סיפורי לידה ארוך ומפורט

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[עינת*]

סיפור הלידה שלי

קודם כל, חשוב לי לציין שמאוד רציתי שהלידה שלי תהיה נטולת אפידורל.
רציתי להוכיח לעצמי שאני אישה חזקה שמסוגלת להתעלות מעל לכאבים.
גם כל הסיכונים באפידורל הפחידו אותי+זריקה בעמוד שידרה-זה לא בשבילי!

חשבתי בהתחלה על האופציה של ללדת בבית-זה מאוד קסם לי וחקרתי את הנושא לעומק.
הבעיה היא שמבחינה כלכלית זה לא הסתדר (פה, בארה"ב זה מאוד יקר).

התמזל מזלי והבי"ח שבו הייתי אמורה ללדת נתן את האופציה לבחור במיילדות במקום ברופא,
במידה והאישה בריאה והלידה מתנהלת באופן תקין.
היו שתי מיילדות מדהימות שבדקו אותי בבדיקות השגרתיות של ההריון-לין ואולגה.
אחת מהן, תלוי במשמרת שלהן, היתה אמורה ליילד אותי.

בנוסף, לקחתי גם דולה ישראלית בשם נרי-שמעתי שהיא מאוד טובה וגם קסם לי שהיא מדברת עברית.

אז הייתי "מכוסה" מבחינתי ללידה: מיילדת, דולה, ונתן-בעלי.

שבועיים לפני הלידה התאמנתי עם מכשיר האפי-נו, למניעת קרעים....ותפרים...כבר שמעתי כמה שזה כואב!

ההורים שלי באו לבקר ממש בסמוך לתאריך המשוער.
אמא שלי מאוד רצתה להיות בלידה.
מאוד התלבטתי לגבי זה, ובסוף החלטתי שעדיף שלא.
פחדתי שאני ארגיש מפונקת לידה, שאהיה חלשה, שאאבד פוקוס, שארחם על עצמי.

התאריך המשוער היה ב 27 למרץ ,אבל כלום לא קרה...
זה נראה לי מאוד מוזר מכיוון שמשבוע 35 היתה לי פתיחה של 3 ס"מ (!) +מחיקה של 70% +התבססות של -2.
נרי הדולה היתה בטוחה שאני אלד לפני התאריך המשוער ...
הגעתי כבר לשבוע 41 .
לא היו בכלל צירים ואני הייתי "על קוצים" מכיוון שהמיילדת כבר קבעה לי תור לפיטוצין כמה ימים אחרי.
(זהו נוהל שיגרתי של הבי"ח).
מאוד לא רציתי לקבל פיטוצין כי ידעתי-לפי סיפורי לידה של נשים אחרות שקראתי-שמכאן הדרך לאפידורל סלולה.
מה גם שאם אני כבר אהיה מחוברת לעירוי אז לא תהיה לי אפשרות לניידות בזמן הצירים. (זה מה שחשבתי).

ב 3 לאפריל נכנסתי לשבוע 41.
ב 4 לאפריל קבעתי תור אצל מדקרת שתעשה לי אקופונקטורה. (ואני מאוד מפחדת ממחטים!!!) אולי זה יזרז.
ניסיתי לפני כן תמצית מיוחדת שהמיילדות לין ואולגה המליצו לי לקחת לזירוז העניין, עשיתי עיסוי פטמות, עשיתי תנוחות חתול...כלום לא עזר-לא היו צירים, לא ירידת מים, כלום.

קבעתי את התור עם קים המדקרת ב10 בבוקר וגם ב 15.00 כדי להגדיל את הסיכויים שמשהו כבר יזוז שם.
ב 6:50 בבוקר של ה 4 לאפריל, היתה לי ירידת מים!
הייתי כ"כ נרגשת!


ישנתי, הייתי בתוך איזה חלום נחמד, ופתאום הרגשתי "פלוק" כזה של הראש שלה!

היא דחפה עם הראש למטה, ואז הסכר נפתח!...
ישר רצתי לשירותים לוודא שזה אכן זה-למרות שלא היה לי ספק.
המים ירדו בכמויות גדולות , אבל לסירוגין.
ככה כל היום הסתובבתי עם דליפות !
הייתי עם תחבושות הגייניות שהחלפתי כל 10 דקות-זה היה סיוט...
מה גם ש ירדו המים... ו...נו?? איפה הצירים??
אין צירים!

