אח חדש

[חבצלת*]

אנחנו באמצע ההתמודדות של הילדים שלנו עם בוא האח החדש. יש כמה תופעות יותר צפויות וכמה- פחות.
היה דף בנושא כזה לדעתי אבל לא מוצאת אותו. [מצאתי לך: נולד לי אח חדש]
בכל אופן המצב כדהלן:
שלשת ילדינו נורא אוהבים את האח החדש.
זה לא מפריע להם לעבור משבר.
הבכור (6 וחצי)- מתמודד על ידי התנהגות פראית/ליצנית/חוצפנית, הצקות לאחיו (לא ממש אלימות אבל אחותו בפירוש בוכה ממנו), רגרסיות שונות ומשונות וגישה כללית של "קיפוח תמידי" ("למה רק אני הולך לישון?" -כי אתה לא ישנת בצהרים ויש לך מחר הסעה ב7 ורבע, הלו!)
הקטן (שנה ותשע)- מטפס עלינו בלי סוף- בעיקר על זה מאיתנו שהתינוק נמצא עליו- בוכה קצת יותר מהרגיל, מכור לבקבוק השתייה שלו (שזה מוזר למדי אגב) ומציק קצת לתינוק- למשל מוריד ממנו את השמיכה, לוקח לו את המוצץ, דוחף אותו קצת כדי לשבת עליי וכו'.
התגובה הכי מוזרה היא של הבת (5 בדיוק)
היא פשוט קלטה שאם היא תהיה אמאל'ה קטנה וילדה טובה כזו שעוזרת ומטפלת באחים שלה היא תזכה לאין סוף מחמאות ותשומת לב. אין מה להגיד זה עובד עלינו. השאלה היא האם זו דרך התמודדות מוצלחת...
ואיך מחלקים תשומת לב בין 4...
אשמח במיוחד לתגובות מבעלי משפחות גדולות...אבל גם כל היתר מוזמנים להגיב

[אביב_חדש*]

זה קשה... חיבוק.
לפעמים, בעצתה של מישהי מכאן (לא זוכרת מי, אבל תודה!), אני קצת עושה צחוק מזה ש"סוף סוף התינוקת הזו נרדמה ואפשר לשחק אתכם".
מה שעובד הרבה פעמים זה להפריד ביניהם, (אחד הולך לחבר ואחד נשאר בבית) ואז לעשות משהו יחד, אפילו אם זה לקרוא ספר, פתאום מקבלים זמן לבד.
לרוב, הם זקוקים לזה ממני, אבל לפעמים משהו מאבא שלהם גם עושה להם טוב.

הזמנות מפורשות לזמן-אמא, כמו חיבוק, ליטוף, נשיקה, וכו' עובדות טוב אצלנו. אגב, זה עושה גם לי טוב. החיבוק הזה, מהם, כל כך ממלא, שנותן לי להמשיך את היום הלאה.

לעתים אני מגיעה למיטה, בלילה, כשאני מרגישה שאני צריכה לספק כאן את כולם. את התינוקת צריך להניק עד שהיא נרדמת (לפעמים היא מתעוררת כי הנזלת או משהו אחר מציק לה), אחר כך השני צריך אותי, וכמובן הבכור לאיזה חיבוק לפני השינה, ובסוף בן זוגי. ומי מספק אותי? אגב, לא מדובר בסיפוקים מיניים (ביני לבין בן זוגי), אלא חיבוק, דיבור, החלפת מילים. כבר יומיים שעוד לא סיפרתי לו משהו שהגננת של מור סיפרה לי עליו, כי אני לא מספיקה, ואין זמן, וכל הזמן יש מישהו בתור.
זה באמת קשה, ובכלל שייך ל-דף תמיכה.

