לא יודעת למה באמת.
אני לא כותבת כל כך טוב, לא משהו להתפאר בו. אף פעם לא היה יוצא דופן. רק חרוזים. בחרוזים אני טובה. מנצלת כמעט כל אירוע לחרוז משהו.
שלג בחוץ. אבל לא מצטבר הרבה, כי לא קר מספיק. ברבאבא יצא עם הילדים לטיול, אבל הם לא לקחו את המזחלות. האם יחזרו לקחת אותן או שנצטרך לצאת שוב? החורף הזה כל כך מאכזב, המזחלות מתחממות בשמש החורפית יותר מאשר נרטבות מהשלג.
וברדיו (103 FM באינטרנט) שירים שמעוררים בי רגשות רדומים – קודם כל "הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר..." פעם הייתי מכבה שהוא היה מושמע, אבל למדתי להקשיב בלי לתת לזה לחדור אליי. זה לא באמת עליו. ואחר כך היה "מה שהיה תשכח מזה, מה שיהיה לא משנה, מה שאבקש בעולם כזה תן לי את היום הזה". זורק אותי תמיד לפסטיבל ההוא בצופים, היינו בכיתה ט', זוכרת בדיוק מה הם לבשו כשהם שרו את זה, כמה געגוע זה צובט בי. צמרמורת. ואז היה גם את שיר הפרחה, אבל לא קמתי לרקוד כמו שאני עושה בדרך כלל, כי רוצה לכתוב כל כך הרבה דברים.
מאז שהתחלתי לקרוא באופן, גיליתי כמה בלוגים מצוינים, ואני מוצאת את עצמי מנסחת בראש תיאורים של דברים שקורים, ומחשבות, כאילו כבר כותבת את הבלוג שלי. בהתחלה ביטלתי את האפשרות – אני לא כותבת טוב, אין לי מחשבות שראוי לשתף, אין לי תובנות מדהימות ויוצאות דופן, אין לי. אבל זה לא עזב אותי, ולא עוזב אותי, אז התיישבתי בכל זאת לכתוב. נראה מה יצא מזה.
בכלל, אני מרבה להשוות את עצמי לאחרים. מה ילדים של אחרים יודעים ואיך הם מתנהגים? איך נראות אימהות אחרות? מה עושות נשים אחרות בגילי? איזו זוגיות יש לאחרים? בלי סוף.
אמרתי - הייתי רוצה שתלכי לישון כשאת מרגישה עייפה. אז היא נכנסה למיטה, ובאתי לכסות אותה. (-:
משתמשת