התקשרנו לקים, ביטלנו את התור של 10 בבוקר וסיכמנו שאם לא יתפתחו צירים עד 15.00, אנחנו נבוא אליה לדיקור.
דיברנו גם עם המיילדות – הן אמרו להמשיך עם עיסוי פטמות, עם תנוחות חתול, עם התמצית המיוחדת לזירוז...
הכל עשיתי. לא קרה כלום.
נרי הדולה כבר היתה בכוננות-היא היתה בטוחה שהנה אני כבר יולדת!

אחרי שכלום לא עזר, הלכנו לבית מרקחת לקנות מדחום.אחרי ירידת מים צריך למדוד חום כל שעתיים.
זו היתה חוויה מוזרה מאחר ואני צריכה כל שנייה ללכת לשירותים להחליף תחבושת.
הרגשתי כמו בור ללא תחתית...
אני זוכרת שמוכרת הסתכלה עלי ואמרה "וואוו!!! את כ"כ מוכנה ללדת!!"
ואני אמרתי לה "את לא יודעת כמה! המים כבר ירדו!!! "
והיא היתה בשוק! זה היה משעשע!

חיפשנו גם סטופר כדי לנסות למדוד משהו...היו "מיני צירים" כאלה...ממש לא כואבים.
לא מצאנו סטופר אבל זה גם לא היה משנה לאור הנסיבות...
אני זוכרת שכשעמדנו בתור לשלם על המדחום, ראינו בפינה מחזיק מפתחות בצבע כחול בצורת אות סינית שעליה כתוב באנגלית "אומץ".
נתן חשב שכדאי שנקנה את המחזיק מפתחות הזה, וכך עשינו.
הצמדתי את המחזיק מפתחות לצמיד שהיה לי ביד , וזה ליווה אותי לאורך כל היום וכמעט לאורך כל הלידה.
זה נתן לי הרבה כוח ברגעים קשים.

דיברנו שוב עם לין המיילדת והיא ביקשה לבוא אליה לבדיקה שיגרתית אחרי הדיקור.
היא גם ביקשה להכין תיק לבי"ח לכל מקרה...

זה מה שעשינו. הכנו תיק ונסענו לקים לטיפול.
היא שמה לי מחטים (כבר כתבתי שאני שונאת את זה?? ) אבל כלום לא זז שם.

קבענו איתה לעשות גם בערב טיפול אם כלום לא יתקדם עד אז.

(אחרי ירידת מים, אפשר לחכות עד 24 שעות לפני שמתחילים בהתערבויות רציניות לזירוז הלידה-כמו פיטוצין-במידה והמים נקיים ואין חום).

אני זוכרת בבוקר שהלכנו לאכול במסעדה בשם "הוביס".
לא יכולתי לשבת על כיסא רגיל מרוב שלא היה לי נוח שהמים כל הזמן טפטפו. ביקשתי לשבת באחת מהספות שלהם. זו היתה חוויה לא נוחה ומאוד מוזרה...
אני זוכרת כמה היינו נרגשים!

ארוחת צהריים גם אכלנו בחוץ-במקום שנקרא "הול פודס"-אכלנו אוכל הודי חריף – זה אח"כ התנקם בנו בגרפסים 

(שווה ללדת-אוכלים כל היום במסעדות!!!).

ב 6 בערב, אחרי הול פודס נסענו לבדיקה בבי"ח אצל לין המיילדת.

היתה פתיחה של 4 ס"מ (!) עם מחיקה של 80% והתבססות של 1-.
ממש הייתי בלידה רק בלי צירים...

המים היו קצת לא נקיים והיא חששה.
היא אמרה שהם לא חומים אלא רק טיפה צהובים. (קצת מים מקולוניאליים).

זה הספיק לה כדי לומר לי שמפה אני לא יוצאת הביתה.

היא אמרה שאני יכולה לבחור או להתחיל עכשיו את הלידה עם פיטוצין, או לחכות עד מחר בבוקר ואם כלום לא קורה במהלך הלילה, לתת את הפיטוצין בבוקר ולהתחיל את הלידה.

