זעם ואבל
-
נועה_ברקת*
- הודעות: 895
- הצטרפות: 30 יוני 2002, 17:11
- דף אישי: הדף האישי של נועה_ברקת*
זעם ואבל
בת דודתי התאבדה לפני כמה ימים, היא רצה מהר, התיישבה על פסי הרכבת ו...
רק יומים קודם לכן נודע לי סוד שחלק מהמשפחה ידע והוא שהיא טוענת שאביה התעלל בה מינית בילדותה המוקדמת מאד. בשנה האחרונה היא כתבה את הזכרונות האלו ולפי מה שהבנתי הם מזעזעים ומאד מפורטים. היא היתה בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי/הוליסטי/מה שאתם רוצים.
רק עכשיו אני מתחילה להרגיש את הצער פשוט מציף אותי, עד עכשיו הייתי פשוט בשוק. הסתבר לי גם שאחיותיה נמצאות במצב נפשי קשה מאד - גם מטופלות בתרופות ומאד מעורערות. איכשהו הסתירו את העניין הזה בשנים האחרונות, או שגם לא רציתי לדעת...
אני זועמת וגם עצובה מאד. מרגישה שאני אמורה לעשות משהו, אבל אולי זה גם בריחה שלי מהרגשות האיומים האלו.
רק יומים קודם לכן נודע לי סוד שחלק מהמשפחה ידע והוא שהיא טוענת שאביה התעלל בה מינית בילדותה המוקדמת מאד. בשנה האחרונה היא כתבה את הזכרונות האלו ולפי מה שהבנתי הם מזעזעים ומאד מפורטים. היא היתה בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי/הוליסטי/מה שאתם רוצים.
רק עכשיו אני מתחילה להרגיש את הצער פשוט מציף אותי, עד עכשיו הייתי פשוט בשוק. הסתבר לי גם שאחיותיה נמצאות במצב נפשי קשה מאד - גם מטופלות בתרופות ומאד מעורערות. איכשהו הסתירו את העניין הזה בשנים האחרונות, או שגם לא רציתי לדעת...
אני זועמת וגם עצובה מאד. מרגישה שאני אמורה לעשות משהו, אבל אולי זה גם בריחה שלי מהרגשות האיומים האלו.
-
עדי_יותם*
- הודעות: 2996
- הצטרפות: 07 אוקטובר 2001, 22:47
- דף אישי: הדף האישי של עדי_יותם*
זעם ואבל
לא יודעת איך מוסיפים חיבוק, אז ליבי איתך
-
צפריר_שפרון*
- הודעות: 2659
- הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
- דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*
זעם ואבל
נועה,
מה יש לך לעשות? זוהי הבחירה/בריחה של המשפחה הספציפית הזו. לבך דואב וזה מובן, הבושה ממעשים שהתחוללו לכאורה בתוך אותה משפחה גם היא לא מוסיפה למצב הרוח הכללי.
מה נותר לך, לנועה לעשות? לחיות את חייך, לחיות את החיים ולהפיח בהם שמחה, זה מה שנותר לעשות, מכיוון שהשקיעה לתוך עולם הדמדומים המאפיל הכל והופך את הגרוע לרע ואת הרע למפלצתי איננה נמצאת רלוונטית לחייך את (לעומת זאת משפחתך הרחבה מצאה בכך דרך חיים ומוות).
בכל מקרה הרי אין זו אחריותך ואין זו אחריתך. כואב, וחבל, וקשה, ולא יאומן, ועוד מלא ו... אבל בשום מקרה אין העניין שייך לאחריותך האישית, וכל עוד אינך מתבקשת להעניק עזרה או חשה כי ביכולתך להעניק עזרה "פסיבית" אין לך אלא להמשיך לחיות את חייך ולא להבלע לאבל, לא להקלע אל תחומי הזעם שאין לו כתובת.
מה יש לך לעשות? זוהי הבחירה/בריחה של המשפחה הספציפית הזו. לבך דואב וזה מובן, הבושה ממעשים שהתחוללו לכאורה בתוך אותה משפחה גם היא לא מוסיפה למצב הרוח הכללי.
מה נותר לך, לנועה לעשות? לחיות את חייך, לחיות את החיים ולהפיח בהם שמחה, זה מה שנותר לעשות, מכיוון שהשקיעה לתוך עולם הדמדומים המאפיל הכל והופך את הגרוע לרע ואת הרע למפלצתי איננה נמצאת רלוונטית לחייך את (לעומת זאת משפחתך הרחבה מצאה בכך דרך חיים ומוות).
בכל מקרה הרי אין זו אחריותך ואין זו אחריתך. כואב, וחבל, וקשה, ולא יאומן, ועוד מלא ו... אבל בשום מקרה אין העניין שייך לאחריותך האישית, וכל עוד אינך מתבקשת להעניק עזרה או חשה כי ביכולתך להעניק עזרה "פסיבית" אין לך אלא להמשיך לחיות את חייך ולא להבלע לאבל, לא להקלע אל תחומי הזעם שאין לו כתובת.
