דף מאוד מעניין. אני קוראת ולומדת.
הבן שלי בן שנתיים, אז אין לי המון מה לתרום, אבל כן התחלתי להתמודד עם דילמות חברתיות, ובא לי לספר על זה.
הקטן שלי היה לפעמים בלתי נסבל כשבאות אלי חברות עם ילדים. נתלה עלי ולא מדבר ולא זז.
היתה לי שיחה ארוכה עם חברה שלי, על חיברות, עברית, אנגלית (אנחנו באוסטרליה), שפת אם, התפתחות שפה ותקשורת וחברתיות ובטחון והצד של האמא (שכמובן מאוד חשוב במשוואה) ועוד...
יצאתי מזה עם כמה תובנות:
אחד - התפקיד שלי כאמא הוא גם ליצור מצבים חברתיים (להפגיש ולהיפגש), אבל גם לתווך יחסים ותקשורת בזמן אמת. "ללמד" את הילד מגע חברתי דרך דוגמה אישית ועידוד, וגם לתמוך בו כשהוא עושה את זה.
גם לי זה קשה! ביישנות וכו'... "אני לא יודעת איך מתחברים" (קשקוש, אני יודעת טוב מאוד, אבל זה שריד של העבר שיכול להפיל אותי). כן נכון שיש בי מתח בסיסי כשאני מתקשרת ומתחברת עם אנשים באנגלית, כי זו לא שפת האם שלי ואני מתאמצת יותר להקשיב ולעבד.
אז יצאתי מהשיחה עם "שעורי בית" - לתווך לפשוש מפגש חברתי. טוב. הלכנו לגינה (כל פעם יש שם ילדים אחרים - חסרון גדול, אבל זה מה שיש), ואז התחלתי לאתר ילדים פוטנציאליים, ופשוט להזמין אותם לשחק אתנו.
היה משעשע! פעם איתרתי ילד בן שנתיים וחצי עם כדור, חשבתי יופי! לשחק בכדור, מה יותר אלמנטרי מזה. אז שאלתי אותו אם בא לו לשחק אתנו, הילד נכנס למגננת "זה שלי!!!" חיבק את הכדור אל החזה והלך על כל המשחק
:-P. מה שמאוד הרגיע אותי, כי ראיתי שהבן שלי, עם כל "חסרונותיות", לפחות יודע שכדור נוצר בשביל לזרוק, לא בשביל לשמור אותו לעצמך...
אחר כך התחלתי ללכת לגינה עם כדור קטן או שניים בתיק, קבוע. פעם ראינו שם ילדה בת שלוש, הזמנתי אותה לשחק אתנו בכדורים. התביישה התביישה, בסוף הסכימה. נוצר מין משחק שבו הילד שלי ואני ישבנו עם המגלשה, הוא זרק את הכדורים במורד המגלשה והיא רצה ותפסה אותם. בשלב מסוים היה לי קצת לא נעים - כאילו הוא מכריח אותה לרוץ אחרי הכדור, והוא יושב שם כמו מלך. אבל עצרתי את עצמי, אמרתי: זה משחק שלהם, אם טוב להם עם זה, שיישאר כך.
שתי הסיטואציות האלה שחררו אותי, לימדו אותי שאני יכולה "לתווך" (מילה כללית ומעצבנת, שלא אומרת כלום ומשוועת לפירוט) לבן שלי מגעים חברתיים.
ש י ר י, אצלך זה אחרת, כי הבן שלי עוד לא מדבר כמעט בכלל (בייחוד לא עם דוברי אנגלית, ושפה מאוד גולמית אתנו), אז אני עושה קצת במקומו את החלק של הדיבור, כדי שהוא יוכל לשחק עם אחרים.
אם לדעתך הבן שלך מדבר קצת יותר מדי, או באופן שאינו מתאים, אולי את יכולה להתערב כך שתדגישי את החלק של המשחק, או להדגים דיבור שכן מתאים יותר. אולי הבן שלך מנסה יותר מדי "לשוחח" עם ילדים אחרים, ומה שאת יכולה לעשות זה לשבת אתם, ולהסיט את "הדיון" ליוזמה משחקית, למשל: לשאול את הילד האחר אם הוא רוצה לשחק אתכם ב... (משהו שהילד שלך אוהב) וכך לכוון אותם בעדינות לשחק זה עם זה. ואז לשחרר להם קצת חבל כשהם מתחילים לשחק.
כשאני התנסיתי ביוזמה האמהית הזאת, בתפקיד האמהי הזה, גיליתי שזה יותר קל ממה שחשבתי. רק הייתי צריכה להיות מודעת ולאלתר משחקים עם ילדים אחרים...
זה לא הרגיש לי כמו "לעזור לבן שלי עם הקושי שלו, אוי אוי הוא צריך לפתח מיומנויות חברתיות, מה יהיה" אלא משהו בסגנון: כמו שאת מגלה עם הבן שלך תחומים אחרים, כמו שאת מחזיקה לו את היד כשהוא הולך על גדר, תומכת טיפה את הרגל שלו כשהוא מטפס על סולם, תומכת קצת את בקבוק המים כשהוא רוצה למזוג לכוס, מכוונת את היוזמה שלו כשהוא מנסה "לנקות" את השירותים עם המברשת, לוקחת את המשפט הגולמי שלו "סיר חומוס" ל"נכון, זה הסיר של החומוס" או "נכון, אנחנו תמיד מבשלים חומוס בסיר הזה" וכך הולכת אתו בשביל של התפתחות שפתית -
כך גם את מלווה אותו בשביל של התפתחות חברתית, תוך כדי הדגמה ישירה ו"עבודת צוות" יחד אתו. אני שואלת את הבן שלי אם הוא רוצה לשחק עם ילד אחר בכדור - הוא עונה שכן - אני הולכת להזמין את הילד לשחק.
