דף סיפור לידת בית
הלידה של פלג היא גם דף סיפור לידת בזק ו דף סיפור לידה ללא ליווי^
בנותינו נולדו בבית בנוכחותה (או כמעט נוכחותה
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
) של אילנה שמש.כנרת נולדה ב-25.03.03
רמיון ב-30.04.05
פלג נולדה ב-07.09.07
סיפור הלידה של כנרתׁ
הסיפור נכתב לקהל הפחות תומך בלידות בית ולכן ההסבר הארוך בהתחלה.
לידת הבית של כנרת
בחברה שלנו, התערבות רפואית היא חלק בלתי נפרד מהבאתו של ילד לעולם. קיימת הסכמה שבדיקות גנטיות, אולטראסואנד, מי שפיר וכו' הינן חלק מהמסלול בדרך להיות הורה. ההתערבות הרפואית נותנת אשליה של שליטה בתהליך ההיריון ובהורדת חוסר הוודאות שבו. החיפוש שלנו אחר שליטה וודאות בתהליך, שהינו מחוץ לשליטתנו ומלא בחוסר וודאות, מוביל אותנו לסמוך בעיניים עצומות על הרפואה והרופאים. ההסתמכות על הרפואה מגיעה לשיאה בלידה. בבית החולים לצוות הרפואי אחריות על תהליך הלידה ושלומם של התינוק והאם. רובם המוחלט של הורים מוותר על האחריות ההורית בלידת תינוקם ובטיפולו בימים הראשונים שאחריה. הם מרגישים בטוחים יותר כאשר הרפואה מתערבת והצוות הרפואי לוקחת אחריות וזאת למרות המחקרים המדעיים המצביעים על הסכנות שבהתערבויות רפואיות בתהליך הלידה. בלידת בית האחריות לשלום הילד והאם נופל על ההורים והמיילדת. אחריות זו כבדה ומאיימת. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם אחריות גדולה זו, ובעלי כלל לא רצה, אבל הגענו להבנה שלהיות הורה זה לקחת על עצמך אחריות כבדה ובלתי פוסקת. אם אנחנו מוכנים להיות הורים אז גם האחריות על האופן בו ילדינו יבואו לעולם היא שלנו.
אני בן אדם מאוד אורייני. בזמן ההיריון קראתי המון על היריון ולידה. ספר אחד The Thinking Woman's Guide to a Better Birth השפיע עלי המון. התחלתי לפחד מלידה בבתי חולים ולהתעניין בלידות בית. בעלי לא התלהב מהרעיון של לידת בית ולכן הלכנו על דרך מקובלת יותר והתחלנו לחפש דולה. נפגשנו עם שתי דולות, שתיהן אמרו בפירוש שהן אינן מתערבות בכל הקשור לחלק הרפואי. כלומר, אם הרופא בא ואומר שצריך לעשות זירוז כי הלידה לא מתקדמת מספיק והדולה לא מסכימה עם ההחלטה הזאת, שתיהן אמרו שהן לא יגידו את דעתן. לא הרגשתי צורך במשהי שתעשה לי מסז', חיפשתי משהי שמאמינה בטבעיות של הלידה ותגן עלי מפני בית החולים. שתי הדולות הבהירו שזה לא תפקידן. לכן, עם או בלי דולה, הייתי מאוד לא שקטה עם ההחלטה ללדת בבית חולים. חשבתי שהפחד שלי מהתערבויות רפואיות יפריע להתקדמות הלידה שלי מה שיגרום לאותם התערבויות מהן אני פוחדת. החלטתי לדבר עם מיילדת בית על מנת לשמוע על הנושא של לידת בית. נסענו לפגוש את המיילדת, ישבנו אצלה ודברנו. היא הייתה בדיוק מה שחיפשתי במיילדת – מקצועית, נינוחה וכנה. גם בעלי התרשם ממנה לטובה. הפגישה איתה סגרה את העניין, החלטנו שנלד בבית.
החלטנו שלא נספר לאף אחד על ההחלטה עד שמועד הלידה יתקרב. לא רציתי להתווכח עם אף אחד על ההחלטה, למרות שידעתי את כל הנתונים, מספרים ועובדות על לידות בית. פעם אחד דברתי על הסיכונים של אפידוראל עם חברים טובים שלנו שהאם ילדה עם אפידוראל. התגובה של בן זוגה הייתה "את כזאת עדינה, נראה אותך יולדת בלי אפידוראל." נפגעתי מזה והבנתי שאסור לדבר עם אף אחד שלא חושב כמונו. אנשים לא מאמינים שלאישה יש את הכוח ללדת ללא משככי כאבים. הם לא מאמינים שגופה של האישה מסוגל להביא לעולם תינוק בריא מבלי שצריכים "לעזור" לה במתן משככי כאבים, לחתוך את תעלת הלידה שלה, ולשאוב את התינוק החוצה עם מכשיר ואקום. הם גם לא מאמינים בחשיבות הכאב בתהליך הלידה ולא מודעים לסיכונים של משככי כאבים.
ההיריון עבר באופן תקין, וכל שבוע שעבר גדלו הסיכויים שלנו שנלד בבית. עברנו קורס הכנה ללידות בית, קראתי את הספר Birthing from Within ועשיתי כמה מהתרגילים שמופיעים בו. השתמשתי מידי יום באפי-נו. הרגשתי מוכנה נפשית ופיזית ללידה. תאריך הלידה המשוער שלנו הגיע ועבר ללא שום סימנים של לידה קרובה - לא צירים של ברקסטון-היקס, לא ירידת מים, כלום.
