קצת אבודה

[M2*]

אני אמא לחמישה, הגדולה בת 16.5. לאחר הרביעי חיכיתי כמה שנים ואז הרגשתי שאני רוצה עוד אחד, שאני רוצה עוד חוויה מתוקה של גידול תינוק. איך אנחנו שוכחים את הקשיים שהיו וזוכרים רק את הרגעים היפים. האם זאת היתה התרפקות על העבר, ניסיון להרגיש שוב אמא צעירה, אולי ניסיון למלא את ההזמן - שלא ארגיש שהם גדלים וזקוקים לי פחות ופחות, שגם בעלי נהיה יותר ויותר עסוק בעבודה ופחות נמצא בבית?
בגיל 39 הריתי וילדתי בן, ילד חמישי. השנה הראשונה היתה כמו חלום, תינוק יפה וחייכן, לא יכלתי להאמין שהחלומות שלי מתגשמים בכזו קלות. אבל עכשיו הוא בן שנה ו9 חדשים ואני כבר מוכנה להודות שקשה לי. כל צעד בגידול שלו מלווה בחששות, חרדות. הדברים אינם זורמים כמו שחשבתי. נ. הוא תינוק עצמאי ומפותח מאד פיזית, אבל ההתפתחות השפתית שלו בהחלט אינה כמו של האחים שלו. כל ארבעת ילדיי התפתחו יפה מאד מבחינה שפתית. אני זוכרת בברור דברים שאמרו בגילאים השונים, דברים שאני לא שומעת ממנו. לפני כמה חדשים אפילו נתקפתי חרדה שיש בעית קשר כלשהי אצלו. החשש הזה נשלל אצל מומחה אבל באיזה שהוא מקום הוא ממשיך לקנן בי. בגלל העיכוב השפתי הלכנו תקופה מסוימת לטיפול אצל קלינאית תקשורת (כרגע אנחנו בהפסקה לפני הערכת מצב מחודשת) וחלה התקדמות משמעותית מבחינת אוצר המילים שלו, אבל אני עדיין מרגישה שנ. אינו מפותח מבחינה שפתית כמו שאחיו היו בגילו. מעבר לכך, נ. הוא בעל דעה עצמאית ומאד עקשן וזה מוביל להרבה מאבקי כוחות. קשה לקבל ממנו שיתוף פעולה. עם האוכל הוא בררן בצורה קיצונית ומתעקש לא לאכול מאכלים בסיסיים שכל ילדי הקודמים נהנו מהם. גם השינה אינה קלה - גם מבחינת ההשכבה לישון וגם מבחינת התעוררויות חוזרות בלילה (עדיין מקבל בקבוק חלב באמצע הלילה, אנחנו פשוט עייפים מדי ומוותרים לו). מאבקי כוחות אחרים הם סביב לבוש, החלפת חיתולים, או מניעת התעסקות בדברים לא רצויים / מסוכנים.
אני יודעת שאף אחד לא הבטיח לי שיהיה קל הפעם, אבל האם קשה לי משום שזהו ילד בעל אופי מאתגר במיוחד או משום שאני עייפה או לא במצב רגשי מתאים להתמודדות (מסיבה כלשהי, ואני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות אפשריות).
כנראה שזה היה לא מציאותי לחשוב שבגלל שזה ילד חמישי ואני (אמורה להיות) "אמא מנוסה" הכל ילך בקלילות, אבל לא חשבתי שיהיה כל כך קשה, שארגיש כל כך חסרת בטחון בהורות שלי, כל כך חוששת מכל התמודדות. באיזה שהוא מקום אני גם יודעת שנ. חש בצורה כלשהי את החששות שלי, את המתח והלחץ (כמו סביב כל ארוחה כשאני לא יודעת האם הוא יאכל או לא, ובדרך כלל מאוכזבת/מתוסכלת/כועסת וגם כנראה לא מסתירה את זה), את החשש שלי מאי שיתוף הפעולה שלו וזה רק מעצים את מאבקי הכוחות בינינו.
איך להחזיר לי את הבטחון בקשר שלי ושל הילד שלי?

[לימו_נית*]

אני אמנם אם חדשה יחסית, אבל אנסה לחזק אותך בכל זאת. יש ילדים ש"פורחים מאוחר" מבחינה שפתית.
הבכור שלי היה ממש תינוק עד לפני חודשיים וחצי, עד שמלאו לו שנתיים ונולדה לו אחות קטנה. עד אז אמר בקושי אבא ואימא, השמיע בעיקר
קולות של בעלי חיים, וממש לא התפתח שפתית לפי הספר או בהשוואה לאחרים בני גילו.
בגיל שנתיים חל מן פרץ לקסיקאלי שכזה, והוא התחיל בבת אחת לומר מאות(!) מילים,
מנסה לחבר משפטים, להמציא סיפורים עם מילות חיבור ועוד הפתעות.... במקביל התחיל גם לישון לילה שלם (טפו טפו... ).
זו רק דוגמא. בכל מקרה אני מאמינה בלב שלם שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, לכל ילד הקצב שלו, ההעדפות שלו, הייחודיות שלו. גם אם ארבעה אחים לפניו נהגו אחרת.
החרדות שלנו כאמהות משפיעות ועוד איך על ילדינו, ולפעמים לפני שאנו פונים לטיפול עבורם, כדאי שנטפל קודם בעצמינו ובחרדות שלנו.
והחרדות הן טבעיות ביותר. כל הכבוד לך שאת קשובה, בודקת, שמה לב, על אחת כמה וכמה שזה ילד חמישי.
הרי הלכת למומחים שטענו שהכל בסדר. אני חושבת שיש הבדל אם הילד לא אומר מילים (10 מילים לפחות בעלות משמעות עבורו), או לא משמיע הרבה צלילים והבעות קוליות.
בכל מקרה, אם הטיפול אצל קלינאית עוזר לך להרגיש טוב יותר ולא גורם לילד איזושהי אי-נוחות, אז הכל טוב.
אני מאמינה שהוא עוד יפתיע אותך ובגדול.