סיפור לידה של חבצלת

[אנונימי]

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (לניאדו), ללא-אפידורל

[חבצלת*]

סיפור לידתו של פיץ' (שם זמני)

ביום ראשון בבוקר הודעתי לבעלי שזהו, אני מתפטרת. שיחפש מישהי אחרת במקומי לסחוב את הבטן של החודש העשירי ולחכות ללידה. התאריך המשוער עבר, ואחריו עוד 10 ימים של "מדי פעם צירים"- והילד מסרב להיוולד. גם במשך כל אותו יום הרגשתי צירים- לא סדירים אבל בהחלט כאלה שלא ניתן להתעלם מהם.
בערב, אחרי התייעצות עם קרן –חברה שבחרתי בה להיות תומכת הלידה שלי- לקחתי שמן קיק עם מיץ תפוזים וחיכיתי שמשהו יקרה. ואכן הצירים התגברו קצת והפכו לסדירים למדי ותכיפותם עולה. ברוב אופטימיות אירגנתי את הבית והילדים, שלחתי את בעלי לישון בינתיים, הודעתי לאביגיל- המיילדת הפרטית שבחרנו- שאולי ניפגש הלילה, קרן הגיעה, וככה עבר הלילה בצירים שאמנם הלכו ונעשו תכופים וארוכים אך עדיין לא חזקים דיים. ובבוקר, נעלמו כלא היו. תשושים ומאוכזבים הלכנו איש איש לדרכו- בעלי לעבודה, אני למיטה וקרן לביתה.
אחרי שישנתי קצת, התעוררתי בידיעה שזהו, זה הזמן האולטימטיבי לתפוס שיחה רצינית עם ההוא שלמעלה, "למה כלו כל הקיצים" ועכשיו הכל תלוי רק בו (בעצם, כל הזמן, אבל כנראה שאין לנו תמיד מודעות לכך). ואכן, בארבע אחרי הצהריים הצירים חזרו. בהתחלה מאוד קצרים, אח''כ חזקים יותר אבל עדיין לא מספיק צפופים. הפקק הרירי השתחרר, אבל כבר פחדתי לפתח ציפיות. האמת שכבר הייתי בטוחה שאשאר בהריון לנצח, או יותר גרוע- שיצטרכו לגרום ללידה, עם פיטוצין וכל מיני חומרים מגעילים אחרים.
ב- 11 בלילה יצאתי לטיול, בדרך הזכרתי לקדוש ברוך הוא את השיחה שלנו מהבוקר ואמרתי עוד כמה פרקי תהילים. חזרתי מהטיול כשהצירים מאוד כואבים אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזו לידה, כי הם הופיעו רק כל 7-10 דקות, וכי הייתי כבר עייפה מלקוות ולהתאכזב. צלצלתי לקרן ולאביגיל שאמרו לי לחכות עוד קצת ולעדכן. איכשהו העברתי עוד שעה ואז זהו, הערתי את בעלי, קראנו לשכן שיבוא לשמור על הילדים, ויצאנו אל הדרך. בדרך הצירים כאבו נורא וגם הפכו לצפופים קצת יותר.