ב-24 למרץ, 4 ימים לאחר התאריך המשוער, ב-23:00 הלכתי לעשות פיפי לפני השינה ומצאתי על נייר הטואלט את הפקק הרירי. לא היה שום ספק שזה זה. בעלי רץ לספרים לבדוק מה זה אומר ולאכזבתי חזר להגיד כי הלידה צפויה תוך שבועיים מירידת הפקק. נכנסנו למיטה כרגיל, כוונתי שעון מעורר לקום לעבודה ונרדמתי. ב-2:00 לפנות בוקר התעוררתי עם כאבי בטן, חשתי שאני צריכה לשירותים – דבר שלא היה יוצא דופן בשל הפירות היבשים שאכלתי כדי להתגבר על העצירות שהייתה לי בגלל כדורי הברזל. בשירותים לא יצא כלום וחזרתי למיטה. נרדמתי רק בכדי להתעורר שוב לאחר זמן קצר. שוב הלכתי לשירותים. שוב שום דבר לא יצא ושוב חזרתי לשון בכדי להתעורר שוב. כעבור שעתיים של התעוררויות כל רבע שעה, כבר לא יכולתי לשכב במיטה מחסר נחת, התחלתי לחשוב שאולי מתחיל משהו. הערתי את בעלי. הוא לקח שעון וראינו שהכאבים סדירים – כל ארבע דקות במשך 15-30 שניות. לאחר שעה של מדידות הבנו שהלידה התחילה. התלהבנו. הצטלמתי עם הבטן לפעם האחרונה. בשעה 5:30 התקשרנו לאחותו של בעלי, ארבל, שתצא לדרך. קבענו איתה שתבוא ללידה ותעזור לנו בימים שאחריה. היא גרה בבאר שבע ואנחנו במרכז, ודרך ארוכה לפניה. ב-6:00 אכלנו ארוחת בוקר כדי לאגור כוחות. עד אז בכל ציר נשענתי על השיש במטבח או על הקיר. לאט לאט הצירים נהיו כואבים יותר והייתי צריכה את בעלי שיעזור לי. גיליתי שאם אני מרפה לגמרי את כל הגוף, הצירים כמעט לא כואבים. נשענתי על בעלי והוא החזיק אותי. הציר הגיע כמו גל, הכאב היה עולה לשיא ואז נסוג. בין הצירים בעלי היה מודיע לי מתי הציר הבא אמור להתחיל, ובזמן הציר, מתי הוא עומד להסתיים. ב-8:00 בבוקר הצירים הופיעו כל ארבע דקות ונמשכו דקה. הגיע הזמן להתקשר למיילדת. באותו יום ירדו גשמים חזקים והשעה הייתה של שיא הפקקים. לא ציפינו לראות אותה בקרוב. כעבור שעה בערך ירד לי דם בזמן הציר. התקשרנו למיילדת והיא שאלה על כמות הדם – אם זה טיפות, כפות או כוסות, זה היה כפיות של דם. היא הייתה רגועה בטלפון ולכן לא דאגנו. בערך ב-10:15 המיילדת הגיעה וכרבע שעה מאוחר יותר ארבל הגיעה. אני ובעלי עדיין הסתדרנו יופי עם הצירים למרות שהם נהיו כואבים יותר. כשהמיילדת הגיעה היא בדקה אותי על המיטה בחדר השינה שלנו ונשארנו שם לשאר הלידה. המיילדת ביצעה בדיקה פנימית, ואמרה שיש לי פתיחה של 5 ס"מ. מאוד שמחתי לשמוע שהלידה פעילה. הצירים התקדמו ונהיה לי יותר ויותר קשה להרפות את עצמי לגמרי. בזמן זה התחילו לי בעיות נשימה – נשמתי מהר מידי בזמן הצירים, דבר שהלחיץ אותי מאוד. המיילדת נתנה לי שקית לשים על הפנים כול פעם שהתחלתי לנשום מהר מידי. בשלב זב קבלתי את הצירים על שש על המיטה, דחפתי את הראש שלי לתוך כרית הנקה או לחזה של בעלי שישב על המיטה. לפני כל ציר התחלתי לרעוד, הכאב היה מתחיל, עולה, מגיע לפסגה ויורד. בסוף הציר הייתי קמה מהמיטה, מסתובבת קצת ומנסה להירגע. בין הצירים הכאב לא עבר לגמרי ופחדתי שזה יתיש אותי, הרגשתי שיש לי עוד דרך ארוכה ובקשתי לאכול משהו קטן. אכלתי קצת תפוח עץ וניסיתי לשתות קצת. מידי פעם המיילדת הייתה בודקת את הדופק של התינוקת ותמיד הכול היה תקין. בסביבות 11:00 המיילדת המליצה שאנסה להיכנס למקלחת ולהזרים מים חמים על הבטן. הכאב תמיד היה בבטן התחתונה. מאוד לא אהבתי להיות במקלחת, סתם הרגשתי רטובה ולא יכולתי להישען כמו שרציתי בזמן הצירים. ניסיון נוסף היה לשבת על האסלה בזמן הצירים – אך גם זה לא היה טוב. בסוף חזרתי לעמידת שש על המיטה, וכן התחלתי לצעוק בזמן הצירים. הייתי קוראת לתינוקת לצאת. הצעקה