קוקוס נטוע בעבר

[צ'ילי_ושמן_זית*]

דף בלוג
דף מוצנע

[צ'ילי_ושמן_זית*]

זהו בלוג המשך לדף אם רק היה לנו קוקוס

חזרנו לארץ
שמש יוקדת מסנוורת וקשה מתחלפת לה בשעה טובה לקרניים הרכות והמחמיאות של הסתיו
גשם מכה על הגג ונותן תחושה של בית, כמו שם, כמו במונסון, בשגרת הלחות הטרופית
רעם מרעיד את זגוגית החלון ועל פניו של אק נמתח חיוך מרוגש. הנה גם פה. יש משהו מוכר
בשוק של התחנה המרכזית הישנה מצאנו דוכן שמוכר (ביוקר חצוף) את כל הירקות התאילנדים. פאק בונג (מורנינג גלורי) מוקפץ ברוטב דגים מוגש לצד הטחינה והסלט בשולחן של ערב יום שישי
אדם בן העשר (חודשים) צועד את צעדיו הראשונים בגרביים לא פחות ולא יותר. פעם בבנקוק קנתה לי חברה גרביים לאדם כנגד המיזוג בקניונים. עד עכשיו הם היו הזוג היחיד שלנו...
יום עסל יום בסל. לא מצליחה לתרגם את זה לתאילנדית. גם לאנגלית לא.
כל כך התגעגעתי לחילופי העונות. כבר אמרתי את זה פעם
עכשיו אני בבית. ועימי ילד שלומד את העולם ועוד אחד שמתקשה
אבל האדמה המאובקת חובקת אותי ומנחמת. אני מכירה כאן כל נמלה וכל עשב בשמו.
הרחוב עדיין מסרב לקבל. נועץ מבטים ספק שואלים ספק מאשימים.
ובפארק הקרוב חולקים לנו לחברה עצי אלון ואלה. ארץ ישראלית. וחלקת עשב זרוע ספלולים דוקרניים


כל הזמן הזה עוד צפתי באדיקות פה באתר. אפילו ניצלתי הזדמנות וגחתי בפארק הירדן לקצרה
אבל לכתוב לא יכולתי. זמן של עיבוד והכלה
ועכשיו גם איני יכולה להתחייב לכתוב הרבה
המקום של באופן טבעי כאילו השתנה. בתחילה עם חזרתי הנה איבדתי עניין באתר. את מקומה של הקהילה הוירטואלית שחלקתי איתכם תפסה קהילת החברים והקרובים. את זמן המחשב מילאו צ'אטים ומיילים מחברי מעבר לים. אך לאט לאט גיליתי שאני זקוקה שוב למידע. שם חייתי "טבעי". בלי לקרוא על זה יותר מידי. פשוט זה היה. וכאן אני בעיר. תוהה מה לעשות עם שאריות המזון. ועד מתי ילטף אדם פלומת תרנגול סינטטי בספר האהוב עליו "החווה"...
ועם חזרתי לשיטוטי הלילה באתר חזרו געגועים לכתיבה, לשיתוף ולאנשים הנפלאים שפגשתי כאן

[קן_לציפור*]

איזה כיף שחזרת לכתוב. אני קוראת.

[אום_שלום*]

התגעגעתי לכתיבה שלך. טוב שחזרת.
המשך התאקלמות קלה ככל האפשר @}
ובפארק הקרוב חולקים לנו לחברה עצי אלון ואלה. ארץ ישראלית. וחלקת עשב זרוע ספלולים דוקרניים המשפט הזה עשה לי נעים בלב...

[שלולית_י*]

צ'ילי, ברוכים השבים. אפשר לשאול למה דווקא בעיר? נשמע שהמעבר משם לפה הוא חד מספיק.. ואני מתארת שהגעגועים לאדמה ומשק הופכים אותם לקשים מנשוא
חשבתם לגור בכפק / קיבוץ/ /הרחבה של מושב?
אצלנו במושב יש זוג שבנה אוהל מנגולי על חלקת אדמה שכורה. יכול להיות שדרך כדאת תתאים לחייכם יותר?
אגב, מה בן זוגך עושה בארץ?