מאוד התלבטתי כי פחדתי מהפיטוצין. פחדתי שאני לא אעמוד בכאבים ללא אפידורל.

התיעצתי עם נרי (הדולה) והיא המליצה לא לחכות משום שלטענתה אני לא אשן בבי"ח כי זה פשוט לא נוח,

מה גם שכולי נרגשת, וכשיגיע הבוקר אני אהיה כבר מותשת, ואז להתחיל לידה ללא אפידורל עם פיטוצין...זה יהיה קשה.

הקשבתי לה והחלטנו-נתן ואני-ללכת על זה. זה היה ב 19:00 בערב.

הודענו על כך ללין והיא אמרה שלא אדאג בקשר לפיטוצין מכיוון שהם שמים כל פעם את הנוזל בכמות קטנה "כמעט כמו בלידה טיבעית". היא גם אמרה שהיא תשתדל לתת לי את המוניטור"השווה" שלהם-מוניטור אלחוטי! שגם אפשר להיכנס איתו למקלחת!

הודעתי לנרי שהיא יכולה לצאת לכיוון הבי"ח ושתביא איתה את הכדור-יוגה. היא אמרה שהיא בדרך.

החדרים היו מלאים עד אפס מקום. שמו אותי בחדר המתנה ואמרו לי שהם יתחילו לתת לי את הפיטוצין בחדר הזה, וברגע שיתפנה חדר, שזה היה צריך להיות ממש בקרוב, הם יעבירו אותי.

התחילו לתת לי את הפיטוצין במינון מאוד נמוך משעה 20.00 בערך.
מיותר לציין שמאוד פחדתי-גם מההשפעה של הפיטוצין וגם מזה שדקרו אותי- ואני הרי כבר כתבתי כמה אני לא סובלת מחטים, וכמובן מזה שהנה! זה באמת מגיע! הלידה מתחילה!
פחדתי... אבל החלטתי להיות חזקה. ידעתי שמכאן אני חייבת לאזור את כל כוחות הנפש שבי.
וזה מה שעשיתי.
נרי הגיעה גם-כן ואז האחות אמרה שהתפנה חדר.
עברנו לחדר מספר 3.
אני זוכרת שנתן החליט שהמתקן של העירוי – פיטוצין נראה כמו רובוט והוא הלביש אותו עם ציפה של כרית על הראש כך שהוא נראה שילוב בין איטי – עם לב אדום ירוק ו"טבח צרפתי" ....זה שעשע מאוד אותו
ואת נרי וגם אותי... הוא בעצם עשה את זה בשבילי כי הוא יודע כמה אני שונאת את המכשירים האלה.
הוא ניסה להפוך את המכשיר שייראה יותר אנושי ומשעשע. מתוק...


הצירים התפתחו מאוד לאט. רק בסביבות 21.00 התחלתי להרגיש אותם, אבל היה נסבל מאוד.
כל חצי שעה העלו לי את המינון של הפיטוצין.

לאט לאט התחיל לכאוב יותר ויותר.
באיזשהו שלב לא יכולתי לשבת על הכדור יוגה. יכלתי רק לעמוד עם הישענות קדימה.
נתמכתי הרבה במיטה. בכל ציר קמתי ונתמכתי ונרי כבר ראתה שהצירים מתחזקים ועשתה לי מסג'.
אני זוכרת שהמסג' בהתחלה היה די-עדין ובאיזשהו שלב זה לא הזיז לי. התחלתי לצרוח לה "חזק!! חזק!!"
והיא עשתה אחלה מסג'!חזק חזק! בכל ציר! מכאן ועד שלב הדחיפות!
הרבה פעמים היא התעייפה ונתן המקסים שלי החליף אותה. הוא עבד כ"כ קשה.
עם המון אנרגיה!


