סיפור לידה אופטימי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שואפת אוויר ו... יאללה, קופצת למים.
לקראת הלידה השנייה, החלטתי לכתוב את סיפור הלידה הראשונה שלי.
אני כותבת כאן די קבוע, אבל הפעם מבקשת לשמור על קצת יותר פרטיות, ולכן לא כותבת בניק הרגיל שלי.
מאיפה להתחיל? מרגישה שכל ההיריון רלבנטי לסיפור. אפילו עוד לפני.
טוב, אכתוב קצת על הלפני.

לפני ההיריון הייתה לי הפלה. בשבוע מוקדם. האמת, היא לא הייתה טראומתית. אבל הייתה אכזבה והיה עצב.
נסעתי למיון עם דימום, ושם בדק אותי רופא צעיר, נחמד ומותש. התחברנו. הוא היה אמפתי אבל נתן לי את האמת כולה. אמר שזה נראה לא טוב, וכנראה תהיה הפלה. סייג בכך שהרפואה היא לא מדע מדויק. אם תהיה הפלה, אין צורך לבוא לבית החולים (כך הוא אמר לי), אלא רק לבדוק בסוף אצל הרופא המטפל שלי שהכול יצא.

היה משהו מעצים בהפלה הזו. את החלק הקשה עברתי לבד. זה היה בלילה ולא הערתי את בן-זוגי. לא יודעת למה, פשוט לא הרגשתי צורך. למחרת בבוקר הלכתי לאולטרסאונד אצל הרופא שלי והוא אישר שהרחם נקי. האמת, הייתי קצת גאה בעצמי ובגוף שלי, ש"עשה את העבודה". חשבתי שהכאבים של הלידה יהיו דומים לאלה של ההפלה והרגשתי שאני אדע ללדת, ויכולה להתמודד טוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא לקח לי הרבה זמן להיכנס שוב להיריון, וזה היה היריון קל (באופן יחסי) ושמח מאוד. לקראת הלידה נפגשתי עם דולה, לצורך "הכנה ללידה". יש לי גם קצת רקע בתחום, כך שהרגשתי שאני יודעת הרבה. הרגשתי מוכנה. לא רציתי ליווי של דולה בלידה. הרגיש לי מיותר, כאילו לא קשור אליי. הרגשתי שאני יודעת כל מה שצריך לדעת, שאני באה ללדת ואף אחד לא יעצור אותי.
בדיעבד, כל המידע הזה לא הכין אותי בכלל. את מה שהיה אולי מכין אותי טוב יותר, כמו לקרוא סיפורי לידה ולצפות בסרטי לידה, סירבתי לעשות. הייתה לי רתיעה גדולה מזה. הרגשתי שזה משהו שקשה לי להתמודד איתו, אבל ברגע האמת, כשאהיה חייבת, אתמודד.

את היום והלילה שלפני הלידה העברנו במיון, בגלל כל מיני עניינים רפואיים לא קשורים. חזרנו הביתה לפנות בוקר, מותשים.
כעבור שעתיים התעוררתי עם איזושהי רטיבות בין הרגליים.
הבנתי מיד שמדובר בירידת מים עם דימום קל. אני זוכרת שעמדתי בוהה כמה שניות. לא יכול להיות שזה קורה לי עכשיו.
אני עוד עייפה מהלילה. אני רוצה לישון!
במקור תכננו שגם אם הלידה תתחיל בירידת מים, נחכה בבית כמה שעות ונמדוד חום. שתהיה בכל זאת קצת התקדמות לפני שמגיעים לבית החולים. אבל מכיוון שמי השפיר היו מהולים בדם, החלטתי שאין ברירה אלא לנסוע מיד. הערתי את בן-זוגי. גם עליו עברו כמה שניות של "לא יכול להיות שזה קורה לנו עכשיו, אני רוצה לישון", אבל הוא התאושש מהר, ויצאנו לדרך. חששתי מאוד מלהגיע עם ירידת מים ובלי צירים, כי מאוד לא רציתי זירוז. אבל באוטו כבר התחילו צירים סדירים, והרגשתי שהנה, בכל זאת הדברים מסתדרים.

תפילה_לאם

הכותרת מושכת לקרוא, והשארת אותנו במתח.
מתי צפויה הלידה הקרובה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכותרת מושכת לקרוא, והשארת אותנו במתח.

אני שמחה שהכותרת מושכת, אבל באמת שלא התכוונתי להשאיר אף אחד במתח (-: אני פשוט כותבת כל פעם שיש לי קצת זמן חופשי.
אני ממש בתחילת ההיריון, אפילו לא סיפרתי לאף אחד (חוץ מבעלי).