[ריחות_של_יסמין*]

קוראת אותך:-)

[צ'ילי_ושמן_זית*]

למה בעיר
בפעם הראשונה שניסינו לחיות בארץ (לפני כארבע שנים) היה לי ברור שלא נוכל לחיות בעיר. מספיק היה לראות את בעלי בבנקוק, כמו חיה בכלוב, מתוח ועצבני מפוחד וחסר שקט. תל אביב עוד נראתה לי אז עיר גדולה וסואנת. מטרופולין.... נולדתי בתל אביב וגדלתי בה עד גיל 14. אני אוהבת אותה מאוד אבל אינני עירונית באופיי. ולכן היה טבעי ביותר שנגור באיזה מושב או קיבוץ וגם חשבתי על קרבתם של תאילנדים נוספים. מהר מאוד גילינו כמה החיים במושב, למרות הגינה רחבת הידיים והנוף המהמם, למרות קרבת הפועלים התאים, למרות השקט והמרחב, הפכו לבלתי אפשריים לנו במציאות האישית שלנו. לבעלי אין רשיון נהיגה שמוכר בארץ, הוא לא דובר עיברית, היה קשה מאוד למצוא מקום עבודה עבורו. המרחקים גדולים ואין תחבורה ציבורית. הוא נעשה תלוי בי לחלוטין כדי שאסיע אותו לעבודתו או למעט החברים התאים מהמושב השכן. אני הייתי צריכה לתמרן בין העבודה שלי לשלו בשעות מטורפות. לשנינו לא היו חברים בסביבה הזו ומצאנו את עצמנו "משגעים" אחד את השני בבית. המשרות שלנו היו חלקיות ביותר וגם כלכלית היה קשה. היינו מאוד מוגבלים מבחינת חברה, פרנסה וניידות. אני נמנעתי מלראות את העיר כאופציה כי האמנתי שלאק יהייה קשה מידי לאמץ את דרכי העיר ולהתגבר על השינוי החד, עד שקיבלתי הצעת עבודה מעניינת בעיר והחלטנו לעבור. בעיר נפתרה מייד בעיית הניידות והתלות הנלוות אליה. אק יכול לסוע בתחבורה ציבורית לעבודתו ועד מהרה גם למד להתמצא ביעילות בעיר עם אופניו. היצע העבודות שרלוונטיות לאק הוא גדול מאוד דווקא בעיר. כאן הוא יכול להיות טבח, גנן, או כל מיני עבודות בסגנון. כאן הוא מקבל משכורות הוגנות ככל ישראלי ולא משווים אותו לעובד זר וכאן גם הכיר חברה מהעבודה ופיתח לו מעגל חברים קטן משלו, בלי קשר אלי, וזה, למי שלא חווה חיים מחוץ למולדת, זה הצעד הראשון להרגשת שייכות או נוחות בארץ זרה. לפתח מעגל חברים כלשהו, משלך, שלא תלוי באף אחד. גם אני בתאילנד התחלתי להרגיש שאני באמת יכולה לשרוד את זה רק כשמצאתי את עצמי מוקפת באי אלו חברים משלי .
