שולית הקוסמת בלוג התמודדות בגן

[חסיה*]

אז ככה. יושב לי על הלב ואני חייבת לכתוב. אחר כך אמחק אם אי אפשר. מזמן לא כתבתי כאן, זה לא הכינוי הרגיל שלי.
עברנו לצפון. חיפשתי עבודה, הילדים גדלו. המצב הכספי דחק והחלטתי להתחיל במשהו.
מכרה שלי יעלי, הציעה לי ללכת לעבוד כסייעת בגן, עשיתי את זה כבר בעבר.
למה לא?
אני מאד אוהבת ילדים, רוצה לטפל בהם, באופן פרטני, אחר, עם כל מני כלים טיפוליים שיש לי אבל אפשר גם להתחיל ככה. זה יהיה סייעת + , גם אם ארוויח גרושים.
הבטחתי שאשאר עד סוף השנה. לא אבריז קודם. עוד לא פרקתי כלום, הם היו צריכים דחוף. הסייעת הקודמת עזבה בפתאומיות כי אביה עובר מצב רפואי מורכב והוא גר רחוק משם.
התייצבתי יום אחרי המעבר, הכל עוד בארגזים.
באתי.
היום הראשון היה שוק טוטאלי.
קודם כל ,למרות שזה קרוב,בערך שעה וחצי נסיעה באוטובוס שמגיע פעם בשעה. אני יוצאת בשש וחצי מהבית כדי להגיע ב8 ולהשאר עד 15 ולהגיע סביב 17 הביתה.
טוב, כתבתי את זה קודם כל אבל זה לא הכי קודם כל.
קודם כל יש בגן 7 ילדים. אה, והם על הספקטרום ולא בחלק הגבוה.
האמת שלא יצא לי ממש לפגוש את זה קודם, ודי הייתי בשוק. איך אפשר לתקשר עם ילדים שהכי הכי לא מתעניינים בך? שחד בכלל לא מדבר. רק צורח, יכול לצרוח גם 4 שעות בלי הפסקה ולא ברור לי למה.
ילד שלא יוצר אתך קשר עין. זה דבר כל כך מוזר. ילדים מתים עלי בדרך כלל. פה, לא הכי מתעניינים.
כל השבוע הראשון רק שאלתי את עצמי מה יהיה עליהם שיגדלו? מי יטפל בהם שיהיו גדולים מדי כדי לסחוב על הידיים כשבוכים שעות, שההורים שלהם יהיו זקנים ועייפים מדי. מה יהיה??????
אחר כך עבר שבוע והייתי עסוקה באיך לתקשר איתם, איך לעבור את החומה הזו.
התחלתי להכיר יותר לעומק את הילדים, גם להכנס לטיפולים שלהם. הם מטופלים טוב ובאהבה רבה ע"י צוות טוב. אני לומדת הרבה. ועדיין זה קשה.
אחת הגננות שמה אורה והיא ממש אורים ותומים בשבילי. אני לומדת ממנה המון .
ביום הראשן רציתי לברוח משם. אפילו עליתי על האוטובוס הראשון שהגיע, לא היה אכפת לי איזה העיקר לעוף משם.
ניסחתי בראש דברים שאגיד: אני עוזבת.!! אני מצטערת שזה כל כך מהר ואני יודעת שהבטחתי, אבל...
אבל החלטתי להשאר.
זה מעייף וקשה, אבל אני מרגישה שאני מתחברת לילדים.
וגם אני מרגישה שיש לי פה שיעור.
אולי להגיד תודה על מה שיש. הלכתי ליד גן שעשועים רגיל ונהניתי לראות את הילדים.
אפילו היום ביליתי יום שלם עם הבת שלי במיון, וכל היום(לא צחוק, 8 שעות היינו שם, סתם בעיקר בלחכות ולחכות). .רק אמרתי תודה לאלוהים שהיא בריאה והכל טוב.
זה המסע שלי.

[חסיה*]

חלק מהשאלות שעולות בי, האם יהיה לי כוח לילדים שלי אחרי כל האנרגיות שיוצאות ממני בגן. וזו שאלה שאני צריכה לבחון.

[מרינה_מאוהבת_בים*]

האם יהיה לי כוח לילדים שלי אחרי כל האנרגיות שיוצאות ממני בגן
בעיניי שקול לשאילה: האם נתינה יוצרת אינרגיה או גוזלת את הקיימת?
והתשובה עיניין של בחירה.

[ב_עילום*]

האם יהיה לי כוח לילדים שלי אחרי כל האנרגיות שיוצאות ממני בגן.

תלוי מה גיל ילדייך-

מניסיוני, אם ילדייך עדיין פעוטים (עד גיל6-7 ) זה יותר קשה להתפנות אחרי עבודה ששואבת אותך
אם הם יותר גדולים- זה יותר קל.

בכל מקרה, בעבודות שכאלה, בהתחלה נשאבות המון אנרגיות כי את ממש צריכה לבנות בתוכך כלי שמסוגל להכיל את הילדים שאת מטפלת בהם, ואת כל הגבולות שלך וכו' וזה אכן גוזל הרבה אנרגיה

כאשר הכלי נבנה, את מפסיקה לפעול ממקום של הישרדות והכל נהיה יותר קל ואז גם יכול להתקיים מה שמרינה כתבה לך כאן- שהנתינה לא גוזלת ממך דבר, אפילו נותנת לך כוח.

מלבד ההנאה והסיפוק שבנתינה, גם הכל הזה שאת בונה לך, הוא מתנה גדולה עבורך.

אז המלצתי- עצם הידיעה שתחילת עבודה במסגרת כזו גוזלת הרבה אנרגיה עד שאת הופכת למטפלת מנוסה, עוזרת, לדעתי לעבור את הזמן הזה והמתנות שאת מקבלת הן ללא מחיר...

בהצלחה