על חברויות חדשות כמבוגרים

[נלי*]

מה מביא אותי לכתוב?

לומר תחושת בדידות, יהיה לא לגמרי מדוייק ואולי לא לגמרי פייר.

שכן, על פניו, יש לי משפחה רחבה ואחים/אחיות עם ילדים בגיל קרוב לגילה של הבת שלי.
אנחנו נפגשים די הרבה, ולרוב הקשר הוא חיובי, אם כי יש בו מהמורות, כמו בכול משפחה.

בסמוך אלינו, גרים זוג חברים קרובים, חברי ילדות, גם איתם אנו מתראים לא מעט. אך לאחרונה,
לאר מגוון סיבות שאולי אפרט בהמשך, אני פחות ופחות נהנית מהקשר הזה.

בכך מסתכמים כל הקשרים החבריים שלנו, מחוץ למשפחה המורחבת שלי.

בעלי ואני קרובים מאוד. חברים מצויינים, עולם בפני עצמו. הוא מנותק לחלוטין
מהמשפחה שלו וקשריו עם חברים שבעבר היו מאוד קרובים התרופפו ונותקו. גם אני כך בנוגע לחברים,
בעיקר משום שהחלפתי הרבה מקומות מגורים, ואולי אף יותר מכיוון שעברתי הרבה גילגולים-
ומי שפעם היה מאוד קרוב, כבר התרחק.

לאחרונה עולה השאלה הזו בינינו יותר ויותר, ומי שהעלה אותה בראשונה וממשיך להעלותה,
באופן מפתיע, הוא דווקא בעלי: איך זה שאין לנו חברים? אנחנו מסתכלים סביבנו, ונדמה לנו
שכולם מוקפים חברים, חבורות-חבורות, ורק אנחנו מבודדים. לאחרונה אנו שואלים את עצמנו
לא מעט, האם ניתן לקשור קשרי חברות עמוקים ואמיתיים בגיל זה, עם ילדה- ואיך עושים את זה.

לשנינו חשוב מאוד להיות טובים, כנים ונחמדים במערכות יחסים, ואנשים שעובדים איתנו למשל,
כנראה יעידו שאנו כאלה. אך בינינו לבין עצמנו, אני מוצאת יותר ויותר שאנחנו ביקורתיים מאוד, ציניים,
מאוד לא סלחניים ולא סבלניים כלפי זיוף וחוסר אוטנטיות, שהיא, כנראה, חלק טבעי ובלתי נפרד מאינטרקציות אנושיות.
בכול אלו, בעלי הרבה יותר "גרוע" ממני. הביטוי הכי קטן שהוא מפרש כחוסר כנות- סוגר אותו כמו צדפה.
כמעט אחרי כל מפגש אקראי, הוא פוצח במונולוג ביקורתי אכזרי, שיש בו חדות אבחנה וכנות מחד,
אך גם התנשאות והתבדלות, שמפסיקות להיות מצחיקות ככל שהזמן עובר.

הילדה בבית, איתנו, מה שמעצים את תחושת ההתבדלות שלי. יש בשנינו משהו
שמאוד רוצה קשרי חברות וצד נוסף שכול הזמן דוחה כל אפשרות.

ככל שהזמן עובר, זה מעציב אותי יותר ויותר. מאוד אשמח לשמוע אם מישהו חווה
תחושות דומות ומה נסיונכם לגבי קשרים שנוצרים בגילאים מאוחרים (שלושים פלוס ואילך).
האם הם חזקים כמו קשרי הילדות? ואיך הם קורים?

[מיכל*]

_לאחרונה עולה השאלה הזו בינינו יותר ויותר, ומי שהעלה אותה בראשונה וממשיך להעלותה,
באופן מפתיע, הוא דווקא בעלי:_

הי, גם אנחנו דברנו על הנושא כמה פעמים בזמן האחרון, מאיפה אתם?

[אביבה*]

בניסיון שלי קשרים שנוצרים בבגרות חזקים וקרובים פי אלף מאלה שנוצרו בילדות. בילדות מה ידענו? לא באמת ידענו מי אנחנו. לפחות אני לא. אלה שהתחברתי איתם בבגרות זה הרבה יותר עמוק, בדיוק מהסיבה הזאת. ואני בכלל לא שומרת על קשר עם אף אחד מהילדות. מה לי ולהם? אבל בעיניי, חייבים להפסיק עם הבקורתיות הזאת. הבסיס לקשר אנושי זה לאהוב אנשים כמו שהם ולקבלם כמו שהם. לכולנו יש פאקים, וכמו שהיינו רוצים שיסלחו לנו, אנחנו חייבים לסלוח לאחרים. איפה מוצאים? אצלי זה איכשהו בעיקר בעבודה תמיד.

[יפית*]

_כמעט אחרי כל מפגש אקראי, הוא פוצח במונולוג ביקורתי אכזרי, שיש בו חדות אבחנה וכנות מחד,
אך גם התנשאות והתבדלות, שמפסיקות להיות מצחיקות ככל שהזמן עובר._

אני חושבת שזה מפתח חשוב.
תדעי לך שגם אם הביקורת נעשית אחרי המפגש, וכשרק שניכם נמצאים
האדם שלפיו מופנית הביקורת מרגיש.
יכולה לספר לך שאני די נמנעת מלהפגש עם אנשים ביקורתיים וארסיים,
גם אם מדובר בחברים קרובים,
זה תמיד גובה ממני מחיר נפשי, מתח והרגשה קצת לא טבעית (שלי)
ואפילו אם המפגש היה מוצלח אני יודעת שאחרי זה "ידברו עלי"
ולא, זה לא נעים בכלל.