מהר מאוד גיליתי שתל אביב היא בעצם לא עיר נוראה כל כך כמו שאנו נוטים לחשוב. זו עיר קטנה מאוד. ידידותית ונוחה למשתמש. בין הצירים הסואנים היא שקטה ונינוחה, קל להתמצא בה, היא מרושתת שדרות מוצלות וירוקות, בניינים נמוכים ומסוגננים, מדרכות רחבות יחסית, בתי קפה וחוף ים נהדר. כל זה כמובן הוא יחסי. בנקוק (ודומותיה במזרח) היא עיר סואנת באמת, זרועה גורדי שחקים מלוא העין, עיר ענקית שהכל בה תמיד רחוק וצריך להתייסר בפקקים או בצפיפות ברכבות (פקקים בתל אביב או עומס זה באמת כלום, באמת..)היא רועשת נורא, גם ברחובות הקטנים, האויר בה מזוהם פי כמה, רב שטח המדרכה מכוסה בדוכנים מכל סוג - אוכל, ביגוד, פיצ'פקעס, מה שמשאיר מעט מאוד מקום להולכי הרגל ומחייב התחכחות מתמדת בעשרות אנשים זרים.
תל אביב היא עיר קטנה וידידותית. באמת.
אחד הדברים שגילינו שהם מכריעים לטובת העיר זה ההתמודדות עם הזרות הבולטת של אק. ישראלים ידועים בגזענות וביחס משפיל לזרים. ובכלל, לכל מי ששונה. אבל בתל אביב קל יותר להיות אנונימי. זו עיר ויש בה הכל. אנשים מכל הסוגים וגם מכל הצבעים. במושב או קיבוץ קטן מאוד קשה לא להרגיש כל הזמן את העיניים של כולם. בעיר, אתה חלק מההמון החולף. זה אחד מהדברים הקריטיים ביותר להישרדות של אק בארץ. זה אחד הדברים שהכי קשה להתמודד איתם ביום יום. להסתובב כמו עם איזו אות קין. אז בתל אביב, קל יותר לאק להסתובב פשוט, ברחוב.
כל הסיבות האלו אולי מסבירות למה "דווקא בעיר" זה לא כל כך רע,לא כי יש כאן ברירת מחדל, אלא כי בעיר יש מה להציע במיוחד לנו. אבל לצד השני של השאלה - למה לא בכפר?
אז ככה, שאחרי שחיים בתנאים המקסימליים, של אדמה משלך, פוריה וירוקה, מי מעיין זורמים אליך הביתה בקביעות, מוקפים בבעלי חיים ככל העולה על רוחנו וככל שידנו משגת, ללא קשיים עם בירוקרטיה, שכנים, בעלות על אדמה, מרעה, ושאר מרעין בישין איתם נאלץ להתמודד תדיר כל מי שגר בארץ בחווה מהסוג שעליה אנחנו חולמים, קשה מאוד לראות בבית עם גינה לכל היותר ואולי איזה סוס או עז או מטעי מנגו באופק איזה שהוא תחליף אמיתי למה שכבר היה לנו. כל אוירת הפסטורליה החלקית שיש לנו במושבים ובקיבוצים נראית אז כחסרת משמעות. הרי כבר היינו שם.
ובכל זאת, איננו פוסלים אפשרות של לעבור מן העיר חזרה אל הכפר. כרגע פרקטית אין לנו אופציה כזו. אבל אם בעתיד תקרה בדרכנו הזדמנות למצוא פרנסה ומגורים מחוץ לעיר, מאוד יכול להיות שנשמח לעזבה.