הנשימות של השלב הראשון (מה שמלמדים בקורס הכנה ללידה)-נשימות ארוכות ואיטיות-עזרו לי לאורך כל הדרך.
הנשימות המהירות של השלב השני והלאה רק הלחיצו ולא עשו לי טוב. הייתי צריכה להרגיע את הגוף כל פעם שבא ציר והרגשתי שהנשימות האיטיות עוזרות הרבה יותר.
אני זוכרת שמה שכל הזמן חשבתי, לא משנה כמה הציר התחזק וכאב, זה מן מנטרה כזאת שאומרת "זה הכל במוח. המוח הוא מדהים. אני יכולה לכוון את המוח לחשוב חיובי. להירגע. הכוח של המוח הוא עצום".
זה עבד כמו קסם עלי.
אני זוכרת כמה עבודה מנטלית השקעתי עם כל ציר שבא. לא נתתי לעצמי לצאת מפוקוס בצירים.
ידעתי כנראה בתת-מודע שזו הדרך היחידה שלי ללידה ללא אפידורל.

בסביבות השעה 00.00 התחילו לי רעידות מטורפות בגוף.
היה לי מאוד קר למרות שהיה לי “בגד לידה” שקניתי במיוחד לאירוע.
בדקו אותי והסתבר שהייתי בפתיחה של 7 ס"מ. הייתי מרוצה. חשבתי-אם אני כבר בפתיחה כזאת מכובדת, אני בטח כבר עוד מעט בשלב הפושינג...מה שלגמרי לא היה מדוייק...
באיזשהו שלב, בין הצירים, בין הרעידות, התחלתי לבכות. אמרתי לנתן ולנרי שזה קשה לי. שזה מאוד כואב ומאוד מתיש.
נרי אמרה "אוקיי! זה הזמן להיכנס למקלחת!"
ניכנסתי עם נתן למקלחת. ישבנו שם שעה.
היה כ"כ טוב! כ"כ מרגיע! הרגשתי שממש לקחתי פסק זמן מהכאבים.
כשיצאנו, הסתבר ששום דבר לא התקדם...הפתיחה אותו דבר. הרגשנו תקועים , אז
החלטנו שזה הזמן לקרוא ללין.
לין הגיעה בסביבות 1:30. היא נכנסה כמו רוח סערה!
היא בדקה ועדיין הייתי על 7 ס"מ פתיחה. האחיות היו בטוחות שאני כבר ב"שלב המעבר" והיא אמרה להן:"תסתכלו עליה! זו לא אישה בשלב המעבר. היא עוד לא שם".
לין אמרה לנתן שצריך "להחליף הילוך", להגביר את המוסיקה (כן, היתה מוסיקה שקטה ונעימה כל הזמן הזה) גם בווליום וגם בקצב. היא אמרה שהיא הולכת להגביר את המינון של הפיטוצין והפעם לא כל חצי שעה...ובלי רחמים...
אני פחדתי! חשבתי לעצמי שאם ככה זה כאב עד עכשיו, מה הולך עוד להיות לי???
ביקשתי שוב להיכנס למקלחת כדי לא לקבל יותר מידי שוק מהמכה של הפיטוצין שהולך להיות לי…
וכך היה!
נכנסנו למקלחת בפעם השנייה, לין אמרה
"להזיז את האגן! בכל ציר שבא! רק ככה זה יקדם את הלידה".


ואני...לא היה לא כח להזיז את האגן בצירים. הם כבר כ"כ כאבו. אבל ידעתי שאין ברירה וידעתי שאני רוצה כבר לגמור עם זה!
נתן באיזשהו שלב הוציא אותי מהמקלחת. המקלחת עשתה לי כ"כ טוב שההתקדמות היתה כ"כ איטית!
יצאנו ורקדנו! לצלילי השירים של ארת'ה פרנקלין! בשיא הווליום!!!
אני זוכרת שנרי פשוט ברחה מהחדר מרוב שהיה מחריש אוזניים! חחחח
האמת היא שאני לא בדיוק רקדתי... אלא פשוט נתליתי על נתן והוא רקד והזיז אותנו בשיא האנרגיה (ואח"כ הוא סיפר שגם בלי נעליים! כי לא היה לו זמן לנעול אותם חזרה אחרי המקלחת. הוא פשוט קפא!).
כמה קשה היה להזיז את האגן! כ"כ כאב פתאום שרק יכולתי להיתלות על נתן ולקבל מסג' בצירים העצומים האלו.
אבל לין אמרה: "את חייבת לזוז! הלידה צריכה להתקדם".
ואני,לא יודעת באיזה כוחות, הזזתי את האגן, כשכל מה שרציתי זה לקפוא במקום ולנשום נשימות עמוקות...
ואם אפשר-אז במקלחת...
.
ככה זה היה מ 2:30 בערך עד שפתאום התחלתי לצרוח. בלי שליטה.
והגוף רעד ורעד...
זה היה כ"כ מוזר. כאילו זאת לא אני שם. הכאבים פשוט השתלטו עלי לגמרי.
ואני-אני התמסרתי אליהם.

