עוד סיפור בהמשכים

אנונימי

עבר זמן מה מאז סיפור בהמשכים הגיע אל סופו. אז חשבתי שהגיע הזמן להתחיל חדש. בבקשה:

המסיבות באחוזת אלמונד-גרוב הצטיינו בטוב טעם והיו ידועות במחוז דבונשייר כולו כמעודנות ביותר.
היה סתיו. 1868. נשף תחילת החורף התקרב בצעדי ענק ואוונג'לין קרונפורד, בתם הצעירה של הלורד סיימון והליידי ביאטריס, לא יכלה כבר לחכות. זה יהיה הנשף הראשון שלה מאז יצאה לחברה - ובסתר כבר הייתה מתאמנת על צעדי הריקוד, יחד עם חברתה הטובה, קת'רין.
לרוע מזלה של אוונג'לין, גם אחיה התאום, ג'ראלד - שהיה בחור הולל ביותר ובן בליעל (וגם היורש היחידי של הונו של הלורד סיימון) - ציפה אף הוא לנשף בכליון עיניים.

אמנם, מפתיע לגלות כי עלם צעיר כל-כך, שבמונחים חברתיים הגיע רק עתה לפרקו, עשוי לעורר עניין שכזה. אבל הנשים זריזות המבט ונבונות הלב, כבר הבחינו, במסיבות התה של הסתיו שארחה ליידי ביאטריס בחן שאין שני לו, בזוג העיניים הרושפות, הזדוניות, הבוחנות, ובשפתיים החשוקות קמעא של העלם הצעיר, וידעו לקרוא בהן, שהוא מסתיר הרבה יותר משהוא מגלה. בראשן של אלו מביניהן שהיו להן בנות צעירות ולא נשואות חלפה מחשבה מהירה ונחושה, אבל היו אלה דווקא הבעלים, שהיה עליהם להקדיש לעניין מחשבה.

<עוד לא אמא מקווה שהיא בכיוון>

שכן ג'ראלד קרונפורד אמנם צפוי היה לרשת הון רב - אלא שכבר נודע לו שם ברחבי המחוז כמהמר לא קטן. ולמרות שנערות פותות מסוימות (כגון ססילי ווטרלי) ראו בדבר תכונה מושכת המוסיפה לג'ראלד נופך הרפתקני, כאחד מגיבורי הרומנים שקראו בלילות - הרי שאבותיהן הבינו שאין כאן אלא תכונה נלוזה הראויה לריסון מיידי, אם רוצים להפוך את העלם לבעל בעמיו.

אוונג'לין היתה מודאגת לקראת הנשף. היא ידעה שהופעתה הראשונה בציבור תעומעם על ידי צבעוניותו וחינניותו של אחיה, וכי לא תוכל להמלט מההתייחסות אליה כ "אחות של ..". היא חששה במיוחד מהיחס של גברברי המחוז שבדימיונם דימו את הוללתו של אחיה מתממשת גם בה, ואף ראו בכיבושה כמבחן גבריות מול העלם שניצח אותם בקרב על לב כל נערה.
אך יותר מכך חששה אוונג'לין מהקנטותיו של ג'ראלד, וממעשי הקונדס הקטנים שהיה מעולל לה לעיתים תכופות והולכות. בדמיונה כבר העלתה מיני השפלות ובושות שהוא עלול לעולל לה, ואף התעוררה שטופת זעה קרה מחלום בו פרם ג'ראלד את תפרי שמלתה שנפלה מעליה במרכז רחבת הריקודים, לכל צחוקם של הסובבים.

בלילה ההוא נדדה שנת אוונג'לין. היא הבינה שהיא חייבת למצוא דרך להסיט את תשומת לבו של ג'ראלד במהלך הנשף. למרבה מזלה, הפתרון התדפק על דלתה כבר בבוקר שלמחרת. ססילי ווטרלי, כולה חיוכים מתוקים, הגיעה לחצר האחוזה.