[טליה_טקאוקה*]

איזה כיף שחזרת לכתוב. אני קוראת.
מסכימה איתך לגבי העיר/כפר. גם אנחנו עברנו התנסות דומה בארץ (שין חי בישראל 9 שנים ועבר די הרבה מקומות.)

ישראלים ידועים בגזענות וביחס משפיל לזרים. ובכלל, לכל מי ששונה.)': אוי זה נורא....אבל הצד השני הוא שיש גם את החום של האנשים, לשין היו חברים ישראלים מאד טובים בארץ והמשפחה שלי קיבלה אותו ממש כבן. (מה שביפן עם הנימוס והקור של האנשים לא קורה....) חבל שאי אפשר לשמור על החום וההתעניינות באחר ולוותר על הגזענות וההתנשאות...

בהצלחה@}

[טליה_טקאוקה*]

ישראלים ידועים בגזענות וביחס משפיל לזרים. ובכלל, לכל מי ששונה
אני חושבת שלי זה היה יותר קשה מאשר לשין....(לראות את ההתיחסות של האנשים ברחוב אליו. או את האנשים במוסדות הבירוקרטיים....למשל משרד הפניםP-: )

[קן_לציפור*]

צ'ילי, מכל מה שכתבת, נשמע שאתם בדיוק במקום שנכון לכם. בול!
תיהנו ממנו. ממילא הכל זמני

[לוטם_מרווני*]

צ'ילי, ברוכים השווים. תענוג לקרוא את דבריך.
נראה שתל אביב היא באמת עיר קטנה וחמודה כשאת משווה לבנקוק.
(גם חיפה, אני עדיין אוהבת את חיפה אהבת נפש:-])
גם לי יש אדם (בן ארבע וקצת). ברוכה הבאה!!@}

[פרח_הלימון*]

צ'ילי, ברוכים השווים. תענוג לקרוא את דבריך

מכל מה שכתבת, נשמע שאתם בדיוק במקום שנכון לכם. בול!
בהצלחה!
@}

[או_רורה*]

צ'ילי, ברוכים השווים. תענוג לקרוא את דבריך

[צ'ילי_ושמן_זית*]

זמן רב שלא כתבתי וגם עכשיו אינני בטוחה למה אני כותבת.
נתקלתי פה בדף שמעלה את הדיון הזה סביב הצורך לכתוב בלוג. ממש אין לי תובנות בנושא. אולי יש פה תרפייה מסויימת. אולי סוג של איוורור. ואולי אני גם מאוד שמחה לראות כאן את כולכן, מעודדות ומגיבות, ולדעת שיש מי שמחייך אלינו תמיד.
אנחנו כבר כמעט חצי שנה כאן, קשיי הקליטה של ההתחלה נראים כבר כמעט מאחורינו, אך עדיין יש פה ושם משברי-געגוע ורגשות קשים.
קראתי איך לפני כמה חודשים, כשהגעתי לכאן אל הקייץ הלוהט הכל נראה לי כל כך בוהק ומאובק, כבר לא שמתי לב איך ביליתי את כל חודשי החורף האחרונים בשיטוט מתמיד ושיטתי אחרי כל כתם של ירוק ופריחה. החורף הזה, שלא חוויתי מזה כמה שנים, החזיר לי כמעט כל פינה "ישראלית" שלי. הפלומות הירוקות אחרי הגשמים הראשונים, האחו הגבוה שמרטיב את הבגדים, הפריחות מלוא העיין ומלוא הנשמה. ועכשיו כמו בא החמסין לקטוע כל זאת ואני במירוץ מטורף, כל יום שמתאפשר לצאת לאיזו פינה מחוץ לעיר, לפני שיקמלו כל הפרחים.
בג'ונגל אין פרחים, המון המון ירוק, אבל פרחים כמעט ואין, ובטח שאין מרבדים. זה כל כך חסר לי.
אק אוהב שוארמה, וכבש וגם חומוס וטחינה ואת המלפפונים שלנו. במטבח הוא מנסה להכין קארי עם זעתר וזה יוצא איום ונורא. אדם לומד שתי שפות וכבר יודע להגיד "מים", "דג" ו"חם" בשתי שפות ולעבור בינהם במומחיות מפתיעה. בגינות הוא מטפס על המתקנים כמו קוף חסר זנב ואני יודעת שכל זה בא לו מהגנים של אבא שלו, אני רק מקווה שעוד יהייה לזה שימוש ראוי והוא גם יזכה לטפס על עצים.
בין לבין אני חושבת על חזרה לעבודה מצד אחד ועל הריון נוסף מצד שני. על אימו של אק שהלוואי ויכולנו להביאה לכאן. על עתיד החינוך של אדם, על ערכים שיספוג ותרבות ושפה. עדיין אין ממש כיוון, אנחנו כאן. מי יודע מה יביא יום

[מי_מה*]

רק עכשיו ראיתי שחזרתם בכלל... טוב שאת כאן וכותבת. שיבוא הרבה טוב עם כל יום שבא.