פתאום גם ירד דם. המון המון דם!
הרצפה בחדר פשוט נשטפה בדם שלי.
לין אמרה "הגיע הזמן ללחיצות!" ואמרה לי לשכב.
זו היתה הקלה מסויימת לשכב. לא צריך עוד להזיז אגן לפחות...

אני זוכרת שכל הזמן שאלו אותי-לפני שהגעתי לשלב של הלחיצות- "את מרגישה איזשהו לחץ בטוסיק?" ולא הרגשתי. נורא רציתי להרגיש...כי ידעתי מה זה אומר, אבל זה לא קרה.
מוזר, אבל גם כשלין אמרה שהגיע הזמן ללחיצות, לא הרגשתי את הלחץ הזה המפורסם...

השלב הזה לקח שעתיים! פושינג של שעתיים! זה היה קשה.
לין אמרה "בכל פעם שאת מרגישה ציר, תקחי קודם נשימה עמוקה, ואז תלחצי הכי חזק שאת יכולה כאילו שאת מחרבנת".

אבל אצלי היתה מערבולת כ"כ גדולה של כאבים! לא ידעתי מתי אני בציר ומתי אני לא!
נתן היה לידי כל הזמן. הוא לא עזב אותי לרגע. הוא הזכיר לי לנשום לפני כל פעם שאני מתחילה ללחוץ.
הרבה פעמים צעקתי "אני מרגישה ציר! זה ציר?? תגידו אם לדחוף או לא!!!". רוב הזמן זה באמת היה ציר.
לין עזרה לי בזה שהיא הסתכלה על המוניטור. ככה ידעתי אם לדחוף או לא.
מערבולת הכאבים היתה עצומה. הרגשתי בתוך מקום של אי-שפיות ממש, כשהדבר היחיד שמחזיק אותי מחוברת למציאות זה נתן.
פשוט הסתכלתי עליו. ראיתי את האהבה שלו אלי, הוא גם דיבר איתי כל הזמן וחזר על הדברים שלין אמרה.
זה מאוד מאוד עזר לי.
הוא כל הזמן היה לצידי. לא עזב אותי לרגע! אפילו לא לשירותים!

אני זוכרת ששיניתי תנוחות הרבה בשלב הזה, בהדרכת לין.
באיזשהו שלב לין אמרה שאני חייבת לכרוע כדי לקדם את הראש למטה.