עזרה לי למקד את המחשבות על המשימה שלפניי – לידת התינוק. הצעקות גם עזרו לי להוציא את כל האנרגיה שהצטברה בתוך הגוף בזמן הצירים. בקורס ההכנה ללידה, המדריכה לימדה אותי לצעוק מעומק הגוף. ואכן צעקתי, קיללתי ושחררתי את עצמי. הנשימות התחילו להפריע לי מאוד – נשמתי מהר מידי והרגשתי שאני מאבדת את עצמי. המיילדת אמרה לי להגיד – תי תי תי תה שוב ושוב אבל לאט כאשר הציר מתחיל. ובכך, בכל ציר, אני, בעלי והמיילדת היינו "שרים" תי תי תי תה עוד פעם ועוד פעם עד סוף הציר. השירה הזו עזרה לי לעשות פוקוס על משהו מחוץ לכאב, לסדר את הנשימות ולרגיש שאני לא לבד. פתאום התחילו לי בחילות, אמרתי למיילדת שאני לא מרגישה טוב אך עוד לפני שהיא ענתה, הקאתי את ארוחת הבוקר על בעלי. לא היה לי אכפת שהקאתי עליו, חוץ מן העובדה שהוא לא היה איתי במהלך הציר הבא משום שהוא היה צריך להחליף בגדים. הצירים המשיכו עם רווחים די סדירים ביניהם, ואני הייתי נחה ביניהם, לפעמים אפילו הייתי נרדמת בין הצירים לכמה דקות. אם נרדמתי ההפסקה בין ציר לציר הייתה ארוכה אבל הציר שאחרי התנומה היה מאוד חזק. רציתי שהצירים יהיו חזקים, ידעתי שציר חזק מקדם את מהלך הלידה, וציר חלש סתם מתיש מבלי לקדם. התחלתי להרגיש שאני צריכה לשירותים. המיילדת אמרה לי לדחוף אם אני מרגישה צורך. דחפתי קצת אבל ידעתי שזה עוד לא זה. אחרי כמה צירים עם קצת לחץ, המיילדת בקשה לבדוק אותי שוב. היא אמרה שחלק מצוואר הרחם תקוע מאחורי הראש של התינוקת. היא המליצה לבקוע את המים. האמנתי במקצועיות של המיילדת והסכמתי. בציר הבא היא הכניסה לתוכי מין מקל סריגה. הציר היה מאוד כואב על הגב והתהפכתי מהר בחזרה לעמידת שש. בצירים הבאים הרגשתי מים חמים יוצאים מתוכי. הצירים המשיכו להיות מאוד כואבים ופתאום הרגשתי צורך עז לחרבן. נזכרתי ש ב-2:00 לפנות בוקר גם הייתי צריכה ואז לא יצא כלום (כמובן שלא עשיתי חוקן). שכחתי שאני בלידה בכלל וכולי הייתי מרוכזת בלחרבן. המיילדת המליצה לי לשכב על הצד ולהחזיק את הרגל שלי קרוב לחזה. הרגשתי משהו חם מתחת לפתח הנרתיק והבנתי שהמיילדת שמה קומפרסים חמים על הפרינאום שלי. בכל ציר לחצתי כאילו שאני מחרבנת. הצירים כבר לא כאבו. שמעתי את המיילדת קוראת לארבל לבוא. המיילדת אמרה לי להרגיש את הראש. שמתי את היד שלי בין הרגליים והרגשתי משהו רטוב, שעיר ומקומט. בציר אחרי זה הרגשתי צריבה קטנה. המשכתי ללחוץ עוד פעם פעמים – עדיין בכוונה לחרבן. פתאום אני שומעת את המיילדת אומרת "אימא, תסתכלי הנה התינוקת שלך." לא הבנתי למי היא קוראת אימא, ואז ירד האסימון. הסתכלתי לכיוון המיילדת וראיתי אותה מחזיקה תינוקת עם חבל תבור מחובר לתוכי. וכך, בשעה 14:21, 12 שעות לאחר תחילת הצירים, הבנתי שנגמרה הלידה. הראש שלי נהיה צלול. הרמתי את החולצה והמיילדת שמה את התינוקת על הבטן שלי. הייתי המומה. היא הייתה כל כך גדולה ובצורה של תינוקת אמיתית. היא חיפשה את הפטמה עם האף שלה ושמתי אותה על השד שלי. חייכתי. חייכתי כל כך חזק שחשבתי שהעצמות שלי בפנים ישברו.
אחרי שהתינוקת (עוד לא היה לה שם) סיימה לאכול, נתתי אותה לבעלי. המיילדת בקשה שאעמוד בכריעה כדי לעזור לשלייה לצאת, אך היא לא יצאה. חיכינו עוד קצת, הרגשתי כיווץ והשלייה יצאה. היא הייתה ענקית. לא חשבתי שהיא כל-כך גדולה. המיילדת בדקה את השלייה ואמרה שהיא שלמה. המיילדת שקלה את התינוקת, הלבשנו אותה. התינוקת קבלה טיפות של ויטמין K. המיילדת בדקה את סוג הדם של התינוקת מדם שבחבל הטבור. ולאחר מכן היא בדקה אותי לראות אם יש לי קרעים (לא היו). הצטלמנו כולנו ביחד.