[אילנה*]

ואו. יש לך ארבעה ילדים תוך שש שנים! יש לך הפרשים קטנים מאוד בין הילדים. זה בוודאי קשה. אני זוכרת את עצמי בחודשים הראשונים של הלל כל הזמן יושבת ומניקה ומקריאה ספרים על גבי ספרים לילדים. ברור שלא עשיתי את זה כל הזמן, אבל זה מה שאני זוכרת. בעלי בישל ואת הריצפה היה קשה לראות בשבועות הראשונים, כי בדיוק אז העוזרת החליטה שנשבר לה...
עצות מיוחדות אין לי כי כל יום מישהו אחר דורש את שלו. את עוד תראי שזה ישתנה. ואת בתור אמא חייבת להשתמש באינטואיציה לגבי הילדים וגם אם משהו עובד לזמן כלשהוא, תמיד תמיד עם יד על הדופק, כי זה משתנה.
בקיצור, להיות אמא זה לא דבר קל וזו עבודה קשה. ותמיד יהיה מי שיגיד לך את המשפט המצמרר " אמא, את לא אוהבת אותי" - שובר את ליבי כל פעם מחדש.

[אורנה_שפרון*]

חבצלת,
חלק מהתגובות של הילדים לאח חדש קשורות לאמונה שלנו בדבר הגדלת המשפחה. האם אנחנו חושבים שהילדים הגדולים נפגעים מכך? האם אנחנו חושבים שככה זה, זה קשה וצריך ללמוד לחיות עם זה? או שאנחנו רואים את פוטציאל הצמיחה שיש לכל בני המשפחה מהולדת האח החדש.

אף אחד מאיתנו, ונראה לי שבין השאר גם את, לא בוחר רק באופציה אחת מאלה שתיארתי. אצל כל אחד יש מינון שונה מבין הגישות העיקריות שציינתי, שקשור בדרך כלל במשפחתו הגרעינית הראשונה - אביו ואמו.
בכל מקרה בחינה מחודשת של האמונות שלנו יכולה להצביע על החלק שלנו בתהליך.

אבל....
אתם נמצאים כל כך קרוב ללידה. שום דבר עוד לא נכנס למסלול חדש. את עדיין נמצאת במצב הכרתי שונה - מצב שכל אשה חווה אחרי הלידה. התינוק עוד לא בדיוק יודע לאן הוא הגיע, ואני משערת שגם האבא עוד לא בדיוק נחת. (למרות שכלפי חוץ יתכן שהכל נראה כמו "לפני").....
ומכיוון שכך - תני קצת זמן לעצמך, לילדים, נסי לנוח כמה שיותר, נסי לפנות כמה שיותר זמן לעצמך ולתינוק (זה לא על חשבון הילדים - זה בעדך ובעד התינוק ולכן גם בעד שאר הילדים), תעשי רק מה שנחוץ ולא שום דבר מעבר לכך - כביסה, נקיון, בשולים וכו'
כך תוכלי "לחזור" מחוזקת ומתפקדת בתור אמא לארבעה.

ואולי מאוחר יותר, אם השאלה עדיין תשאר פתוחה, יהיה מקום לבדוק את החלק שלך בריקוד החדש.

[חבצלת*]

ואו, אורנה, והבנות, תודה...
אני מרגישה קצת כמו בסחרחורת כאשר הכל מסתובב סביבי, והחיים כאילו נעים במעגלים- מטפילים בילד אחד, שני, שלשישי, רביעי, ואז שוב בראשון...
אני נחה בבוקר כשהגדולים במסגרות שלהם, אבל אחרי הצהרים היום גם נשפכתי- מזל שבעלי היה פה כדי להרים את הפרוייקט.
למרות שיחסית למצבי בד''כ אחרי לידות אני מרגישה טוב- ברור ששום דבר לא כמו שהיה, ולא יהי כמו שהיה. כל המערך השתנה וכל אחד צריך למצוא את המקום שלו מחדש. וברור שזה פוטנציאל לצמחיה אבל אם זה לא היה קשה זה לא היה הורות, לא?