[אום_שלום*]

התגעגעתי לכתיבה שלך. @}

[טנא_מלא_כוכבים*]

הפלומות הירוקות אחרי הגשמים הראשונים, האחו הגבוה שמרטיב את הבגדים, הפריחות מלוא העיין ומלוא הנשמה.
התרגשתי, את כותבת מדהים!
וזה למה אני כותבת עבורי.
תודה.

[עדינה_ניפו*]

ווא, איזה קטע מדהים! בדיוק אתמול חשבתי עליך ועל זה שאת לא כותבת כאן כבר זמן רב ותהיתי מה שלומכם כאן בארץ ואם אתם עדיין כאן....!
(אתמול היה לי יום מוזר מוזר, כל אדם שחשבתי עליו התקשר אחרי רגע, ככה זה היה אחד אחרי השני ועכשיו גם זה!)

בכל מקרה, נשמע לא כל כך פשוט ההתמודדויות שלכם כאן.
ובאמת כיף שאת כותבת. מקווה לשמוע עוד.
ומאחלת לכם התבהרות...ו שיבוא הרבה טוב עם כל יום שבא.

[או_רורה*]

הנה עוד סיבה למה את כותבת: עבורי גם!
תמשיכי...

[קן_לציפור*]

איזה כיף שחזרת לכתוב! ברוכה השבה

[אישה*]

היי צ'ילי, טוב לקרוא אותך. מדוע נטועה בעבר?

[טליה_טקאוקה*]

איזה כיף שחזרת לכתוב!
@}

[צ'ילי_ושמן_זית*]

ואו תודה על כל התגובות החמות... כל כך שמחה לראות כאן את כולכן.
אנחנו נוסעים היום לצפון, רגע לפני הבום הגדול של החג שאחריו זה כבר לא יהייה אותו דבר...

אישה, רק חובה קטנה לחווה אלברשטיין, שתי הבלוגים שלי הם בהשראת השיר "חבל שאין פה קוקוס" שכבר כתבתי עליו רבות בבלוג הקודם. שם הבלוג החדש, אחרי החזרה לארץ, הוא אינטרפטציה לשורה מן השיר "זית נטוע בעבר"...

[פרח_הלימון*]

כמה יפה את כותבת

[צ'ילי_ושמן_זית*]

מחשבות על חלוקה
הוא יחייה שם, עם הג'ונגל החובק והלח. עם התרנגולים שלו והסבא והסבתא ועם החברים וכל המוכר והאהוב. הוא יחזור להיות בן אדם בפני עצמו, יחזיר לעצמו את כבודו האבוד, את הכיוון בחיים ואת העצמאות להחליט ולזרום עם הרוח בעלים.
אני אלד כאן את בנו השני, מוגנת וחבוקה בתרבות המוכרת, המאפשרת, בין המושגים המובנים מאליהם והאנשים שקל לתמרן בינהם. אני אפנה לי מרחב של הורות עצמאי וחופשי, אחזור לחיות באמונתי ללא פשרות, אפנה גם זמן להתבוננות בעצמי ובחינה מחדש של משאבים ומקורות האנרגיה שלי. אתרכז יותר בצרכים של בני ופחות בקליטה המיוסרת והמוקיעה של בעלי בארץ אוכלת יושביה.
אני אחיה לפי אמונתי ועל יסודות החינוך עליו גדלתי והוא יחיה לפי אמונתו ונוהגי תרבותו.
הזמן יתווה שוב עולם של אי ודאות ויביא עימו תשובות מנוסחות חלקית. אם יאפשר איחוד של עולמות כה שונים ואם יצלחו הילדים לאמץ גם מזה וגם מזה, אשרינו. והרי שהחלוקה היא כתחנה בדרך. ואם יגדלו הילדים עם גנים כהי עור וגמישי גפיים בארץ שטופת שמש ועקרונות וידעו כי חלק להם שם בארץ הג'ונגלים הרחוקה. אשרינו. והרי שהחלוקה היא נחלה כפולה.
כך או כך, נראה שלכל אדם יש החובה למצוא את מקומו בעולם הזה. ועיתותיו בידיו.