מאוחר יותר המיילדת שאלה אם אני רוצה להתרחץ, מאוד רציתי והייתי צריכה להשתין. הלכנו אני והמיילדת לשירותים. השתנתי, התרחצתי, ולבשתי חלוק. בינתיים ארבל ניקתה את חדר השינה וכולנו התיישבנו בסלון. שתינו קפה, אכלנו עוגיות שהכנתי לפני הלידה, דיברנו ושמחנו ביחד.
כנרת כבר בת שנה וארבעה חודשים. הלידה מתרחקת מאיתנו כל יום, אבל בכל פעם שאני פוגשת עוד חברה שעברה "לידה קשה" שהסתיימה בואקום, מלקחיים, חתך חיץ וכו' כואב לי הלב. אני לא חושבת שלידת בית היא הדרך הנכונה והמתאימה לכול אישה, אך אני כן חושבת שמגיע לכול אישה חווית לידה משמחת ובלי צלקות גופניות ונפשיות. אם בית החולים אינו מסוגל לתת חווית לידה כזו, אז עלינו למצוא את המקום בו אנחנו כן יכולות ללדת בשקט, בתמיכה ובאהבה. אני מקווה שכולכן תמצאו את המקום שלכן.
סיפור הלידה של רימון
הלידה של רימון
סיפור הלידה של רימון קצרה ולעניין כמו הלידה עצמה. זוהי לידה שנייה בבית קצת יותר משנתיים אחרי הלידה הראשונה.
אני חושבת שרוב המשפחות שמתככנות לידת בית כשיש כבר ילדים במשפחה עוברים תהליך של התלבטויות מה לעשות עם הילדים הגדולים. במקרה שלנו, הגדולה הייתה טיפה מעבר לשנתיים. לא רציתי אותה נוכחת בלידה. אני קולנית בלידה וחששתי שהיא תפחד לראות את אמא שלה צורחת ומשמיעה קולות חזקות (גם לא נראה לי לחינוכי שתשמע אותי מקללת
). הגדולה הייתה איתי בבית. המשפחה של בעלי, כולם גרו נסיעה של לפחות שעה מאיתנו. המשפחה שלי בחו"ל. האופציות הריאליות היו האחיות של בעלי. אחת הייתה סטודנטית שגרה בבאר שבע (היא עזרה לנו בלידה הקודמת). השניה הייתה מלצרית שגרה בעמק יזרעאל. אחת הייתה פנויה בלילות אבל לא בימים שהיא עבדה. השנייה הייתה פנויה בימים שהיא לא למדה ורק בשעות שהייתה תחבורה ציבורית כי לא היה לה אוטו. היינו צריכים לפתוח טבלת אקסל להבין מי יכולה להגיע מתי (יום שישי בבוקר, יום שלישה אחר הצהריים). בסוף, כמו הרבה דברים בחיים, העיתוי היה מדהים. הלידה קרתה ביום שבת בבוקר (בעלי כבר היה בבית). אחות אחת הייתה חולה - זאתי שהייתה אמורה להגיע בסוף השבוע. למזלינו, בן דודם שגם אז גר בבאר שבע ובדיוק קנה לעצמו לו אוטו, הציע שיקחו את האוטו שלו אם הם יצטרכו - וכך היה.
הלידה של רימון התחילה בשיחת טלפון של סבא של בעלי. היה יום שבת בבוקר והוא התקשר קצת לפני 8 בבוקר לבשר לבעלי מזל טוב ליום ההולדתו. אני כבר הייתי ערה מ-7 בבוקר עם צירונים. התאריך היה 30 לאפריל, חמישה ימים לפני התאריך המשוער. בגלל שזה היה לפני התאריך ובגלל שזה היה היום ההולדת של בעלי, לא חשבתי שאלד. הרי לא יכול להיות שהתינוקת תיוולד ביום ההולדת של האבא. כשבעלי סיים לדבר עם סבא שלו, אמרתי לו שיש לי צירים. הם היו סדירים, כל כמה דקות אבל חלשים.
ב-9 ראינו שהצירים מתחזקים ויש כבר ציר טוב כל חמש דקות. התקשרנו לאילנה לבקש שתבוא. גם התקשרנו לאחות של בעלי לבוא לקחת את הגדולה. הערנו את גיסתי והיא אמרה שהם ייצאו תכף לדרך מבאר שבע (נסיעה אלינו לקריית אונו של קצת יותר משעה).
הצירים כל הזמן התחזקו. מתישהו בזמן ציר ראיתי שאני מדממת טיפות של דם אדום. בעלי התקשר לאילנה שהייתה באוטו שלה. אני זוכרת שהיא שאלה אם יש טיפות, כפיות או כפות של דם. אמרנו שיש כפיות של דם. היא אמרה לעדכן אותה אם המצב מחמיר (אחרי הלידה היא אמרה שהשיחה מאוד הלחיצה אותה אבל את הלחץ שלה היא שמרה לעצמה). אחרי כמה צירים הדימום הפסיק.
ב-10:30 אילנה הגיעה. נכנסתי לחדר השינה והיא בדקה אותי ואמרה שיש לי פתיחה של 5 (!) – הייתי מאוד מרוצה מגופי כי הצירים לא היו מאוד כואבים עדיין. שאלתי את אילנה אם נראה לה שהיום אלד - פשוט לא האמנתי שאלד ביום ההולדת של בעלי. היא צחקה ואמרה שלא רק היום אלא תוך זמן קצר. למרות האופטימיות שלה בקשר ללוחות הזמנים, הלידה התקדמה באיטיות. הייתי נשענת על כדור פיזיו בזמן הצירים. הגדולה באה להיות איתי בחדר השינה ורצתה לשחק אם הכדור. הרגשתי שנוכחותה מפריעה לי להתרכז בזמן הצירים. גיסתי הגיעה עם החבר של ב-11 והם לקחו את הגדולה לטיול לגינה הקרובה.