הצעה- ככה כטכניקה,
תחליטו שלא מדברים על אנשים אחרי "שהם הולכים"
ממש ברמה של החלטה.
אני מדברת מנסיון. בזמנו בעלי סירב לדבר איתי על אנשים לאחר המפגש איתם,
הוא אמר שהוא לא רוצה שנהיה כאלו. ומחוסר בפרטנר זה באמת הפסיק.
היום אנחנו יכולים לדבר אבל זה לא ממקום שיפוטי או ביקורתי,
סתם אינפורמציה, או מחשבות אבל בלי הארס והאכזריות שהיו שם פעם.

נורא קשה להיות חברים של אנשים כמוכם, גם אם הם מקסימים ומענינים,
ובגילנו ובאינטנסיביות החיים, כשגם כך לא קל "להשחיל" חברויות לסדר היום העמוס
את מה שקשה פשוט לא עושים.
אנשים מחפשים במפגש קלילות, הכלה,נעימות ולא שיפוט וביקורת.

[אמא_אינקובטור*]

_נורא קשה להיות חברים של אנשים כמוכם, גם אם הם מקסימים ומענינים,
ובגילנו ובאינטנסיביות החיים, כשגם כך לא קל "להשחיל" חברויות לסדר היום העמוס
את מה שקשה פשוט לא עושים.
אנשים מחפשים במפגש קלילות, הכלה,נעימות ולא שיפוט וביקורת._

לגמרי. מוסיפה: חיי היומיום מלאים התמודדויות. כשאני עם חברות אני מחפשת כיף ותמיכה נטו. ואמא שלי אומרת: כל כך קשה לבנות וכל כך קל להרוס.
ועוד משהו: למה אתם חייבים למצוא חברויות כזוג? אצלנו הגורם המגביל הוא בעלי. לי יש חברות משלי שלא הייתי יכולה לדמיין את חיי בלעדיהן. הוא מסמפט חלק מהן, לאחרות לא מתחבר במיוחד. לפעמים מבלים בחברותא, ללא שיחות מעמיקות או ניתוחים מקיפים של כל מגרעותיהם. נכון, יש להם מגרעות. נכון, גם לנו יש. אז מה.

אז רוב הזמן אני עם חברותי, במפגשים ובערבי-בנות ובארוחות צהריים משותפות. לפעמים במפגש של שתיים-שלוש משפחות פלוס ילדים, לפעמים בפורום רחב יותר. אני יודעת שהוא לא זקוק לחברה כמוני, וכל אחד מאתנו מוצא את המינון הנכון לו.

לפעמים אנחנו מסננים חברויות, לפעמים מסננים אותנו. נדיר שמקבלים "מכתב פיטורין", לרוב החברות מתמוססת לבד. אבל חברות היא לא ריאיון עבודה. העיקר להיות יחד, ואם הגישה הכללית לחיים דומה, חוש ההומור דומה והילדים מסתדרים, אני לא צריכה לעשות לכל חברותי ובעליהן מבחני התאמה.

[פלוני_אלמונית*]

לנו מאד עזר המעבר למקום מגורים קבוע.
לפני כן גרנו בשכירות ופחות התאמצנו להשקיע כי הכל היה ממילא, לתחושתנו, חולף וזמני.
החלפת המקום באה מתוך רצון מאד חזק להתחבר לקהילה כלשהי.
לשנינו לא קל בסיטואציות חברתיות אבל היה ברור שזה מספיק חשוב לנו כדי שנתאמץ ונעבוד על זה.
אני חושבת שברגע שהעלית את בקשתך למודעות וכתבת אותה - זה כבר שלב חשוב, שיכול לזמן אלייך הזדמנויות. איפה? במכולת, בגינה, במפגשי באופן, בחוג התעמלות, בהפגנה, בתור לסרט.

אגב, עם ילדה הרבה יותר קל לגעתי ליצור קשרים: הורים מהגן וכדומה. אבל זה דורש מוכנות, אי חושבת, להתחבר עם המצוי ולא לחלום על הרצוי.
יכולה לספר עלי, שמהגן של בתי הגדולה יש לי היום חברה טובה, אמא של חברה של הילדה. לקח הרבה זמן של מפגשים מואלצים כיהילדות נורא רצו, עד שגיליתי כמה היא בנ"א מקסים וכמה היא דומה לי. אבל לא יוכלתי לראות את זה כשהייתי עסוקה בכמה היא לא מה שאני רוצה כחברה (האמא).
בנאלי, אבל לפעמים לתת צ'אנס זה כל מה שצריך..
בהצלחה

[עצם_מעצמי*]

נלי
מזדהה עם מה שכתבת
גם אני הייתי פעם כזו
עשיתי שינוי.מי שאני רוצה בחברתו-אני רגישה יותר וביקורתית פחות. מבינה שזה חלק מכל מערכת יחסים. אם זה מה שאני רוצה לקבל-אז זה מה שאני צריכה לתת
מצד שני-עם אנשים שאין לי איתם חיבור באופן טבעי,אני מראש לא יוצרת קשר ו/או לא נעניית להזמנה לקשר שלא מתאים לי : אם זה אדם שאני ממש ממש לא מחוברת לתפיסת עולמו ואורח חייו-אני מראש לא אתחיל שום דיאלוג.
פעם ניסיתי לשנות את העולם. היום אני יודעת שאני יכולה לשנות רק את עצמי. מי שירצה להתחבר אליי-מוזמן

בקיצור-את מוזמנת
איפה את גרה?