אני גם ככה שונאת לכרוע...ובצירים עוצמתיים כאלו זה היה כ"כ קשה! אבל הספיקו כמה פעמים של צירים בכריעה כדי לקדם את הראש באופן משמעותי.-חיברו מוט ברזל למיטה מלמעלה, וכל פעם שהיה ציר, נתליתי על המוט הזה. נתן עזר לי כל פעם לקום לברזל וגם נרי.
צרחתי וצרחתי ללא שום שליטה. זה היה מאוד מאוד כואב וגם מאוד מאוד משחרר ככה לצרוח בלי חשבון.
לין כל הזמן נתנה מחמאות איך שאני חזקה ומתקדמת יפה. הרגשתי שהוורידים בפנים שלי מתפוצצים מרוב מאמץ.
אני זוכרת שהיא הסתכלה באיזשהו שלב בשעון והיה משהו כמו 5.00 בבוקר. היא אמרה שחייבים לסיים עד 6.00 כי היא צריכה לקחת את הבת שלה לגן!
אמרתי לעצמי "הלוואי שזה יסתיים עוד שעה...".
לא האמנתי שהכאבים מתי שהוא יסתיימו...
אבל פתאום אני זוכרת באחת הלחיצות המטורפות האלה-הראש התחיל לצאת! אמרו לי:"הנה! הראש מתחיל לצאת! תרגישי!" ואני בתוך הכאבים שלי לא רציתי!!
רציתי רק להתרכז ולהוציא את הראש הזה!
אני זוכרת שגם אמרו לנתן שהיה לידי: "בוא תראה את הראש" אבל הוא סירב.
הוא ידע כמה אני זקוקה לו לידי.
ופתאום-
זה קרה!!!
הראש יצא!!!
ופתאום-כזאת הקלה!
זה היה פשוט רגע מדהים.
אני פשוט לא יכולה לתאר במילים את ההקלה וההתרגשות בו-זמנית.
הראש של ספיר-ואח"כ שאר הגוף-יצא לצלילי השיר "לה-סרנה" (בת הים)-זהו שיר עתיק וקסום בשפת הלאדינו. נתן עשה לשיר הזה עיבוד מיוחד ואני שרתי בהקלטה.
זה היה כ"כ מוזר מאחר שהמוסיקה שהתנגנה מהמחשב היתה המוסיקה של ארת'ה פרנקלין-וזה התנגן בלופ!
ופתאום-ככה משום מקום ובעיתוי הכי מושלם שיש, התנגן השיר הזה.
שיר כ"כ רגוע, שליו.
ונתן אמר לי: "תקשיבי! תקשיבי לשיר שמתנגן!"
ואני לא יכולתי...היה לי קשה להתנתק מכל ההמולה הזאת שהייתי בתוכה. המולה פיזית ורגשית.
אבל נתן התעקש.
התאמצתי ופתאום הצלחתי להתנתק מההמולה.
שמעתי את השיר הזה.

זה היה רגע מדהים. רגע טהור.

הרגשתי שהעולם באותו רגע נעצר.



זהו.מאז כבר לא כאב כ"כ.

אח"כ היה עוד ציר והידיים יצאו וכל הגוף. מדהים.
נתן אמר שהוא ראה את הסיבוב של הראש!

פתאום כבר לא כאב ויש תינוקת מדהימה!!!

לא האמנתי שבסוף באמת תהיה לנו תינוקת...מצחיק, אני יודעת...

אני הייתי מותשת ומאושרת.
לקחו אותה לשקילה-היא נולדה תינוקת גדולה-4 קילו ו100 גרם!
אח"כ הבנתי ששלב הפושינג לקח הרבה זמן (שעתיים) גם כי היא נולדה גדולה, אבל גם כי היא נולדה עם היד על הלחי!
זה "הגדיל" לה את הראש... והיא יצאה כמו סופרמן – עם יד אחת קדימה סמוך לראש!
ספיר נולדה בשעה 05:48 בבוקר. סה"כ 9 שעות קשות עם פיטוצין ו-23 שעות מאז ירידת המים.
לא היו לי תפרים, רק קרע אחד קטן שלין החליטה לא לתפור כי הוא היה ממש קטן ויכול להחלים ללא תפירה.
זה היה מזל לצאת בלי תפרים בלידה כזאת! עם ראש כ"כ גדול...אני חייבת להודות למכשיר האפי-נו המופלא. הוא בהחלט עשה את העבודה!


זהו.
זה סיפור הלידה שלי.
כמה שמנסים לדייק בפרטים, את הרגשות העצומים בפנים לא ניתן לתאר.
אני גאה בעצמי שהייתי חזקה.
אפילו פעם אחת לא ביקשתי אפידורל-זה היה פשוט מחוץ ללכסיקון.

ולבסוף-רציתי לכתוב תודה.
תודה לנתן אהובי שהיה איתי ובשבילי לאורך כל הלידה הזאת.
תודה שעזרת לי באופן מדהים להביא את האוצרית הזאת שלנו אל החיים!

אין ספק שזו החוויה הכי עוצמתית, מזעזעת ומדהימה שאי פעם עברתי!
אני אזכור אותה כל חיי-זה בטוח!:-)

[אורני*]

מזל טוב לכל המשפחה המתרחבת!
תודה שחלקת איתי את הסיפור שלך, מאד התרגשתי!