רק אחרי שהיא הלכה הלידה התחילה להתקדם ממש – הרגשתי שאני יכולה להשתחרר לתוך הלידה. אחרי כמה זמן שמעתי את אילנה אומרת לבעלי תכף יגע הזמן. היא ביקשה שהוא יכין מים רותחים לקראת יציאת התינוק. שמעתי אותה וידעתי שהיא טועה, שיש לנו עוד זמן. כל הזמן הצירים התחזקו והתארכו – סדירים כמו שעון. בעלי היה מסתכל על השעון כשציר היה מתחיל ומודיע לי כל 15 שניות כמה זמן עבר. הרגשתי איך שהציר מתחיל, עולה ונסוג.
הבדל גדול בין הלידה הזאת לקודמת היה שהייתי מאוד נוחכת. הייתי מאוד מודעת למה שקורה. הרגשתי חדה. חלק מזה זה בגלל שישנתי טוב לילה לפני וקמתי בבוקר רעננה (לא כמו בלידה הקודמת שהתחילה באמצע הלילה). בנוסף, ידעתי פחות או יותר למה לצפות. לא פחדתי מהלא נודע כמו בלידה הראשונה. לא היו לי חששות מהכאבים. אני זוכרת היטב את אור הבוקר נכנסת דרך חלונות חדר השינה וההרגשה שיום חדש הגיע ואיתו, כנראה, תינוקת חדשה (למרות שאפילו אחרי שהיא יצא עדיין לא האמתי שהיום זה היום). עוד סיבה להבדל בין ההרגשה שלי הייתה שמאוד פחדתי מאיך אטפל בשני ילדים. כמעט ולא חשבתי על הלידה עצמה אלא מאעשה דקות אחרי הלידה כשאמצא את עצמי אמא לשתיים? הלידה לגמרי לא עניינה איתי. דבר אחרון הוא שהיה לי מאוד ברור שתצא תינוקת. במהלך הלידה דמיינתי אותה, קראתי לה בזמן הצירים. בלידה הראשונה לא היה לי ממש ברור שבסוף יש תינוק - הרעיון היה יותר מידי מעורפל. הפעם ידעתי מה בדיוק מחכה לצאת ומאוד רציתי כבר לפגוש אותה.
מתישהו הרגשתי צורך לעמוד. בעלי החזיק אותי מתחת לבית השחי ונשענתי אליו. אני יודעת שהיה לו כבד ולא נוח אבל הייתי חייבת להיות בתנוחה אנכית. בציר חזק המים ירדו והשפריצו אלינו. הציר הבא היה ציר כואב במפתיעה. פשוט צרחתי. הרגשתי איך שכל הכאב יוצא למעלה מהבטן לגרון לפה והחוצה - כמו להבה של אש. פשוט אבדתי את עצמי. התנפצתי לריסיסים מעוצמת הכאב. אילנה ראתה את זה ונזפה בי "בציר הבא את לא צורחת את לוחצת." הן היו בדיוק המילים שהייתה זקוקה להן כדי להתאפס ולאסוף את עצמי לקראת הציר הבא. בציר הבא לחצתי והרגשתי איך התינוקת יורדת והראש יצא. ובציר אחרי הגוף החליק החוצה.
הייתי בקריעה. השרירים ברגליים רעדו מהעומס. הסתובבתי והתישבתי על המיטה. הסתכלתי אליה בפעם הראשונה. תינוקת כל כך שונה מהגדולה. היא התחברה לציצי עם פה גדול. ינקה מהפעם הראשונה כאילו ינקה כבר חודשים. אחרי קצת יותר מ-6 שעות, חצי זמן מהלידה הראשונה, רימון נולדה ביום ההולדת של אבא שלה – מתנה מדהימה!
אחרי חצי שעה השיליה יצא. גם היא נראתה שונה מאוד מהשיליה של הבכורה.
ב2:30 הגדולה חזרה מהגינה ישנה. היא התעוררה. (היא הייתה אז בת שנתיים וחודש.) הראנו לה את אחותה החדשה. היא הסתכלה אליה, הסתכלה לתוך המטבח ושאלה "מאיפה היא הגיעה?" היה מאוד משעשעה.
כהערה נוספת, אני לא ממליצה ללדת בקריעה. הלידה העמיסה מאוד על ריצפת האגם שלי. רימון יצאה מאוד מהר - תוך שלושה צירי לחץ (אחד לא אפקטיבי, השני הראש והשלישי הגוף). לגוף שלי ובמיוחד לריצפת האגם שלי היה עדיף תנוחה שהייתה מאפשרת יציאה יותר מבוקרת.
סיפור הלידה של רימון קצרה ולעניין כמו הלידה עצמה. זוהי לידה שנייה בבית קצת יותר משנתיים אחרי הלידה הראשונה.