כשהגענו לבית החולים אביגיל כבר חיכתה לנו, ובחדר עם אורות מעומעמים היו כדור ענק וכריתי וזה גרם לי להאמין שבאמת הנה אנחנו מתקרבים ללידה, שתהיה... משהו מיוחד. קרן הגיעה, אביגיל בדקה אותי –פתיחה 4 סנטימטר 90 % מחיקה וראש קצת גבוה. חוברתי למוניטור, ישבתי קצת על הכדור, ניסיתי לנשום. בצירים, שהמרחקים ביניהם עדיין אפשרו מנוחה, אביגיל וקרן עיסו אותי וזה עזר פלאים. נכנס רופא והודענו לו שהרופא שלי אישר לי לא לקבל עירוי של אנטיביוטיקה למרות שאני נשאית סטרפ' בי, כי התרבית האחרונה הייתה שלילית. עליי לציין שזו פעם היחידה בלידה הזו שמישהו שלא היה שייך נכנס לחדר, ופעם היחידה שראינו רופא כלשהו בכלל. בשלב הזה המוניטור התחיל ממש להציק לי ואביגיל הורידה אותו (אמרתי לה גם שאין לי כוח לדקירה של "להשאיר וריד פתוח").
אחר כך אביגיל לקחה אותי למקלחת ושם ניסינו למצוא תנוחות שיורידו את העובר למטה, ובסוף פשוט הרמתי רגל אחת על כיסא הפלסטיק בכל ציר. המים החמים היו ממש הקלה והרגשתי רגועה ורפויה. כשהתעייפתי יצאנו, מסתבר שהייתי במקלחת איזו שעה (בעלי הספיק לקרוא חצי ספר תהילים), ועכשיו הצירים הפכו לבלתי נסבלים לחלוטין. בין איזה 2 צירים, אביגיל הביאה לי לקרוא את "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' " ואני מבטיחה לכם שבמצב כזה כל אחת מתפללת בכוונה גדולה! קרן ויוסי מגישים לי מים עם ארניקה, רסקיו, מזכירים לי ללכת להתפנות.
אחרי כמה זמן (אין לי מושג, זה היה או 10 דקות או כמה שנים), למרות הניסיונות של קרן ואביגיל לעזור לי (הן גם הציעו לי לשנות תנוחה אבל הייתי מסוגלת אך ורק לעמוד, נשענת קדימה, מתנועעת, ולהוציא קולות שהשתדלתי שיהיו פתוחים ונמוכים אבל הם הלכו והתגברו וגבהו ככל שהכאב הפך נורא יותר) הרגשתי מותשת (לילה שני רצוף ללא שינה) וחסרת סבלנות. אז אביגיל בדקה אותי שוב והודיעה בהתרגשות- הצוואר כמעט מחוק, הראש ירד ויש 8 סנטימטר! אין לי מילים כדי לתאר איך זה עודד אותי. הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה, התמקדתי ברגשות הטובים שעטפו אותי- חשתי מעודדת, אסירת תודה ל"צוות שלי" ולקדוש ברוך הוא, ואופטימית מתמיד. אנחנו בהחלט הולכים לעבור את זה! בקטע הזה, אני חושבת שהמוח שלי עזב קצת את גופי ועבר לחיות בנפרד באופן זמני. לכן מעכשיו ללידה היו 2 קווי עלילה- מה שהיה בחוץ- דברים שבעלי אמר, שהבנות אמרו, שאני עצמי אמרתי, ועוד כל מיני; ומה שהיה בפנים- מה שהגוף שלי עשה. הסתבר לי, חברים, שהגוף שלי יודע ללדת. הוא פשוט יודע. העיסוי והלחיצות שאביגיל וקרן בארבע ידיים נתנו לי -בצירים שהפכו להיות מעין תלת שלביים (בעלי 3 שיאים סיוטיים במיוחד) - נתנו לי הרגשה שאני בטוחה, אהובה ומוקפת עידוד ואנרגיות טובות, ובעלי הקרין לי את אהבתו במילים ובשתיקה אפילו שלא יכל לגעת בי- אבל עובדה שכשיצא לרגע מהחדר הוא היה כל כך חסר לי!
כאן הגיע האושר הגדול- אני מרגישה לחץ! זה תכף נגמר! הרגשתי איך כל האנרגיה של היקום זורמת אליי. אביגיל וקרן ניסו להציע לי כמה תנוחות ללידה אבל הגוף שלי עמד על ללדת בעמידה והקשבנו לו. במהירות השיא נשלפה מהמיטה חתיכת מזרון, נפרשה תחתיי, מוט הברזל הובא מאיפהשהו ובתוך הבועה שלי שמעתי את קרן ויוסי מכוונים אותו לגובה המתאים כדי שאוכל להיתלות עליו בציר. קרן עמדה מאחורי ותמכה בי, נתמכת במיטה, אביגיל כבר ערוכה לקבל את התינוק על המזרון שעליו אני עומדת, ואני עמדתי, נשענתי על קרן, תפסתי במוט, נשמתי, לחצתי, הכל הפך להיות מסוחרר כל כך ומהר- והנה... הראש בחוץ! והנה... התינוק בחוץ! אביגיל נתנה לי אותו באותה השניה ואני מנסה למשוך אותו אליי- אבל חבל הטבור הפריע –רגע אחד- הנה שחררנו אותו- והנה יש לי תינוק מדהים ביד וזה נגמר...אני לא מאמינה...אין מילים באף שפה שיכולים לתאר את הרגע הזה. פשוט אין.