ססילי ווטרלי הייתה נערה מליאת מרץ,בקבוקיה הבלונדיים קיפצו מעלה מטה וחזה הגדול איים להתפרץ מתוך שמלת הטאפטה הירוקה בשילוב צהוב לימון האופנתית שהבדים מהם נתפרה הוזמנו בשיא העונה מפריז,היא צעדה בבטחה על החצץ בדרך אל הכניסה הראשית,שם המתין לה צוות העובדים כדי לקבל אותה בברכה וללוות אותה לחדרה ולהכניס את חפציה אל הבית .
ססילי צעדה בצעדים קטנים על מסילת הרכבת הקטנה,כשמכשיר הגברה מרחף מעל ראשה,וצוות צלמים נוסע אחורה כדי לאפשר ללכת קדימה.
"קאט" צעק הבמאי,"יופי מישל עשית כניסה מרשימה,נמשיך עוד 20 דקות,תלכי לנוח בינתיים".

צוות צלמים? מכשיר הגברה? בשנת 1868?!...

מישל פסקה מלכת נעמדה והורידה את הכובע המצועצע שלחץ עליה.
אחר שמה פעמיה לקרון ההלבשה הצנוע שלה,זה היה סרטה השלישי ,היא הייתה בשנות העשרים המוקדמות שלה.

ג'ראלד שיפשף את עיניו, הלום יין והמום מהמחזה המוזר שראה בחלומו רגע לפני שהתעורר על רצפת המשתנה הבוהקת.. ססילי ווטרלו ופניה פני אחותו מוקפת בהבזקי אור. ג'ראלד גיחך לעצמו וכאב עמום לא מרפה מרקתו . הוא העדיף לשכוח מהחלום המוזר. כבר השתוקק אל אחותו בחלום אך זה היה אחר ולא הותיר בגופו את הריגוש הנעים שהיה רגיל בו. קם, יישר את בגדיו ההדורים, והזכיר לעצמו את היום, השנה, והסיבה לדאגתו. העלם שמטריד את מנוחתו מזה לילות רבים בחלומות אסורים עומד להזמין את אחותו לריקוד, הערב.

וויי וויי וויי!

"אוונג'לין, יקירתי!" צהלה ססילי לקראת אוונג'לין.
"ססילי, יקירתי!" צהלה אוונג'לין לקראת ססילי.
השתיים לא חיבבו אחת את השנייה כל עיקר. ואוונג'לין הייתה מלאת חשדות למראה התנהגות נופת הצופים של ססילי, אשר התעלמה ממנה במופגן כל הקיץ.
בעוד ססילי צעדה אל עבר גרם המדרגות - חלף בראשה זכרון של חלום עמום שחלמה אף היא באותו הלילה: היא הייתה עם ג'ראלד. באיזה קרון קטן ומרופט, כמו זה שדרים בו הסייסים. שניהם היו לבושים בבגדים מוזרים שלא הצליחה לזהות - אף לא מהקטלוגים החדשניים ביותר מפאריז! בנוסף לכך, לג'ראלד לא קראו ג'ראלד - אלא בריאן.
תמוה. תמוה מאד.
הוא התקרב אליה. ליטף את לחיה ברוך - המהול, כמובן, בכוח סמכותי. הוא התקרב לנשקה. ואז פרצה את דלת הקרון הקטן נערה ששיערה כתום וקצוץ. "בריאן! מישל! ג'ף קורא לכם לצלם את הסצינה בגרם המדרגות!"
ססילי הניחה לזכרון החלום לדהות מזכרונה, ועלתה בגרם המדרגות לקראת אוונג'לין.

היא טופפה בצעד קל במעלה המדרגות כשראשה נוטה הצידה בחינניות כלפי אוונג'לין תוך שהיא מקפידה לנופף בשמלתה, להשמיע ציוצי חדווה רמים ולהפנות מבטים מהירים לסביבותיה, נישאת על גלי להג מתמשך שהופנה אל אוונג'לין הנבוכה בראש המדרגות
ססילי החזירה את מבטה מעלה אל אוונג'לין השותקת , והבזק אור מהחלון המאורך המאוייר מאחוריה סינוור את עיניה.
"יקירתי?..." קווי המיתאר היפים נותרו ברורים, אכן אוונג'לין המאוסה עליה עד זרא, אולם גבריים היו, עצמות הלחי, הכתפיים... המותניים...היא חשה חולשה וידה גיששה אל המעקה. שמש אחר הצהריים שזהרה אל תוך הבית בהבזק עקשני לא הניחה לה לראות בבירור את פני העומד בראש המדרגות

<ססילי הגיעה בבוקר לאחוזה, אולם אל גרם המדרגות הגיעה אחר הצהריים, בדיוק ברגע בו השמש היכתה בחלון. היא הולכת לאט, ססילי. ככה זה>