אני חושבת שרוב המשפחות שמתככנות לידת בית כשיש כבר ילדים במשפחה עוברים תהליך של התלבטויות מה לעשות עם הילדים הגדולים. במקרה שלנו, הגדולה הייתה טיפה מעבר לשנתיים. לא רציתי אותה נוכחת בלידה. אני קולנית בלידה וחששתי שהיא תפחד לראות את אמא שלה צורחת ומשמיעה קולות חזקות (גם לא נראה לי לחינוכי שתשמע אותי מקללת
). הגדולה הייתה איתי בבית. המשפחה של בעלי, כולם גרו נסיעה של לפחות שעה מאיתנו. המשפחה שלי בחו"ל. האופציות הריאליות היו האחיות של בעלי. אחת הייתה סטודנטית שגרה בבאר שבע (היא עזרה לנו בלידה הקודמת). השניה הייתה מלצרית שגרה בעמק יזרעאל. אחת הייתה פנויה בלילות אבל לא בימים שהיא עבדה. השנייה הייתה פנויה בימים שהיא לא למדה ורק בשעות שהייתה תחבורה ציבורית כי לא היה לה אוטו. היינו צריכים לפתוח טבלת אקסל להבין מי יכולה להגיע מתי (יום שישי בבוקר, יום שלישה אחר הצהריים). בסוף, כמו הרבה דברים בחיים, העיתוי היה מדהים. הלידה קרתה ביום שבת בבוקר (בעלי כבר היה בבית). אחות אחת הייתה חולה - זאתי שהייתה אמורה להגיע בסוף השבוע. למזלינו, בן דודם שגם אז גר בבאר שבע ובדיוק קנה לעצמו לו אוטו, הציע שיקחו את האוטו שלו אם הם יצטרכו - וכך היה.הלידה של רימון התחילה בשיחת טלפון של סבא של בעלי. היה יום שבת בבוקר והוא התקשר קצת לפני 8 בבוקר לבשר לבעלי מזל טוב ליום ההולדתו. אני כבר הייתי ערה מ-7 בבוקר עם צירונים. התאריך היה 30 לאפריל, חמישה ימים לפני התאריך המשוער. בגלל שזה היה לפני התאריך ובגלל שזה היה היום ההולדת של בעלי, לא חשבתי שאלד. הרי לא יכול להיות שהתינוקת תיוולד ביום ההולדת של האבא. כשבעלי סיים לדבר עם סבא שלו, אמרתי לו שיש לי צירים. הם היו סדירים, כל כמה דקות אבל חלשים.
ב-9 ראינו שהצירים מתחזקים ויש כבר ציר טוב כל חמש דקות. התקשרנו לאילנה לבקש שתבוא. גם התקשרנו לאחות של בעלי לבוא לקחת את הגדולה. הערנו את גיסתי והיא אמרה שהם ייצאו תכף לדרך מבאר שבע (נסיעה אלינו לקריית אונו של קצת יותר משעה).
הצירים כל הזמן התחזקו. מתישהו בזמן ציר ראיתי שאני מדממת טיפות של דם אדום. בעלי התקשר לאילנה שהייתה באוטו שלה. אני זוכרת שהיא שאלה אם יש טיפות, כפיות או כפות של דם. אמרנו שיש כפיות של דם. היא אמרה לעדכן אותה אם המצב מחמיר (אחרי הלידה היא אמרה שהשיחה מאוד הלחיצה אותה אבל את הלחץ שלה היא שמרה לעצמה). אחרי כמה צירים הדימום הפסיק.
ב-10:30 אילנה הגיעה. נכנסתי לחדר השינה והיא בדקה אותי ואמרה שיש לי פתיחה של 5 (!) – הייתי מאוד מרוצה מגופי כי הצירים לא היו מאוד כואבים עדיין. שאלתי את אילנה אם נראה לה שהיום אלד - פשוט לא האמנתי שאלד ביום ההולדת של בעלי. היא צחקה ואמרה שלא רק היום אלא תוך זמן קצר. למרות האופטימיות שלה בקשר ללוחות הזמנים, הלידה התקדמה באיטיות. הייתי נשענת על כדור פיזיו בזמן הצירים. הגדולה באה להיות איתי בחדר השינה ורצתה לשחק אם הכדור. הרגשתי שנוכחותה מפריעה לי להתרכז בזמן הצירים. גיסתי הגיעה עם החבר של ב-11 והם לקחו את הגדולה לטיול לגינה הקרובה.
רק אחרי שהיא הלכה הלידה התחילה להתקדם ממש – הרגשתי שאני יכולה להשתחרר לתוך הלידה. אחרי כמה זמן שמעתי את אילנה אומרת לבעלי תכף יגע הזמן. היא ביקשה שהוא יכין מים רותחים לקראת יציאת התינוק. שמעתי אותה וידעתי שהיא טועה, שיש לנו עוד זמן. כל הזמן הצירים התחזקו והתארכו – סדירים כמו שעון. בעלי היה מסתכל על השעון כשציר היה מתחיל ומודיע לי כל 15 שניות כמה זמן עבר. הרגשתי איך שהציר מתחיל, עולה ונסוג.