טוב, נמשיך בסיפור:

הגענו לבית החולים. נבדקתי. מוניטור. היה לי רעעע. לפני הלידה הייתי בעד כמה שיותר מוניטור (כן, כן). נחשפתי למקרה שבו הדופק פסק בין ניטורים ונולד תינוק מת. אז חשבתי, מה זה קצת אי נוחות לעומת הסיכון שלתינוק שלי ייפסק הדופק? אבל במציאות הדברים נראו (או יותר נכון הרגישו) אחרת. זה לא היה קצת אי נוחות, זה היה עינוי של ממש ופיתחתי שנאה עזה למכשיר הזה. כל הזמן ביקשתי שיורידו לי את המוניטור. וכל הזמן אמרו לי, עוד קצת, עוד קצת, צריך לסיים. לא יודעת למה לא החלטתי או להוריד אותו בעצמי או להשאיר אותו כי זה חשוב לי . אני דווקא זוכרת שזכרתי שזו החלטה שלי.

בסופו של דבר שחררו אותי "להסתובב". הלכתי לחדר שמיועד למצב הזה, ניסיתי כל מיני תנוחות, סיבובי אגן. הצירים כבר כאבו, אבל אני עדיין הייתי בתודעה של "אני לא סובלת, אני מתמודדת". בסך הכול הרגשתי ממש בסדר. בדיעבד זה לא מפתיע כי מה שחשבתי שהם צירים מכובדים ביותר, התבררו כצירונים חלשים בלבד.

אחרי אי-אילו שעות הציעו לי להתאשפז במחלקת יולדות, בגלל ירידת המים והדימום הקל. תוכלי לשכב במיטה, להתקלח, אמרו לי. יהיה לך יותר נוח. בהתחלה לא רציתי. איפשהו הייתה לי תחושה שבינתיים הולך טוב, ולא מתקנים את מה שלא שבור. מצד שני, עניין המקלחת די פיתה אותי, אז אחרי שעבר עוד קצת זמן עלינו לאשפוז.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כבר בהתחלה משהו הרגיש לי שונה. במחלקת יולדות שקט. אין עוד נשים באמצע לידה, יש פחות מקום להתנועע והחדרים לא בנויים ללידה. איתי בחדר הייתה אישה בשמירת הריון, עם הילד שלה שבא לבקר אותה. ככה אפשר לעשות קולות? אני זוכרת שלא רציתי להפחיד את הילד, וממש הפריע לי שהוא שם וכל הזמן התלבטתי אם אני צריכה לנסות להיות בשקט או שהיא צריכה להוציא אותו משם. לא ממש תנאים אידיאליים בשביל להתרכז בעצמי ובלידה.
טוב נו, באנו בעיקר בשביל המקלחת, אז הלכתי לנצל אותה. האמת, היה טוב. במהלך המקלחת כמעט לא הרגשתי שום כאב. אבל ההקלה הייתה זמנית, כשיצאתי הכול חזר לקדמותו רק שהיה קשה יותר לעבור את הצירים במחלקה.
למה בדיוק חשבתי שאני אוכל לשכב לנוח ואולי לישון? בשכיבה הרי כואב לי יותר.

אוף, שוב מוניטור. מבטיחים לי שזה יהיה 20 דקות, ואחר כך האחות מתעקשת שצריך יותר. אני לא מצליחה לקבל הסבר למה. אני לא מצליחה לקבל הסבר? אני? איך? נראה לי שלא רציתי לשמוע שמשהו לא הכי תקין, אז לא התעקשתי.
(בסוף הכול בסדר, שלא תדאגו)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מכאן, אני מספרת את הדברים לא בהכרח לפי סדר התרחשותם, כי הכול די מטושטש לי.

נכנסתי שוב למקלחת. יצאתי רגועה מאוד, בלי כאבים. נשכבתי לנוח. סוף סוף לעצום קצת עיניים. נמנמתי.
הוערתי על-ידי ציר ממש חזק. אחד כזה ששם בכיס הקטן את כל אלה שבאו לפניו. המעבר הזה מרוגע ושלווה ונוחות ישנונית, ישר לציר כואב, עשתה לי לא טוב. לא הייתי מוכנה לקראתו, ולא התמודדתי. רק כאבתי וסבלתי. משכתי ככה עם צירים חזקים עוד זמן מה (לא יודעת כמה) עד שממש רציתי לרדת כבר לחדר לידה. אני זוכרת שאמרו לי שאם אני רוצה זירוז, יש חדר פנוי. ככה במילים האלה, בלי שום הסבר נוסף. החלטתי לוותר על התענוג.