מאוחר יותר באותו הערב,ישבו הבמאי,המפיק שהגיע בטיסה מקאן לאתנחתא ,ומחליף התסריטאי,(התסריטאי קיבל התמוטטות והוא בבית,שלום לו),ודנו בהמשך העלילה.
התסריט החבוט עם מליון הדפים והשכתובים שכב על השולחן ביניהם.
"מה הלאה"? נאנח הבמאי,והתסריטאי הצעיר לעס את עפרונו הצהוב בעצבנות.
"תראה",אמר "אין לי שום בעייה לשכתב את הקטעים של מחר שיכללו את השינויים שאתה רוצה,אבל זה לא הסרט שקיבלתי לשכתב",
"אני קיבלתי סרט תקופתי שהעלילה שלו מתקיימת בשנת 1868 ואילו אתה רוצה להכניס אלמנטים עתידניים",
"סרט מד"ב",נצצו עיניו של המפיק ולשונו השתרבבה,זה הדבר החם השנה.

שליחה על ידי אחיק* » 27 יוני 2003, 16:43

כל כך חם - 43 מעלות בצל מילמל התסריטאי המחליף.
שני חייזרים שעברו בסביבה לעסו את הבמאי, העפרון ושני צלמים.

באותו רגע ממש שנלעס הבמאי על ידי החייזרים חשה אוונג'לין חופש פתאומי ומוחלט. כאילו המלים שהייתה אמורה להגיד נמחקו - והנה היא רשאית לדבר ככל העולה על רוחה.
אלא שלמרבה חרדתה - מאותו הרגע לא הצליחה להוציא מילה מהפה.

תעזוב אותי! מה אתה דוחף! מקק מלקק תחתיות של סירים במטבח המשרתים שכמוך!
צעקה אוונג'לין ומרוב הפתעה על הקול החדש שבקע מגרונה ביצעה שלא בשליטתה פליק פלאק במורד המדרגות, חצאית התנופפה ונפרמה ונחתה על ראשה החמוד וההמום של ססילי. אחיה פרץ בצחוק פרוע, זינק אחריה ותוך שניות עמד במרכז האולם התחתון כשהחצאית כרוכה סביבו בערבוביה.
איש מהנוכחים לא הבין מה עושות מחלפות השיער הנהדרות של ססילי על ראשו של הפרא השיכור. הקרחת המבהיקה רטטה קלות והשמיעה קול עמום כשנחבטה
אל המדרגה. ססילי הספיקה להריח את ריח הלבנדר הנעים שעלה מהרצפה לפני שהתעלפה סופית.

אוונג'לין הביטה המומה בקרחתה של ססילי השרועה על הרצפה. פתאום אחז בה ג'ראלד.
"בואי. זו ההזדמנות שלנו."
"מה? על מה אתה מדבר? תסתכל עליה... ותוריד מעליך את התלתלים הבלונדיניים האלה!"
"היא תתעורר עוד רגע!" לחש ג'ראלד באוזנה, "אנחנו חייבים להסתלק עכשיו."
"אתה שיכור לגמרי, ג'ראלד..." ניסתה אחותו להדוף אותו מעליה.
"יש לנו רגע אחד של חסד! רק אני ואת... לבדנו... כל חיי חיכיתי לרגע הזה. כאן. עכשיו."
אוונג'לין עוד ניסתה לענות - אך ג'ראלד נישק אותה בפתאומיות ובילבל אותה לחלוטין.

<הקהל עוצר את נשימתו... עוד! עוד!>

שליחה על ידי אחיק* » 30 יוני 2003, 21:15

תחושת הבלבול התחלפה בתחושה מוזרה. היא מוללה את שפמה באדישות. דבריו נגעו בנימי נפשה " נגמרה ספירת העומר, את יכולה להתגלח"

אה?

כשזיהה את חיוכו האוילי הבין שאת שפמו הוא ממולל. אחותו השתמשה בתכסיס המרושע מימי ילדותם והעמידה מולו מראה כבדה. או שמא דחפה אותו אל המראה הכבדה? או שמא עמד כל העת מול המראה הכבדה ואף ניסה לנשקה?
שתי הנשים עמדו כעת לצידו במבע מלא פלצות. אחווה שאינה מבשרת טובות נשבה מהשתיים. הוא רצה להשתין אבל היה חייב להקיא.

אה!

