ממעמקים עולה השאלה

[קצת_אבודה*]

שלום,

זהו דף תמיכה, ייעוץ ושיתוף

אני אמא "טרייה" ליונק בן שנתיים וחודש

כרגע אנחנו בחינוך ביתי, בעיקר כי זו הבחירה שלי

הוא עדיין יונק (כבר לא הרבה)

ישן לידינו (עם מחשבות למעבר לחדר משלו - אבל רק בתאוריה)

אני, עוד לפניו, היתבחבשתי מה לעשות מהבחינה האישית, כלומר מקצועית אישית.

נשואה באושר אך לא ללא קושי

והיום אני בנקודת מיפנה בחיים - כלומר השבוע תפסתי שזהו אני לא יכולה להיות יותר בבית.
מה זה אומר,
שמשעמם לי
שאני לא יכולה יותר לתקשר רק עם עולל בן שנתיים+,
לא יכולה יותר ללכת לגינה (עם החול שונאת) ולנדנד.. מרגישה שזה כל מה שאני עושה - (אני לא עושה רק את זה אבל בתחושה)

לא בא לי לאפות, לבשל, לנקות...

שאני לא יודעת עדיין מה אני רוצה לעשות בחיים מעבר לקו הכללי של טיפול באנשים

שיש מחשבות על לימודי אייפק, ואימון (אישי/מישפחתי/עיסקי)וגם במישור הרפואי (דווקא על זה אני עובדת עכשיו - )

חוזרת להשלים את התואר שלי בשנה הבאה.

אז למה אני מרגישה כל כך ללא כיוון כל כך במיצוי על התקופה הזו של חיי

כל כך בדילמה

מרגישה תחושה של החמצה למשל למה לא סיימתי כבר מזמן את התואר...

או כבר יכולתי מזמן ללמוד משהו - והיום אני בעצם בלי שום הכשרה מיקצועית

דילמה על מה לעשות עכשיו -
פתאום עולות מחשבות לגמרי מציאותיות של לשלוח את היונק הקטן שלי לפעוטון לנגיד שלושה ימים בשבוע

ועל לצאת לעבוד בימים האלה (והשאלה הענקית היא במה)

לומדת חוץ מזה פעמיים בשבוע בערב (בהקשר למישור הרפואי)

אבל מרגישה שזה לא מספק אותי

חסרה לי שיחה אינטליגנטית בוגרת עם אנשים שהם לא האיש היקר שלי או דווקא החברות שלי (שהן יקרות לי מאוד ואהובות)

בא לי להיות בילעדיו (היונק שלי) אני מרגישה משעממת, אפורה

אני אוהבת מאוד להיות מחוץ לבית אבל לא סתם, עם כיוון עם מטרה שהייה מעיניינת עם חברה,

יש לי מרגיעון - קושי אינו בהכרח סבל - אבל אני מרגישה שאני פשוט סובלת..

עצוב לי מאוד

אני חושבת שלעת עתה זו כל ה"רשימה"....

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מזדהה עם חלק מהתחושות - אני חושבת שבגיל הזה האמא מתחילה להרגיש שהיא כבר לא אחרי לידה ויש צורך לצמיחה והתרחבות, עם או בלי הילד. אני לא יכולה כרגע לכתוב תשובה מפורטת, ובטח לא יכולה לייעץ לך אם לשלוח לפעוטון או לא. אבל נראה לי שבעצם יש לך כמה בעיות נפרדות - שמשעמם לך, ושאת רוצה לעבוד, ושאת רוצה קשרים חברתיים חדשים ומעניינים. ואולי אפשר לפתור כל אחת לחוד, ואולי כולן נובעות מאותו מקור, ואולי בכלל את לא סגורה על התחום שלך ולכן הכל נראה לך לא טוב פתאום.

אגב, את יודעת שאת לא אמורה להיות כל היום לבד עם ילד אחד. גם לא בגינה (בעיקר לא בגינה... אי אפשר לא ללכת איתם לגינה, אבל אני תמיד מרגישה שזה נורא ממרכז, ואחרי בוקר של גינה צריך אחה"צ של "סידורים של גדולים" או ביקור חברתי, משהו שונה).