הבדל גדול בין הלידה הזאת לקודמת היה שהייתי מאוד נוחכת. הייתי מאוד מודעת למה שקורה. הרגשתי חדה. חלק מזה זה בגלל שישנתי טוב לילה לפני וקמתי בבוקר רעננה (לא כמו בלידה הקודמת שהתחילה באמצע הלילה). בנוסף, ידעתי פחות או יותר למה לצפות. לא פחדתי מהלא נודע כמו בלידה הראשונה. לא היו לי חששות מהכאבים. אני זוכרת היטב את אור הבוקר נכנסת דרך חלונות חדר השינה וההרגשה שיום חדש הגיע ואיתו, כנראה, תינוקת חדשה (למרות שאפילו אחרי שהיא יצא עדיין לא האמתי שהיום זה היום). עוד סיבה להבדל בין ההרגשה שלי הייתה שמאוד פחדתי מאיך אטפל בשני ילדים. כמעט ולא חשבתי על הלידה עצמה אלא מאעשה דקות אחרי הלידה כשאמצא את עצמי אמא לשתיים? הלידה לגמרי לא עניינה איתי. דבר אחרון הוא שהיה לי מאוד ברור שתצא תינוקת. במהלך הלידה דמיינתי אותה, קראתי לה בזמן הצירים. בלידה הראשונה לא היה לי ממש ברור שבסוף יש תינוק - הרעיון היה יותר מידי מעורפל. הפעם ידעתי מה בדיוק מחכה לצאת ומאוד רציתי כבר לפגוש אותה.
מתישהו הרגשתי צורך לעמוד. בעלי החזיק אותי מתחת לבית השחי ונשענתי אליו. אני יודעת שהיה לו כבד ולא נוח אבל הייתי חייבת להיות בתנוחה אנכית. בציר חזק המים ירדו והשפריצו אלינו. הציר הבא היה ציר כואב במפתיעה. פשוט צרחתי. הרגשתי איך שכל הכאב יוצא למעלה מהבטן לגרון לפה והחוצה - כמו להבה של אש. פשוט אבדתי את עצמי. התנפצתי לריסיסים מעוצמת הכאב. אילנה ראתה את זה ונזפה בי "בציר הבא את לא צורחת את לוחצת." הן היו בדיוק המילים שהייתה זקוקה להן כדי להתאפס ולאסוף את עצמי לקראת הציר הבא. בציר הבא לחצתי והרגשתי איך התינוקת יורדת והראש יצא. ובציר אחרי הגוף החליק החוצה.
הייתי בקריעה. השרירים ברגליים רעדו מהעומס. הסתובבתי והתישבתי על המיטה. הסתכלתי אליה בפעם הראשונה. תינוקת כל כך שונה מהגדולה. היא התחברה לציצי עם פה גדול. ינקה מהפעם הראשונה כאילו ינקה כבר חודשים. אחרי קצת יותר מ-6 שעות, חצי זמן מהלידה הראשונה, רימון נולדה ביום ההולדת של אבא שלה – מתנה מדהימה!
אחרי חצי שעה השיליה יצא. גם היא נראתה שונה מאוד מהשיליה של הבכורה.
ב2:30 הגדולה חזרה מהגינה ישנה. היא התעוררה. (היא הייתה אז בת שנתיים וחודש.) הראנו לה את אחותה החדשה. היא הסתכלה אליה, הסתכלה לתוך המטבח ושאלה "מאיפה היא הגיעה?" היה מאוד משעשעה.
כהערה נוספת, אני לא ממליצה ללדת בקריעה. הלידה העמיסה מאוד על ריצפת האגם שלי. רימון יצאה מאוד מהר - תוך שלושה צירי לחץ (אחד לא אפקטיבי, השני הראש והשלישי הגוף). לגוף שלי ובמיוחד לריצפת האגם שלי היה עדיף תנוחה שהייתה מאפשרת יציאה יותר מבוקרת.
סיפור הלידה של פלגׁ
לידת הבית של פלג
הציר הראשון התחיל כשבעלי נכנס לחדר השינה ב3:00 לפנות בוקר. זאת הייתה תקופה נוראית מבחינתי: הוא היה כמה פעמים בשבוע עובד בלילות. הייתי הולכת לישון בלילה מבלי לדעת מתי הוא יגיע הביתה – בשתים עשרה, בשלוש או בשיש. התקופה הזאת בעבדתו הייתה כמעט כל ההחודש התשיעי וזה הוסיף הרבה לחץ על החיים שלנו. פחדתי שיתחילו לי צירים ואהיה לבד עם בנותינו הגדולות (אז בנות 4.5 ו2.5 בערך) והוא רחוק ולא זמין. בנוסף להעדרותו של בעלי, החלטנו שממשיכים ללדת עם אילנה שמש למרות שהתרחקנו ממנה פיזית מאז הלידה האחרונה. שתי הלידות הראשונות היו איתה בדירתנו בקריית אונו. בלידה הזאת כבר גרנו בפרדס חנה – נסיעה של קצת יותר משעה בשבילה. הלידות הקודמות לא היו מהירות במיוחד וחשבתי שיהיה לה מספיק זמן להגיע. גם בעלי עבד רחוק, בהרצליה, וקיוותי שגם לו יהיה מספיק זמן להגיע. הפחד שלי ללדת לבד התגבר ככל שחודש התשיעי המשיך. החלטתי שאני לוקחת דולה מפרדס חנה (שהייתה המורה שלי ליוגה). רציתי משהי קרובה, קלילה ושמחה שתבוא ללידה עם חיוך. ההריון הזה לא היה מתוכנן ולא הייתי מוכנה, אפילו בסוף כשכבר רציתי לגמור עם ההריון, לעוד תינוקת. חפשתי דולה שתבוא ללידה כאילו למסיבה. תמר הייתה בדיוק האדם הנכון.
