זעם ואבל

[נועה_ברקת*]

בת דודתי התאבדה לפני כמה ימים, היא רצה מהר, התיישבה על פסי הרכבת ו...
רק יומים קודם לכן נודע לי סוד שחלק מהמשפחה ידע והוא שהיא טוענת שאביה התעלל בה מינית בילדותה המוקדמת מאד. בשנה האחרונה היא כתבה את הזכרונות האלו ולפי מה שהבנתי הם מזעזעים ומאד מפורטים. היא היתה בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי/הוליסטי/מה שאתם רוצים.
רק עכשיו אני מתחילה להרגיש את הצער פשוט מציף אותי, עד עכשיו הייתי פשוט בשוק. הסתבר לי גם שאחיותיה נמצאות במצב נפשי קשה מאד - גם מטופלות בתרופות ומאד מעורערות. איכשהו הסתירו את העניין הזה בשנים האחרונות, או שגם לא רציתי לדעת...
אני זועמת וגם עצובה מאד. מרגישה שאני אמורה לעשות משהו, אבל אולי זה גם בריחה שלי מהרגשות האיומים האלו.

[עדי_יותם*]

[ענת*]

לא יודעת איך מוסיפים חיבוק, אז ליבי איתך

[צפריר_שפרון*]

נועה,
מה יש לך לעשות? זוהי הבחירה/בריחה של המשפחה הספציפית הזו. לבך דואב וזה מובן, הבושה ממעשים שהתחוללו לכאורה בתוך אותה משפחה גם היא לא מוסיפה למצב הרוח הכללי.

מה נותר לך, לנועה לעשות? לחיות את חייך, לחיות את החיים ולהפיח בהם שמחה, זה מה שנותר לעשות, מכיוון שהשקיעה לתוך עולם הדמדומים המאפיל הכל והופך את הגרוע לרע ואת הרע למפלצתי איננה נמצאת רלוונטית לחייך את (לעומת זאת משפחתך הרחבה מצאה בכך דרך חיים ומוות).

בכל מקרה הרי אין זו אחריותך ואין זו אחריתך. כואב, וחבל, וקשה, ולא יאומן, ועוד מלא ו... אבל בשום מקרה אין העניין שייך לאחריותך האישית, וכל עוד אינך מתבקשת להעניק עזרה או חשה כי ביכולתך להעניק עזרה "פסיבית" אין לך אלא להמשיך לחיות את חייך ולא להבלע לאבל, לא להקלע אל תחומי הזעם שאין לו כתובת.

[ענת_גביש*]

בחרת לחלק את זה איתנו , ואני איתך בכאבך . נראה לי שזו הדרך - לדבר על זה עוד ועוד ועוד עם אנשים, ולפרק את זה עד כמה שאפשר . את לא אשמה ואם "לא רצית לדעת " זה מתוך תחושה שפויה וחזקה שהדברים לא באחריותך . זה כואב נורא , מה אפשר להגיד . אנחנו לא מכירות אבל קבלי חיבוק חזק ומשתתף.

[בשמת_א*]

אוי ואבוי.
כשקראתי רק את המשפט הראשון, לפני שקראתי את ההמשך, מייד חשבתי שהכותרת "זעם ואבל" מתאימה מאוד, כי התאבדות היא האקט האולטימטיבי של כעס וזעם - המופנים כלפי האדם עצמו.
מההמשך ברורה לחלוטין הכתובת האמיתית של הזעם.
או שגם לא רציתי לדעת
איך יכולת לדעת דבר כזה? זה מהסודות הכי מוסתרים ושמורים באותן משפחות שאצלן זה מתרחש.
ומה את יכולה לעשות עכשיו, שאת יודעת?
הרי לפי תיאורך, בוודאי גם אחיותיה סבלו אותה התעללות ממש! ואיך אפשר לעזור להן? אני באמת שואלת. צריך יחסים מאוד קרובים איתן כדי שהן יהיו מסוגלות לקבל ממך תמיכה והשתתפות. אני לא בטוחה שגם עכשיו, כשאת יודעת, את יכולה לעשות משהו בקשר לבנות הדודה האחרות.
כמו שצפריר אומר בצדק, זו בוודאי לא אשמתך ולא אחריותך.
אני באמת מצטערת יחד איתך.

[מיכל_מ*]

חיבוק גדול גם ממני.

[ורד_לב*]

נועה, גם אני לא מכירה אותך, אבל ליבי איתך
בתחושה שלי, מה שאפשר לעשות (דגש על האפשר, כמובן) הוא לשמור על "ערוץ פתוח" עם הרגשות והתחושות שלך ואם את יכולה להכיל אז גם אם אלה של סביבתך הקרובה.
השאר יבוא בזמן שלו.
יש זמן של אבל ויש זמנים של עבודה, אבל זה בטח עדיין לא....

[אביב_חדש*]

חיבוק גדול וחם ממני.

[נועה_ברקת*]

תודה לכולכם
ההחלטתי לקחת פסק זמן מהסיפור ולהחליט מאוחר יותר אם אני רוצה "לפתוח" את העניין יותר או לא. עכשיו אני פשוט עצובה...