[ארני_ש*]

דבר ראשון את מוזמנת למפגשים .
דבר שני שאני חושבת הוא שהקושי הוא קושי קיים ללא קשר לפעוט .
ההשארות בבית היא מעין גמילה מהמסגרות שהתרבותשלנו כופהעלינו כל החיים.
התקופה הראשונה עמוסה מדי חוויות עם הילד ואז כשמתפנה קצת והכל איתו שוטף וזורם , וכבר לא חדש , וגם ההתאהבות ההורמונלית יורדת (זה קורה בערךבגיל הזה)
אז עולים הפחדים של מי אני מה אני רוצה להיות או לעשות .
זה טבעי ונכון וצריך והקשיב לזה . כשחיים בתוך מסגרת העבודה לימודים אין זמן לקול הזה לעלות ולצוף .
בעיני כדאי להשאר עם הקול המתלבט הזה ולא לרוץ מיד לחפש מסגרת כי משם עולה היצירתיות האמיתית
והתשובות האמיתיות , והיוזמות .
קיבלת מתנה גדולה שהעזת לצאת המתלם לכל כך הרבה זמן , ולהיות את עצמך , עכשיו יש צורך בשינוי : לחזור למערכת ממקום אחר , להכנס לעוד הריון , להשאר עם הילד אבל למצוא מסגרת אלטרנטיבית בה תוכלי להפגש עם מבוגרים , הכל פתוח , ואני בטוחה שתמצאי איזון חדש שיהיה נכון לכולכם .

[קצת_אבודה*]

חושבת על מה שכתבתן, תודה .
אני בהירהורים.

[קצת_אבודה*]

קרוטונית,
את עיניין הלבד בגינה, לא פתרתי עד היום , פשוט אין לי אפילו חברה קרובה(כלומר במרחק הליכה) אחת.

ארני,
לגבי מפגשים - אנחנו הולכים למפגש די קבוע בימי ראשון, אבל זה לא מספיק לי - אני צריכה יותר.

אני משערת שכל התחושות עלו בייתר שאת בשבוע האחרון משום שהשבוע נותרתי (מחוסר תיכנון מוקדם) ללא כלי תחבורה זה כמו הרגליים השנייות שלי.
וגם כ-ל החברות שלי רחוקות או בחו"ל, בקיצור אני חושבת שמעולם לא הרגשתי כל כך לבד בחיים שלי.

אבל זה מיקד אותי מהבחינה הזו שזה היה שם כל הזמן רק חבוי מתחת לקניות (שלא עשיתי השבוע) מתחת לשיחות ארוכות בטלפון, ומתחת למיפגשים עם חברות מידי פעם - ....שגם זה לא קרה בכלל השבוע ...

אחד הדברים שמדגדים לי בבטן כבר כמה זמן הוא עיניין החברה עבור היונק הקטן, כשאנחנו בגינה הואמסתכל בעיניים כמהות עלילדים אחרים , מנסה להישתתף איתם, אתמול המטפלות עשו "הפעלה" קצרה לכמה עוללים והוא כל כך נהנה, היסתכל עליהם מהנדנדה , לא ידועת אולי אני מרגישה תחושות שלי ומשליכה אותן עליו קרי בודדה, והכי חשוב מרגישה שזה לא טוב שזו הארגיה שהוא מקבל ממני.

חושבת עדיין...

[אשה_שמחה*]

מזדהה עם התחושות שאת מתארת. אני מזהה שאצלי יש ממש מין מחזוריות כזו- תקופות של פריחה ולעומתן תקופות של קמילה, ריקנות ובלבול.
בדרך כלל אחריהן מתרחש שינוי, צמיחה אל מצב חדש.

כשאנחנו בגינה הוא מסתכל בעיניים כמהות על ילדים אחרים ,
גם בתי, מגיל שנתיים בערך התחילה להתעניין מאוד בילדים. בהחלט צריך להשתדל לעזור להם בעניין הזה.
אבל חשוב גם לזכור שההתבוננות הזו בילדינו מבעד לעיניים שלנו- המתלבטות, המבולבלות, העמוסות ברגשות מילדותנו שאינם קשורים לרגשות של ילדינו, ייתכן מאוד שזה כמו שכתבת- אולי אני מרגישה תחושות שלי ומשליכה אותן עליו קרי בודדה

אחד הדברים שעזרו לי ברגעים כאלו זה להיזכר שגם בפעוטון יש רגעי עצב/שעמום/תסכול, רק ששם אין את אמא שתראה את זה, שתתמוך ותעזור במסגרת האפשרויות שלה.