[אביב_חדש*]

אני חושבת שזו התמצית:
כל המערך השתנה וכל אחד צריך למצוא את המקום שלו מחדש
אנחנו, 3 חודשים אחרי, אני מתחילה להרגיש שעכשיו איכשהו הדברים נכנסים למין מסלול, של מציאת מקום, ומסלול חדש. אני לא יכולה להשתמש במילים כמו חזרו למסלולם, כי באמת שום דבר לא חוזר להיות כמו פעם.

[חבצלת*]

אז שאקח 100 ימים של חסד?:-)
הבעיה היא שהחיים דורשים שנחזור לעצמנו הרבה יותר מהר...פתאום יש אסיפת הורים, חוג, לקחת את הילד מהגן, את הילדה לקלינאית תקשורת, לחזור ללימודים...והבעל צריך לפרנס...
אך ננסה בכל זאת לקחת את החיים באיזי בשלב הזה.

[אביב_חדש*]

עצה קטנה: כשצריך לעשות משהו שדורש הישארות אחד מאיתנו עם הילדים בבית, אני מעדיפה שהאבא יהיה עם הילדים (שניים) מאשר אני אהיה איתם (שלושה). כשצריך להקפיץ את חמותי הביתה, ללכת לאספות הורים וכו'.
כרגע את קרובה מאוד ללידה, אבל עוד חודש, יכול להיות שאת יכולה לעשות את זה בקלות.

[אורנה_שפרון*]

חבצלת,
אני חושבת שהגדרת בדיוק את הבעיה: הבעיה היא עם כל מה שקורה מחוץ למשפחה - התחיבויות שלנו החוצה. ובכלל זה נמצאים גם החוג של הילד ופגישה עם קלינאית התקשורת של הילדה.

ההבחנה הזאת חשובה כדי להבין שלידה של ילד במשפחה איננה מהווה "פגיעה" בילדים הנותרים, אלא יוצרת מצב בו קשה מאד למשפחה "לתפקד החוצה" (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כך קורה במצב של אסון, רק שאז יש לגיטימציה מלאה לא לתפקד).

כי בסך הכל בבית, תמיד יש מחר. ואם לא ניקינו היום, אפשר לנקות מחר. אם לא חבקנו היום את אחד הילדים אפשר לעשות זאת מחר.
חשוב גם לזכור שילדים גדולים יותר (בן השש למשל) לא תמיד צריכים הרבה זמן מהאמא, בתנאי שהיא נמצאת (ההפך מזמן איכות). חיבוק של רגע או שיחה קצרה יכולים למלא לילד את המצברים.

ולכן,
כל משימה שאת יכולה להוריד מעצמך בימים אלה - הורידי!
אפילו אפשר לגלות לפעמים שאם יום או יומיים הילדים לא ילכו למסגרות שלהם, יעברו ימים יותר נינוחים ורגועים, שוב, כי הקושי המרכזי הוא "לתפקד החוצה" -
לעמוד בזמנים למשל מאוד קשה כשיש תינוק קטן כי תפיסת הזמן של האמא משתנה בתקופה הראשונה שאחרי הלידה ולוקח מספר שבועות לחזור למצב הקודם.
לא תמיד צריך לחזור לשגרה מה שיותר מהר בזמן "משבר" כמו שנוטים להמליץ אנשי מקצוע. לפעמים דוקא כאשר "לוקחים" את הזמן, נותנים לכל אחד מבני המשפחה להכיל את השינוי המבורך בדרכו ובקצב שלו - לפעמים דוקא אז יכולה להתרחש חזרה לשגרה יותר מהירה, ובטוח שהיא תהיה יותר מתאימה.

אז כמו שאמרת,
קחי לך מאה ימי חסד.
מגיע לך.
מגיע לתינוק.
מגיע לכל בני משפחתך.

חזקי ואמצי.