או למשל, הוא אומר לי שהוא רוצה להתנדנד עם עוד ילד, ואני מנסה למצוא ילד שרוצה להתנדנד.
ואז (בשבוע שעבר, למשל), אני לא מצליחה, חוזרת אליו ואומרת לו "תשמע, הילדים האחרים עסוקים במשחקים אחרים, לא בא להם להתנדנד עכשיו". בלי דרמה! לא הולך? בסדר. זה חלק מהעניין. לפעמים מוצאים מישהו ברגע מסוים, לפעמים לא. אתה יכול להתנדנד לבד או אתי או ללכת למקום אחר.
וכל זה מרגיש כמו... התפתחות. פתאום אין לילד שלי "בעיה בתקשורת / התנהגות עם ילדים אחרים", אלא זה "הבן שלי צריך ללמוד לשחק ולהיות עם אנשים וילדים אחרים. זה תהליך שלוקח שנים, מדרך הטבע, ואנחנו עושים עכשיו את הצעדים הראשונים בכיוון. בגלל שזו התחלה, אז אני צריכה להיות יותר נוכחת ומעורבת, אחר כך אולי התפקיד שלי ישתנה"
מרגע שנהייתי יותר מעורבת, והיו לי יותר רעיונות
איך להתערב, הפוקוס השתנה מ"בעיה" או "קושי" ל"התפתחות", ומיותר להגיד עד כמה הפוקוס הזה מיטיב עם ההרגשה שלי...
נקודה שניה: גיל.
יש לנו קונספציה ותיקה שכבר נדונה בהרבה דפים, כל הקשקוש בדבר קבוצת השווים, והנטייה לסווג את הילדים לפי גיל. אני חושבת שיש מקום לגמישות בעניין הזה, גמישות
גדולה. למשל, במקרה שלי ברור לחלוטין שהבן שלי נתרם יותר ממשחק עם ילדים יותר גדולים ממנו (ולא בני שלוש! גילאי 7-8 אידיאליים בשבילו, אם הילדים מעוניינים. ותתפלאי כמה מהם מעוניינים, בעיקר בנות), למרות שזה משחק שמווסת על ידי הילדים הגדולים, כי ברור שהוא לא "כוחות" אתם ולא יכול להשתלב כשווה. מצד שני, הוא נהנה גם להיות במגע עם תינוקות קטנים, להתסכל עליהם ולהסביר להם שרכבות ומכוניות. וגם לשחק ליד ילדים בגילו זה לא רע בכלל. אבל משחק עם ילדים בגילו או שקרובים אליו מחייב יותר מעורבות שלי.
בקיצור, הניסיון (המועט) שלי וגם ההיסטוריה הפרטית שלי מראים לי שעם ילדים, בכל גיל, כשמנסים לבדוק חיברות והתחברות ופוטנציאל למשחק, שווה לבדוק את כל טווח הגילאים, עד עשר שנים לכל כיוון. כן! לא שנה-שנתיים למעלה או למטה, אלא
עשר. לפעמים מגלים דברים מפתיעים.
(אני זוכרת כשהפעוט היה ממש פעוט, רק התחיל ללכת, יום אחד היינו בגן משחקים ובאו שתי ילדות, אולי בנות חמש או שבע, וארגנו אתו השתוללות לא נורמלית, גלשו ביחד במגלשה, ישר על הראש שלו! ואחת על השניה, וצחקו כל הזמן. הוא היה צריך את עזרתי בלהרים אותו במקום שהוא לא היה יכול לטפס לבד, והן כל פעם חיכו לו שיגמור לטפס, ויתגלש הראשון. וכל זה בלי מילה אחת. כולנו נהנינו משהו לא נורמלי. אז איפה זה ואיפה "קבוצות גיל"? התאמה גילאית בנעליים שלי).
(כילדה, לאורך כמה וכמה שנים, הקשרים הכי טובים שלי היו מצד אחד עם זוג אחים שהיו קטנים ממני ב- 3 ו- 5 שנים, ומצד שני עם זוג צעיר שהיו מבוגרים ממני בעשר שנים. היה נפלא. רק חבל שהקונספציה החברתית שהפנמתי אמרה ש"זה לא בסדר" שאין לי (כמעט) חברים בגילי, שמשהו לא בסדר אתי, וגרמה לי לא לספור את החברויות האלה ולא להחשיב אותן!!!!
)
). ולכן, אם זה לא נראה כפוגע נורא או מחליש- שווה לתת לו (ולבתי 
ככה שהבנדוד כל הזמן מדגיש שהקטן קטן מדי בשביל זה ובשביל זה, למרות שעם האחים הקטנים שלו הוא משחק באותם משחקים.
משתמשת