סיפור לידה של חגית ל

[אנונימי]

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (משגב לדך), ללא-אפידורל

[חגית_ל*]

לפני 5 שנים וחודשיים בערך, אחרי ארוחת ערב דשנה בדיזנגוף סנטר, ב-1:00 בלילה פקעו לי המים. שיטפון. היינו מה זה מבולבלים. בן-זוגי שמתפקד מדהים בתנאי לחץ בלבד מייד ארז אותנו לאוטו ונסע 150 קמ"ש למשגב לדך - כל הדרך מת"א. בדרך התקשרנו לאמי שאנחנו בדרך לשם והיא התייצבה שם על דעת עצמה תוך כמה דקות. את זה דווקא לא הבאתי בחשבון. כזוג היינו שנינו בקורס הכנה ללידה אצל אירית אלטר וקראתי המון חומר בנושא ו-"ידעתי" בדיוק מה עומד לקרות. שום דבר לא היה דומה.
כאבים איומים. ישבתי לי באמבטיה עם מים וניסיתי להבין מה קורה אבל הייתי מנותקת. בעיקר בלבלה אותי העובדה שאמא שלי גם החליטה לעזור והרגשתי מבוכה גדולה לידה. וכך ישבנו שלושתנו בחדר וחיכינו למשהו שיקרה. ביקשנו להיות לבד וכיבדו את רצוננו. החדר היה זר ומלא מכשירים והרגשתי מאוד משונה. סוף סוף התחילו הצירים הנוראיים האלו - מייד בעלי התחיל לעסות אותי בגב ואמי ברגליים ועבדו עלי כמה שעות ארוכות. כשכבר התחילה הלידה ניכנסה ג'וני לעזור לי. רצו לחתוך ולא הסכמתי. ניסו לשים מטליות עם מים חמים ובסוף בכ"ז חתכו חתך אחד. כעסתי עליהם נורא. בינתיים הקטנה ניסתה לצאת וג'וני ביקשה ממני לדחוף ואני כבר הייתי חסרת כוחות לגמרי אחרי 14 שעות כך שהקטנה עלתה שוב ושוב ירדה ושוב עלתה - כנראה 3 פעמים. מסכנה. גיא עודד אותי ונשם יחד איתי וצווח עלי לדחוף בהזדהות גמורה - כאילו הוא צריך לבצע את המטלה. בכיתי לאמא שלי 'למה היא לא יוצאת?!' סוף סוף היא יצאה. מייד הניחו אותה על הבטן שלי. אני לעולם לא אשכח את המבט החשדני והמאשים הזה שלה. כנראה לה היה אפילו יותר קשה. אמרתי לה: 'ליהי שלי, מתוקה!' - אמא שלי הזכירה לי את זה אח"כ בפליאה. הבאנו איתנו גיגית קטנה ומייד גיא הכניס אותה למים עם עזרת המיילדת. היינו כולנו הרוסים. בינתיים תפרו אותי ומייד הנקתי אותה ויותר לא נפרדנו. כשלקחו אותה ממני לכמה דקות הייתי עצבנית כמו דובה שנעלמו לה הגורים. עטפו אותה כמו חבילה קטנה ובחוסר הבנתי מייד "שחררתי" אותה, היום אני חושבת שזה גרם לה להרגיש חוסר ביטחון נוראי, כי היא לא היתה עלי כל הזמן, רק כשינקה (הרבה מאוד) - ובשאר הזמן בעגלונת קטנה לידי - עוד טעות. כשלקחו אותה ושמו אותה עם התינוקות האחרים מייד הלכתי להביא אותה בחזרה. כעסתי גם כשגיליתי שנתנו לה לשתות מבקבוק. היא דווקא החזיקה את המוצץ ב-2 אצבעות צמוד לפה - מדהים! - וסירבה לוותר עליו - חודשיים אח"כ לא הסכימה אפילו להכניס אותו לפה. האמת, לא ידעתי מה עושים עם הדבר הזה אבל ידעתי שהכי חשוב - אחרי שקראתי בנושא - זה שהיא תהיה איתי כל הזמן ותאכל רק ציצי. הרגשתי לא נעים משכנותי לחדר כשהיא צרחה בלילה.
המיילדות אמרו שהן עוד לא ראו בעל כזה בכל התקופה שלהן שם. גיא נסע לישון אצל אמא שלי ושניהם וסבתי באו למחרת לבקר. הרגשתי כמו בצבא - מקום זר שצריך להסתגל אליו איזו תקופה, אנשים זרים ומיטות אחרות. מצד שני - אם ללדת במקום שהוא לא הבית - אז רק שם.
אחותי ילדה בחו"ל בבית, 3 ימים היו לה צירים והמיילדת הרחיבה לה את הפתח במשך כל הזמן וסוף סוף נולד לה ילד כמעט 5 קילו - בלי תפר אחד! הלוואי שיהיה לי האומץ והאפשרות ללדת בבית בפעם הבאה. לא נראה לי שכיום יש תחליף למשגב-לדך. היה לי מזל גדול!

[בשמת*]

חגית, הרגשתי בדיוק כמוך לגבי סגירת משגב לדך, וזה מה שהוביל אותי להחליט על לידת בית אף על פי שקודם אפילו לא הייתי מוכנה לשקול את זה.