[אביב_חדש*]

חבצלת - יכול להיות שאת יכולה להשאיר כל פעם ילד אחר בבית. כך הוא יכול לעזור לך, בין לבין תוכלו להיות אחד עם השני, ויש לך ילד אחד פחות לשלוח לבית הספר בלחץ בבוקר. נראה לי שכולם מרוויחים.

[תבשיל_קדרה*]

חבצלת -
ובכלל - אני לא בטוחה שיצא לי לכתוב לך איפשהו מז"ט.

[חבצלת*]

גילה- כן, באמת נורא נעלבתי:-D
אורנה- ושגית- איזה רעיונות יצירתיים, לא הייתי חושבת על זה לבד, למרות שאני כאילו בעלת נסיון...
המון תודה...
הנה עוד משהו ל"פיצוחכם":
היום שני הגדולים עמדו לידי במטבח בזמן שחיממתי להם צהריים. הגדול אמר אחותו לגעת בתנור החם כי "יהיה לה כוח קסם". מזל שהיא גדולה מדי כדי לקנות את הלוקש. כששאלתי אותו למה הוא אמר לה את זה, נענתי במשהו שדי זיעזע אותי:" אני רוצה שהיא תקבל כוויה, כי אני לא אוהב אותה". אני יודעת שזה השלכה של הלידה ובלה בלה בלה אבל היה לי כל כך רע על הנשמה...
איך מכילים את התגובות הקיצוניות שלהם?

[מיה*]

מחשבות ופחדים.
אני אמא לפעוטה בת שנה ושמונה חודשים. היא לא בגן וכרגע אין לי כוונה לשלוח אותה. (החלום שלי הוא חינוך ביתי).
יש בי כמיהה לילד נוסף והמון פחדים.
אנחנו גרים בבית משותף עולה הפחד מה עושים כל היום עם הגדולה הרי נמצאים יותר בבית זה לא קשה עבורה?
איך זה להיות עם שניים בגילאים שונים בבית?
חברים מסביבי תמיד מספרים שההבדל בין אחד לשניים הוא גדול והפחד שלי שלאותן חברות יש ילד ראשון בגן.
אשמח לשמוע איך אתן עברתן תקופה זו.

[ענת_שן_לוי*]

יש גם כאלו שאומרים ש"את הילד השני בכלל לא מרגישים".
זה נורא תלוי מי הם המעורבים בענין. איזה מין אדם היא הילדה הראשונה, איזה מין אנשים הם ההורים ואיזה בן אדם הוא הילד הבא. אבל כמה שממתנים את החרדה - ככה הכל יותר קל. זה נכון לגבי כל הדברים .(-:

[מיה*]

ילדתי לפני שבועיים, מיד אחרי הלידה הבת הגדולה גוני בת שנתיים וחצי היתה חולה ונשארה איתנו בבית שבוע. היא הלכה אח"כ לגן חמישה ימים בבכי. גם בגן מסרו לי שהיא בוכה וכשהיא מגיעה הביתה היא מספרת שבכתה בגן כיוון שרצתה אותי. היא נכנסה לגן בספטמבר השנה כיוון שביקשה גן. בגן אחרי שהיא מסיימת לבכות היא חוזרת לעצמה משחקת ונהנית. הבוקר היא ביקשה לא ללכת ונשארה איתי בבית. עבר יום שקט ונעים אבל חסרה לי שמחת החיים שלה. אני מתלבטת האם לתת לה להישאר בבית כי זו הבחירה שלה, או לשלוח אותה בידיעה שהיא אוהבת את הגן. אני מניחה שהיא לא רוצה ללכת לגן כי אמא בבית עם הלל והיא פוחדת שיתפסו לה את המקום. לא מרגישה מה נכון עבורה.

[אל_דנטה*]

מחזיר למה חדש.

איך מכילים את התגובות הקיצוניות שלהם?