שומרת הריון

שבוע 7 ואני לא יודעת כמה ימים. זה משתנה מהוסת האחרונה לביוץ שאני יודעת במדוייק מתי היה למה שהרופא ראה בבדיקה. פתאום הכל מקבל משמעות. יום-יומיים לכאן או לשם זה לא משנה. אצלי כל דבר משנה. אולי העובר/ית שלי הפסיקו לגדול ובגלל זה יש טעות?..... שבוע שביעי. הריון שביעי. שני ילדים בבית. אולי הפעם זה יצליח? ולמה דוקא לי? ביקרתי בפורום הריון בסיכון, כל כך הרבה שם מזריקות קולקסן. אני אפילו לא בדקתי מה הבעיה. למה דוקא אצלי זה יצליח? השבועות שפעם עברו כל כך מהר לא זזים ויום רודף יום והילדים לא מבינים מה קרה לאמא ולמה אמא עצבנית ומסוגרת. לספור יום אחרי יום. לראות דופק בשבוע 8. להצליח להגיע לשבוע 10. להרגיש תנועות. להצליח ללדת. שוב. שבוע 8 זה השבוע הקריטי שלי. עד אז העובר מתפתח יופי. ואז שקט. בפעם האחרונה הוא נראה כל כך יפה על המסך. אי אפשר היה להאמין שהוא כבר לא. קראתי לו אריאל-דוד. חווינו ביחד מוות של בן אדם קרוב וראינו את הנשמה עוזבת את הגוף כמו ציפור ועפה. ואז הוא עזב אותי. הפעם אני מרגישה שזאת בת. בהתחלה שמרתי על אנרגיות חיוביות. הראתי לאבא שלי את התמונה מהאולטרסאונד -"תכיר, זאת הנכדה שלך" עכשיו אני רק מסוגרת ובולעת את דמעותי בתוכי. לא מעזה עדיין להתאבל. כל כך רוצה לקוות. להצליח לעבור את השבועיים האלה. אני מלווה לידה עוד שבועיים. לחוצה. אולי לא הייתי צריכה להכנס להריון לפני הלידה, מה יהיה עם אני אהיה בבית חולים כשהיא תלד? איך יהיה לי כוחות ללוות אותה אם אני אהיה אחרי? למה אני מספידה אותה כבר עכשיו? למה אני לא בוטחת בה, לא בוטחת בעצמי. עשיתי עבודה כל כך קשה מאז הפעם האחרונה, מאז אריאל-דוד שלי. הייתי בטיפול זוגי, טיפול יחידני, לקחתי את כל האחריות על עצמי וחקרתי מה בי לא היה שלם, לא היה מוכן. התאבלתי על העוברים הקודמים שלי, שיחררתי אותם. בחודשים האחרונים אני בדיקור אצל מרפאה מדהימה שמחזקת אותי ואת הרחם שלי. היום הייתי אצלה. היא אמרה לי שהיא מרגישה את הדופק שלי טוב, אבל חיזקה את הרגש. הגעתי אליה מפורקת. לא מצליחה לנשום. אני נושמת רק כשאני מטפלת באחרים. אני לא מרגישה תופעות הריוניות - אין לי בחילות, פצעים בפנים, גודש בשדיים, לא התנפחתי. המרפאה אמרה שזה בגלל הטיפול, שאני מאוזנת. אני כל כך מייחלת לבחילת בוקר טובה שתגיד לי - הי, הרחם שלך גדל וצריך יותר מקום. אני כל כך לא מרגישה מאוזנת.

בהצלחה!!

נשמות אהובות מגיעות אלי על מנת לעזוב אחרי 8 שבועות.
כמה סימבולי שמספר האינסוף הפך אצלי למקולל כל כך. הפעם קראתי לה אור. ראינו אותה אתמול באולטרסאוד. הרופא לא האמין. גודל מתאים בדיוק לשבוע, אבל לא משנה כמה הוא חיפש, דופק לא היה. איכשהו ידעתי את זה. באתי למרפאה שלי ואמרתי לה שאנ י לא מרגישה בהריון.
מרגישה כל כך חלולה, כל כך ריקה. כאילו הגורל צוחק. יום שני הייתה הלידה שחיכיתי לה. הוקפצתי ב - 3:00 לפנות בוקר, צחצחתי שיניים בקלות - סימן ראשון רע. בהריון אני לא יכולה לצחצח שיניים בלי להקיא.
אני מלווה נשים במסע המדהים שלהן ללידה ומדריכה אותן ואת העוללים שלהן אחרי לידה. אני מביאה איתי באופן כל כך טוטאלי את האמהות שלי, ואני עצמי ריקה. הרחם שלי נהייה קשה מהפלה להפלה. החלטתי לעבור גרידה בבית חולים. בהתחלה חשבתי אני אנסה בבית באופן טבעי, אבל אני לא מסוגלת. אני רוצה ללכת לישון ולקום בלי. אני אבקש שיתנו לי לקבור אותה.
עצוב לי. כל כך כמהה לידיים מלאות ושדיים שופעות חלב. כל כך מוזר, 2 הילדים שלי פשוט באו, הם היו מאוד רצויים אבל לגמרי לא מתוכננים, כאילו נ פלו לנו מהשמיים לפני שהבנו באמת מה קורה. ועכשיו שאנחנו כל כך מנסים ומזמינים, הנשמה באה מאוד במהירות, אבל גם עוזבת אותי באותה מהירות, ואני לא מצליחה לא לשאול את עצמי - למה לא טוב להן אצלי?