פיץ' ביצע בזריזות את כל המצופה ממנו בשלב הזה בחיים שלו- פקח את העיניים, בכה וקיבל צבע ורוד, ואחרי מספר שניות התחיל בתנועות נבירה לחפש לעצמו איזה חטיף. אני טבעתי בתוך ה"הי" של אחרי- ולא זוכרת כרגע אם קודם הוא ינק ורק אחר כך חתכה אביגיל את חבל התבור או להפך, ולא מתי השתחררה השיליה... בכלל, לא זוכרת הרבה על הדקות האלה, חוץ מזה שהכל נראה מדהים כל כך מאושר כל כך ולא יאומן...
כל הלידה, שמבחינתי נמשכה משהו בין 10 שנים ל10- שניות, לקחה למעשה בדיוק 3 שעות, פיץ' הגיח לאוויר העולם ב4- וחצי לפנות בוקר. לא נזקקתי לתפירה ולא לזריקת פיטוצין- ההנקה עשתה את שלה ואביגיל עזרה לרחם שלי להתכווץ בעזרת עיסוי (בטח היה גם שימון פירנאום אי שם לפני הלחיצות, אני פשוט לא זוכרת! זכור לי במעורפל שחיפשו שמן שקדים בתיק...).
יוסי ליווה את פיץ' לבדיקת רופא ולקיחת תרבית (סטרפ' בי) והחזיר לי אותו ישר לחדר שאליו העבירה אותי אביגיל.
אחר כך היה עוד אשפוז במחלקה (ברחתי אחרי 36 שעות) שזה כבר סיפור אחר לגמרי (שמזכיר לי למה לא רציתי מלכתחילה ללדת בבית חולים אלא בבית) אבל בעיקרון סיפור הלידה שלנו הוא בעיני נס קטן שהתרחש בבית חולים בישראל 2002 –לידה כל כך טבעית, כל כך מלאה עוצמה וכל כך ...נכונה! (ויש לי למה להשוות...עברתי לפניה 3 לידות שהיו ברוך השם רגילות וקלות יחסית אבל כללו שכיבה במיטה, אפידורל, אינפוזיה, מוניטור, פקיעת מים, הרבה רופאים, החלפת משמרות, חתך ותפרים, וכל יתר סממני הלידה הקונונציונלית בישראל). ברור לי, שלצערי הרב, המערכת לא בנויה כרגע לתת אפשרות של לידות כאלה שלא בתשלום, בעיקר משום שזה דורש הרבה כוח אדם- לפחות מיילדת אחת צמודה שאין לה "עוד יולדות" ושלא "מתחלפת לה המשמרת"!- לכל יולדת, מה שלא קיים בבתי החולים. אבל עצם זה שהתאפשר לי לחוות לידה כזו- זה כבר צעד כל כך גדול מבחינת היולדות בישראל...

אחרי הלידה, כשאנשים שאלו איך היה ואמרתי : "מדהים", יותר מחברה אחת שאלה: "מה, לקחת אפידורל? לא הרגשת כלום?".
חייכתי. מה אני כבר יכולה להגיד...

[אביב_חדש*]

נפלא, חבצלת, כמה כוח. את נהדרת

[ורד_לב*]

וואהו, איזה כייף לשמוע, חבצלת.
זה כ"כ טוב שהיה לך את שאר הרוח, האמונה והאנשים הנפלאים שהיו סביבך. כמה זה חשוב...!
הלוואי על כולנו לידות כאלה באווירה כזו!
שיהיו חיים טובים.
מתי הברית? אז יהיה כבר שם, נכון? ולא רק פיץ'-שם-זמני

[לילה_טוב*]

איזה יופי! מזל טוב!
חשבתי שאסור ללדת בלידות פרטיות בבתי חולים בארץ. עבר איזה חוק כזה, לא? באיזה בית חולים זה היה?

[אלונה_רוטר*]

איזה סיפור מרגש, אני הבאה בתור מקווה שיהיה מוצלח כמו אצלך.

[בשמת_א*]

איזה יופי, חבצלת! אני כל כך שמחה שהצליח לך ללדת בלידה מקסימה ומעצימה!!!!

[עדי_יותם*]

תודה רבה על השיתוף. איזו חוויה נפלאה.

[אישה_אחת*]

חבצלת סיפור מדהים. גם אני ילדתי עם אביגיל לפני 5 שבועות היא פשוט מדהימה אישה מאוד מיוחדת שהנוכחות שלה לדעתי תורמת גם כן לכל הלידות המדהימות שאני שומעת שהיא מיילדת. (הלוואי שהיא היתה גם מיילדת בבית)
המון מזל טוב

[חבצלת*]

לילד קוראים אלישע:-) עכשיו בטח כל מיני אנשים זיהו אותי כאן...טוב לא אכפת לי...
הלידה הייתה בלניאדו.
אביגיל באמת נפלאה והשילוב בינה לבין קרן פרידמן-גדסי היה מדהים במיוחד.

[ורד_לב*]

למה קרן? אה, היא החברה התומכת? היא מדהימה, עזרה לי מאד עם ההנקה.

[אמא_אדמה*]

חבצלת,
איזה סיפור יפהפה.
שתהיו אתם ואלישע מבורכים כל חייכם! אמן!

[מיץ_פטל*]

מזל טוב ענקי. ממש מרגש.
העלה בי את זכרון הלידה שלי...ממ....אילו אדירות אנחנו....

[נטע_ש*]

חבצלת, ענת - אתן מדהימות!!!
אני קוראת ועיניי בורקות. כל כך חזק ומעצים.
מדהים.

[פלוני_אלמונית*]

יופי

[פלוני_אלמונית*]

‎@}