מרגישה שזה לא טוב שזו הארגיה שהוא מקבל ממני. לא בטוח שזה לא טוב. את מה שאת- אדם, עם לבטים ורצונות ותהיות. אי אפשר הרי "להשהות" את כל התחושות הלא נעימות עד לכשהילדים יגדלו...
והנה- את עושה בירור עם עצמך כדי לצמוח מהמצב הזה, וזה כבר הרבה מאוד.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני קוראת ,
טוב שהתחלת את הדף. טוב לתת שם לכל התחושות וההתחבטויות האלה.

אני חושבת , ואולי זה לא ממש יראה לך הגיוני , שלהיות אמא במשרה מלאה זה מקצוע טיפולי לילד/ה וגם לאמא עצמה.
זה כמו שפסיכולוגים עוברים פסיכואנליזה לפני שהם ניגשים לטפל באחרים.

אין מה להגיד , זה לא קל להיות אמא , זה שוחק ומרוקן ובמובן מסויים , כשזה נמשך לאורך זמן בתנאים מסוימים זה עולה על העצבים.מתיש.

ובעינין הזה את יכולה ללמוד הרבה על עצמך ועל תגובתך האוטומטית וגם זו המודעת וההחלטות שאת מקבלת כשקשה לך.
לפעמים , כמטפלת ,הייתי ממהרת להציע עצה למי שהיה סובל. עצה כמו תרופה מסוימת או רעיון .
היום אני חושבת יותר ויותר שהתשובה צריכה לבוא מבפנים.שהסבל מכוון אותנו לעשיה המדויקת ביותר .אין קיצורי דרך .
(כלומר יש , אבל הם שיקריים, זה נותן הקלה זמנית /התמכרות לכל החיים)
יכולים לעזור לך להבין את עצמך אנשים שיקשיבו לך בסבלנות ויתמכו בך בתהליך שאת עושה .
אני מאחלת לך שתעמדי בזה.

ובכל זאת כמה עצות,

• תמיד בקיץ עם החום הבלתי אפשרי ,יש התרופפות של מסגרות ,אפילו המסגרות חסרות המסגרת של החינוך ביתי. הכל יכול להתארגן בצורה יותר מסודרת רק אחרי החגים.אז קחי את זה בחשבון.
• הילדה שלי בערך באותו הגיל ואני יכולה להגיד לך שגם הגדול מבלים זמן רב בהתבוננות בילדים אחרים שמשחקים.

לפעמים אני חושבת כמוך , מפרשת כמוך , שלו רק יכלו בוודאי היו שמחים להצטרף לשמחה ולצהלה.אני מקרבת אותם והם נרתעים , אם אני שואלת אותם הם יגידו שהם לא רוצים.
אני חושבת שהם למעשה לומדים את מה שיש ללמוד,הם מאזינים למילים , חשים את התחושות שזה עושה להם. עצה שלי , אל תתערבי.
תני לילד לבחור את המשחק שבו הוא רוצה להשתתף .סיכוי סביר שהוא לא ילך להפעלות של מטפלות , הוא יעדיף צעצוע חביב ,משחק בחול ,באיזה שהוא גיל גם הוא יתחיל לשבת ליד ילד אחר שהוא יעדיף על פני כל האחרים.
אם הילד לא נראה בוכה ולא מתבטא בעצבנות , סיכוי סביר שזה בסדר בשבילו.קחי ספר שרצית לקרוא.

[יולי_קו]

דף למחיקה ?

[פלוני_אלמונית*]

ממש לא למחיקה
אולי לאיחוד?
לי ממש עזר לקרוא אותו בהיותי במצב דומה

[יולי_קו]

לאחד נשמע לי רעיון מצויין. עם מה?

[בשמת_א*]

_ממש לא למחיקה
אולי לאיחוד?_
אם כי אין לי רעיון עם מה כי אף פעם לא זוכרת שמות דפים...