[מי_מה*]

החלטות גדולות. וניסחת מאוד בהיר את המחשבות שלך.
מקונה שגם הרגשות בהירים, אם כי זה נשמע לא קל.
מחבקת מכאן

[עדינה_ניפו*]

שלום צ'ילי,
החלטות גדולות. וניסחת מאוד בהיר את המחשבות שלך.
נשמע כמו החלטה אמיצה ולא קלה.

אני אפנה לי מרחב של הורות עצמאי וחופשי,
חייבת להגיד שהדבר הזה לפעמים מעורר בי קנאה. ההרורות המשותפת זה תמיד אתגר ולפעמים אני מפנטזת בערגה איך היה אילו לא היתה לי את ההתמודדות הזאת

מאחלת לכם שתוכלו לראות את האור בכל מצב גם כשמרגיש קשה...

(מעבר לזה הכתיבה שלך תמיד נעימה מאד לקריאה )

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[פרח_הלימון*]

כמה יפה את כותבת

[עולם_קסום*]

אתרכז יותר בצרכים של בני ופחות בקליטה המיוסרת והמוקיעה של בעלי בארץ אוכלת יושביה

כמה מוכר

[עדי_ל*]

ריגשת אותי מאוד.
במה שכתבת ובאיך ..
חיבוק (אפשר?)

[או_רורה*]

אוי, צילי....
ממש מחבקת אותך, נשמע מאוד לא פשוט, מאוד לא קל...
הרי אתם רוצים לחיות יחד, כמשפחה שאתם, אמא ואבא ושני ילדים באהבה.... וזה לא פשוט בארץ ש..כן, אוכלת יושביה זה ביטוי טוב.

[קן_לציפור*]

גם ממני חיבוק אמיץ
נשמע מאוד לא פשוט, מאוד לא קל... הרי אתם רוצים לחיות יחד, כמשפחה שאתם, אמא ואבא ושני ילדים באהבה.... וזה לא פשוט בארץ ש..כן, אוכלת יושביה זה ביטוי טוב

[אמא_אינקובטור*]

צ'ילי, שיהיה קל עד כמה שאפשר.
הרי אתם רוצים לחיות יחד, כמשפחה שאתם, אמא ואבא ושני ילדים באהבה.... וזה לא פשוט בארץ ש..כן, אוכלת יושביה זה ביטוי טוב. כל כך לא הוגן ולא ראוי.
קשה כל כך, כי כשמתיירים ונוסעים - מתפעלים מכל מה שיש שם בארץ ההיא (ואין כאן), וכשמגיע רגע האמת ומגלים שחייך באמת שלובים שם, רק רוצים לחזור למוכר.

[פלוני_אלמונית*]

גם ממני חיבוק אמיץ hug
אני והילדים חזרנו הביתה אתמול בלילה! לא קל להיות בנפרד אבל אם את מרגישה שזה מה שנכון לך כרגע (לא מה נכון בשבילו-זאת האחריות שלו-אלא מה נכון לך) אז אני בעד
בכל מקרה אני בעד...
(אם את צריכה אותי אני במייל או סקייפ)

[טליה_טקאוקה*]

זאת היתה אני למעלה-רק עכשיו שמתי לב שזה יצא פלוני אלמונית (אין לי מושג למה-אני תמיד כותבת בשמי....)

[פרח_הלימון*]

אין לי מושג למה-אני תמיד כותבת בשמי.... כנראה המחשב שלך לא זיהה אותך אחרי העדרות כ"כ ממושכת
ברוכים השבים

[פרח_הלימון*]

לילה טוב נתראה מחר