ג'ראלד מיהר לצאת מהחדר לקול צחוקן של ססילי (מתי היא התעוררה?) ואוונג'לין.
"אתן עוד תשלמו על כך!" רטן לעצמו בעודו נתקל בפריסבאל, רב המשרתים.
"אדון ג'ראלד, הכל כשורה?" שאל פרסיבאל בקול מנומנם.
"באמת הגיע הזמן שאני אריץ איזו שורה..." נהם ג'ראלד והלך משם.
פרסיבאל הביט לכיוון שאליו רץ ג'ראלד ואז פנה אל שתי הצעירות: "העלמה קרונפורד, העלמה ווטרלי - התרצו תה מנחה?"
בשלב זה הבינה אוונג'לין את מה שלחש לה אחיה. יש לה חופש מוחלט. מוחלט. להגיד את כל שתרצה ולנתב את עלילת חייה לאן שרק תחפוץ!
"לא, פרסיבאל," ענתה אוונג'לין במתיקות, "הרי הגיע הזמן שתמות."

אוונג'לין הוציאה אקדח שצץ פתאום מתחת לחצאית הקרינולינה שלה ולחצה על ההדק. פרסיבאל צנח על הרצפה.
באותו הרגע נכנסה בסערה הליידי ביאטריס - מחזיקה בידה נייר גדול ומגולגל.
"או! אוונג'לין! ססילי! הנה אתן! חיפשתי אתכן! הו! פרסיבאל! הוא מת! חבל."
"מה רצית, אמא?" שאלה אוונג'לין.
"ובכן - ראי מה מצאתי תלוי על עץ האלון הגדול בכיכר הכפר! את מוכנה להסביר לי מה זה?"

הליידי ביאטריס פרשה את הנייר. במרכזו הייתה תמונה גדולה של ססילי ושל אוונג'לין עם מחשופים נדיבים, מחזיקות את אותם אקדחים משונים כמו זה שצץ במפתיע בידה של אוונג'לין.
מעל התמונה היה רשום: מישל קונור-רייס \ כריסי פולאק \ בריאן פריל
ומתחת לזה, בגדול יותר: אלמונד גרוב
ומתחת לזה, בקטן: סרטו האחרון של ג'ף לינגסטרום
וגם: הביקורות מהללות: "תלמה ולואיז" של המאה ה-19 !!!

"מה זה?" שאלה הליידי ביאטריס.

"אני יכול להסביר הכל" נשמע קול עדין מירכתי החדר.
"אל תעשה את זה " סיננה ססילי בלי להסתובב אל הקול.

מעולה, גדול!
>מסר מהקוראים<

"די, מישל," אמר ג'ראלד בעודו יוצא מהאפילה, ומבטו הזוי ומסומם, "אינני יכול יותר עם השקר הזה."
"על מה אתה מדבר, ג'ראלד?" שאלה הליידי ביאטריס בתדהמה אותה שמרה רק לרכילויות עסיסיות מחצר המלוכה בשעת תה מנחה.
"בריאן, אתה תצטער על זה! שנינו נצטער על זה!" התחננה ססילי לפני ג'ראלד.
"לא," הדף ג'ראלד את ססילי בגסות. "מאז שג'ף נעלם - אני לכוד פה איתך..."
"לכוד???" שאלה ססילי, "חשבתי שאתה אוהב אותי! או שכל העניין בקראוון שלך היה שקר?"
"כן. זה היה שקר. גם לעצמי שיקרתי. אני אוהב את ג'ף!"

ססיל הביטה בי ודמעות החלו למלות את עינייה הכחולות, חשתי מין צביטה צורבת בלב...
התקרבתי אל ססיל וחיבקתי אותה חזק חזק בעוד אני לוחש לה: "אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער...."
והיא חזרה ואמרה שזה בסדר שזה טוב שהאמת התגלתה ושהיא שמחה בשביל ג'ף... אבל אותי זה לא הרגיע, פתאום חשתי בדמעות קרירות אשר מתחילות לכסות את עייני...
כעבור מספר ימים שהכל נירגע, אני וססיל חזרנו ליהיות חברים, (לא חברים חברים אלא ידידים) וג'ף.... התחרטתי.... היא כבר לא מעניינת אותי...

"אבל אותי היא מענינת" לחשה ליידי ביאטריס. תוכי כחול עף ליד אוזנה

באופן טבעי

באופן טבעי