-
ענת_גביש*
- הודעות: 2302
- הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*
זעם ואבל
בחרת לחלק את זה איתנו , ואני איתך בכאבך . נראה לי שזו הדרך - לדבר על זה עוד ועוד ועוד עם אנשים, ולפרק את זה עד כמה שאפשר . את לא אשמה ואם "לא רצית לדעת " זה מתוך תחושה שפויה וחזקה שהדברים לא באחריותך . זה כואב נורא , מה אפשר להגיד . אנחנו לא מכירות אבל קבלי חיבוק חזק ומשתתף.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
זעם ואבל
אוי ואבוי.
כשקראתי רק את המשפט הראשון, לפני שקראתי את ההמשך, מייד חשבתי שהכותרת "זעם ואבל" מתאימה מאוד, כי התאבדות היא האקט האולטימטיבי של כעס וזעם - המופנים כלפי האדם עצמו.
מההמשך ברורה לחלוטין הכתובת האמיתית של הזעם.
או שגם לא רציתי לדעת
איך יכולת לדעת דבר כזה? זה מהסודות הכי מוסתרים ושמורים באותן משפחות שאצלן זה מתרחש.
ומה את יכולה לעשות עכשיו, שאת יודעת?
הרי לפי תיאורך, בוודאי גם אחיותיה סבלו אותה התעללות ממש! ואיך אפשר לעזור להן? אני באמת שואלת. צריך יחסים מאוד קרובים איתן כדי שהן יהיו מסוגלות לקבל ממך תמיכה והשתתפות. אני לא בטוחה שגם עכשיו, כשאת יודעת, את יכולה לעשות משהו בקשר לבנות הדודה האחרות.
כמו שצפריר אומר בצדק, זו בוודאי לא אשמתך ולא אחריותך.
אני באמת מצטערת יחד איתך.
כשקראתי רק את המשפט הראשון, לפני שקראתי את ההמשך, מייד חשבתי שהכותרת "זעם ואבל" מתאימה מאוד, כי התאבדות היא האקט האולטימטיבי של כעס וזעם - המופנים כלפי האדם עצמו.
מההמשך ברורה לחלוטין הכתובת האמיתית של הזעם.
או שגם לא רציתי לדעת
איך יכולת לדעת דבר כזה? זה מהסודות הכי מוסתרים ושמורים באותן משפחות שאצלן זה מתרחש.
ומה את יכולה לעשות עכשיו, שאת יודעת?
הרי לפי תיאורך, בוודאי גם אחיותיה סבלו אותה התעללות ממש! ואיך אפשר לעזור להן? אני באמת שואלת. צריך יחסים מאוד קרובים איתן כדי שהן יהיו מסוגלות לקבל ממך תמיכה והשתתפות. אני לא בטוחה שגם עכשיו, כשאת יודעת, את יכולה לעשות משהו בקשר לבנות הדודה האחרות.
כמו שצפריר אומר בצדק, זו בוודאי לא אשמתך ולא אחריותך.
אני באמת מצטערת יחד איתך.
-
מיכל_מ*
- הודעות: 580
- הצטרפות: 06 דצמבר 2001, 17:44
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_מ*
זעם ואבל
חיבוק גדול גם ממני.
-
ורד_לב*
- הודעות: 3314
- הצטרפות: 24 יולי 2002, 23:08
- דף אישי: הדף האישי של ורד_לב*
זעם ואבל
נועה, גם אני לא מכירה אותך, אבל ליבי איתך 
בתחושה שלי, מה שאפשר לעשות (דגש על האפשר, כמובן) הוא לשמור על "ערוץ פתוח" עם הרגשות והתחושות שלך ואם את יכולה להכיל אז גם אם אלה של סביבתך הקרובה.
השאר יבוא בזמן שלו.
יש זמן של אבל ויש זמנים של עבודה, אבל זה בטח עדיין לא....
בתחושה שלי, מה שאפשר לעשות (דגש על האפשר, כמובן) הוא לשמור על "ערוץ פתוח" עם הרגשות והתחושות שלך ואם את יכולה להכיל אז גם אם אלה של סביבתך הקרובה.
השאר יבוא בזמן שלו.
יש זמן של אבל ויש זמנים של עבודה, אבל זה בטח עדיין לא....
-
אביב_חדש*
- הודעות: 2998
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 09:53
- דף אישי: הדף האישי של אביב_חדש*
זעם ואבל
חיבוק גדול וחם ממני.
-
נועה_ברקת*
- הודעות: 895
- הצטרפות: 30 יוני 2002, 17:11
- דף אישי: הדף האישי של נועה_ברקת*
זעם ואבל
תודה לכולכם
ההחלטתי לקחת פסק זמן מהסיפור ולהחליט מאוחר יותר אם אני רוצה "לפתוח" את העניין יותר או לא. עכשיו אני פשוט עצובה...
ההחלטתי לקחת פסק זמן מהסיפור ולהחליט מאוחר יותר אם אני רוצה "לפתוח" את העניין יותר או לא. עכשיו אני פשוט עצובה...