באופן כללי הרגשנו די נטושים. חשבנו שזה בגלל שאנחנו במחלקה ולא בחדר לידה, למרות שבדיעבד שמעתי שגם נשים בחדר לידה הרגישו כך. בכל אופן, אחות הציצה לראות מה קורה איתי אחת לדי הרבה זמן, ככה לפחות זה הרגיש. בעיקר היא סידרה את המוניטור והציעה לי אפידורל. וזה למרות שהבהרתי שאם ארצה אפידורל אבקש. בהתחלה כשהגענו גם הסברתי יותר, על למה, כמה ומתי, אבל כמובן שהצוות כל הזמן מתחלף, ומי בכלל זוכר אותך, וכמה אפשר לדבר ולהסביר ואחר כך לגלות שהבן אדם התנדף והתחלף וצריך להתחיל מהתחלה. האמת, שאחרי הלידה דווקא התברר לי שזכרו אותנו מצוין, ואנשי צוות שהיו איתנו בנקודות שונות אפילו הגיעו למחלקה להתעניין בשלומנו, אבל בזמן אמת הרגשנו שאף אחד לא עוקב אחרי המצב שלי ואפשר בקלות ליפול בין הכיסאות, וגם חששנו שבסוף לי שאף אחד ישים לב אלד במחלקה.

מתישהו כבר הרגשתי שלא יכול להיות שהלידה לא התקדמה אחרי כאלה צירים חזקים, וכשהרופא הגיע ביקשתי שיבדוק לי פתיחה. הוא היה אידיוט גדול. התחיל להסביר לי שאחרי ירידת מים יש סיכון מוגבר לזיהום (אני קוטעת אותו - "אני יודעת"), שרק מתגבר כל פעם שבודקים פתיחה ("כן, אני יודעת"). אני מציינת שמיתשהו הרי נצטרך לבדוק, כי אם לא נבדוק לא נדע לעולם אם הלידה התקדמה ואני לא ארד לחדר לידה לעולם, או לפחות לא לפני שאלד.
אני אומרת לו שאני מרגישה שהלידה התקדמה, ושצריך לבדוק. הוא ממשיך לחזור על ההסברים שלא הייתי צריכה לשמוע גם בפעם הראשונה, זיהום-ניהול-סיכונים-מעט בדיקות פנימיות-בלה-בלה-בלה, "אז אני אבדוק רק אם את מרגישה שהצירים התחזקו והלידה התקדמה".
אני זוכרת שזה נורא עצבן אותי. הרי מההתחלה אמרתי בדיוק את זה. תוך כדי השיחה הזו, הגיע פתאום ציר שפשוט היה על סקאלה שונה לגמרי. כבר ממש לא חשבתי על האישה שבשמירת היריון ועל הילד שלה שבצד השני של הווילון, ופשוט פרצתי בבכי.
בתגובה הרופא שאל אם אני בוכה בגלל הציר. כאילו, דההההה. רציתי לענות איזו תשובה צינית, אבל הייתי עייפה מדי אז סתם עניתי שכן.

טוב, בסוף הוא בדק לי פתיחה, ולמרבה האכזבה והפדיחה, לא הייתה התקדמות בכלל. פתיחה של ס"מ וחצי כולה. זה כבר די שבר אותי. בשלב הזה כבר לא הצלחתי לעמוד, וסתם שכבתי לי במיטה וסבלתי. הייתי במין מצב מוזר שבין ערות לשינה, אני לא זוכרת בדיוק אבל נראה לי שעדיין רוב הזמן הייתי ערה, אבל לא בפוקוס.
אחרי כמה שעות (שוב, לא יודעת כמה) עם הצירים החזקים, החלטתי שזהו, אני רוצה אפידורל. שלחתי את בן-זוגי שיקרא לאחות ממקודם, זו שכל הזמן שאלה אם אני עדיין בטוחה שאני לא רוצה אפידורל, ויגיד לה שהיא יכולה לנשוף לרווחה, עכשיו אני רוצה.
היא הגיעה עם פרצוף של נורא-לא-נעים-לי-אני-יודעת-שאמרתי-אבל ובישרה לי שאי אפשר לתת לי אפידורל עד שאגיע לפתיחה של שתיים וחצי.