אז הצירים התחילו, פה אחד שם אחד. לא אמרתי שום דבר לבעלי. רציתי שהוא ישן לפני הלידה. גם לא הייתי בטוחה שזה זה (כן, אפילו בלידה השלישית בסוף שבוע 40 את עדיין מופתעת שיש שצירים). הצלחתי לישון בין ציר לציר – אני זוכרת שהיו לי שלושה בין 3:00 עד 4:00. אחרי זה כבר נמאס לי לרדם ולהתעורר אז יצאתי לסלון עם ספר. ישבתי על הספה וקראתי. מידי פעם היה ציר אבל לא משהו כואב או סדיר. הצירים היו שונים מהצירים הראשונים בלידות הקודמות. בלידות הראשונות הם היו כמו שעון והתגרו בקצב. בלידה הזאת מאוד לא סדירות. ככך ישבתי כמה שעות על הספה קוראת. בכל ציר דיימנתי את עצמי נפתחת כמה פרח.
ב7:00 הבנות התעוררו, הכנתי להם ארוחת בוקר. זה היה יום שישי והיו לי סידורים לעשות. תכננתי ללכת לדואר, לסופר ולמלא דלק. הבנתי שלא אלך עם צירים ליוגה השבועי שלי אבל לא היה לי נעים להתקשר לתמר להגיד לה לבטל את השיעור. גם ככך חשבתי שיש לי מלא זמן.
ב-7:45 הערתי את בעלי כי כבר היה לי קשה לטפל בבנות. הייתי עייפה מחוסר שינה ובזמן ציר כבר הייתי צריכה להתרכז ולשען על משהו. האיש קם והתקשר לאחותו לבוא לקחת את הגדולות. כבר הבנו שתהיה לידה מתישהו היום. גם התקשרנו לאילנו להגיד לה שיש צירים. היא ישנה אחרי לילה לבן עם לידה אחרת. ביקשנו מבעלה להעיר אותה. ב-8:00 התקשרתי לתמר להגיד לי שיש לי צירים. היא אמרה לי להתקשר אליה אחרי עוד 4 (כי אמרתי לה שהם באים והולכים ולא סדירים). אחרי 4 התקשרתי אליה. אני זוכרת שהיא אמרה "אבל רק עבר רבע שעה." ואז הבנתי שאני הערכתי לא נכון את התקדמות הלידה.
תוך רבע שעה תמר הגיעה (אחרי שביטלה את השיעור) והלכתי עם תמר לחדר שינה (ולא לדואר ולסופר כמו שתכננתי). ומיד התפרצתי בבכי כי הבנתי שהלידה קרובה ואילנה לא. הצירים היו כואבים ובכל ציר תמר עשתי למסג' לגב התחתון. היא נתנה לתמצית פרחי באך להעיר אותי. בצירים האלה רק חשבתי על איך תכף הכל ייגמר ואוכל לחזור לישון. ב-8:50 באו לקחת את הגדולות. ב-9:00 בעלי הצטרף אלינו לחדר השינה.
בזמן הצירים הכואבים הייתה לי הברקה שקראתי אליה בספרים אבל לא דיימנתי שתהיה לי אי פעם.פתאום הבנתי שכל אמא לאורך כל ההיסוריה נותנת לילד שלה, מתוך אהבה ענקית, את המתנה של החיים – היא נתנה לו בכאב ובדם שלה ובזעה שלה. פשוט ראיתי את כל הנשים בעולם לאורך כל הדורות והבנתי את זה. היה ממש הרגשה מדהימה. ולא הרגשתי לבד בכאב שלי.
הצירים התגברו מאוד. כבר היה לי צורך ללחוץ. פחדתי שתמר ובעלי לא יידעו לתפוס את התינוקת. בזמן שאני לוחצת צעקתי "Where is the baby?" (בלידה אני לא יכולה לדבר עברית וכנראה גם האנגלית שלי לא במיוחד ברורה). קוויתי שתמר תבין שהיא יוצאת. היו כמה צירים בודדים מאוד כואבים שלחצתי חזק (לא מאוד בריא לפירינאום). הראש יצא בצריבה גדולה ועוד ציר והגוף החליק החוצה. השעה כמעט 9:30.
הייתה דממה בחדר. הייתי בהלם וגם כנראה תמר ואישי. עשינו את זה - התינוקת בחוץ! והרגשתי שזה באמת הייתה חוויה משותפת לכולנו. הייתי על שיש ורק ראיתי את חבל התבור הולך אחורה בין הרגליים שלי. לא ידעתי איך להסתובב. היה קצת מסובך בגלל ההתרגשות אבל הצלחתי לעבור לשכב על הגב. לקחתי את התינוקת בידים ומיד אהבתי אותה כל כך. פשוט כמה גל, אהבתי אותה. כעבור עשר דקות, אילנה נכנסה פנימה. השיליה יצא. בגלל הלחיצות ובגלל שלא הייתה איתי מיילדת, היה לי קרע. אילנה הייתה צריכה לתפור אותי (4 תפרים). התבאסתי מאוד מהקרע כי לא היו לי בלידות הקודמות.
בהסתכלות אחורה, באזהשהו מקום, ידעתי שאילנה לא תספיק להגיע. ואני לא יודעת למה לא הלכתי לחפש מיילדת אחרת.כנראה שדברים היו צריכים להיות כמו שהם היו – לידה משותפת שלי, אישי ותמר הדולה.
פלג נולדה ב07.09.07 בתאריך המשוער שלה. ומאז היא מביאה לנו אור ואושר.
משתמשת