אז ככה העברנו עוד כמה שעות. אני לא בפוקוס, ובן-זוגי יושב לידי, מנסה לעזור אבל לא ממש יודע איך (את רוצה מסז'? לא. רוצה לנסות לעמוד ולהישען עליי? לא. רוצה לשבת? להסתובב? לא. לא. לא. תעזוב אותי בשקט). קצת דומע, קשה לו לראות אותי ככה. מדי פעם הולך לבדוק מתי נוכל כבר לעבור לחדר לידה. שנינו מודאגים שהלידה מתפתחת בלי שאף אחד שם לב. אף אחד לא מתייחס אלינו ברצינות, במיוחד אחרי הפעם הקודמת שבה טענתי בתוקף שיש התקדמות ודרשתי שיבדקו לי פתיחה ובסוף לא היה כלום. איפה האווירה הטובה שבה התחלנו? לא נותר לה זכר.

האחיות כל הזמן מנסות להרגיע אותנו ב"ככה לא נראית אישה שתכף יולדת". כאילו מה, אני לא צועקת מספיק? הוא מסביר להן שאני מאופקת, ככה אני, לא בטוח שאני אראה כמו האישה הטיפוסית שתכף יולדת. אני מרגישה שאני צריכה לסבול בקול רם כדי שמישהו יתייחס. זה לא גורם לי לצעוק יותר, אבל כן גורם לי להרגיש מסכנה יותר. תחושת המסכנות לא משפיעה לטובה על ההתמודדות שלי עם הצירים, שהולכת ודועכת ונעלמת.
החרדה שלי מצד שני רק גוברת. המוניטור גורם לי סבל של ממש, ואף אחד לא מסביר למה בדיוק הוא נחוץ ברצף. בן-זוגי מציע לי כמה פעמים פשוט להוריד אותו, או לפחות לעשות הפסקה כשאני מרגישה שאני לא יכולה יותר. אני לא מסכימה. פוחדת. לא מהאחיות.

אני מתחילה להרגיש איזשהו לחץ (פיזי). די ברור לי שזה לא צירי לחץ, אבל אני מבינה פתאום מה יכול להוריד אותי לחדר לידה. אני קוראת לאחות ואומרת לה שאני מרגישה לחץ, לא בטוחה, אבל אולי. האחות (אותה אחת מהאפידורל), שבדיעבד בן-זוגי סיפר לי שניסתה מאוד למצוא רופא שיאשר לה להוריד אותי לחדר לידה אבל כולם היו עסוקים, כנראה רק חיכתה למשהו שייתן לה הצדקה להוריד אותי בלי אישור וקפצה על ההזדמנות. הופ! תוך כמה שניות אני בכיסא גלגלים בדרך לחדר לידה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, אם מישהו קורא את זה, אני מקווה שאתן עדיין איתי למרות שיוצא לי נורא ארוך.

לפני הכניסה לחדר לידה יש עוד כמה בדיקות שצריך לעבור, לא נעימות בכלל. בן-זוגי ואני זוכרים כל אחד הסבר שונה לגביהן, כך שלא אכנס לפירוט הרפואי. מה שאני כן זוכרת בבירור זה שאחת הרופאות אמרה לי ברגע מסוים שאני לא בציר ולא אמור לכאוב לי, אני פשוט חווה כאב כי אני מבוהלת. האמת שכששמעתי את זה טיפה נרגעתי (מהלחץ, העצבים דווקא גברו) ואכן כאב לי פחות, אם כי עדיין כאב מאוד. אולי לא ממש נרגעתי. בכל אופן, יכול להיות שזה מסביר חלק מהחוויה שלי בכללי, של צירים כואבים בטירוף, בשלב מאוד מוקדם של הלידה (מבחינת הפתיחה, מבחינת האורך, היינו שם כבר המון שעות). ואולי הם באמת היו כאלה, ופשוט יש לידות כואבות יותר מאחרות (או יולדות עם ספי כאב שונים).

טוב, כשנכנסנו סוף סוף לחדר לידה, אני כבר לא הייתי שם. ברוחי הכוונה. אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה מאשר "לא הייתי שם". נרדמתי בין צירים, לפרקי זמן קצרים, וכל פעם הוערתי על-ידי ציר ומיד בסיומו צנחתי חזרה לשינה. המיילדת, שנראתה צעירה ונחמדה, נורא רצתה לעזור לי ודווקא נראה לי שאפילו הייתה בגישה טבעית, אבל לא היה לה ממש איך, כי סירבתי לנסות תנוחות שונות או אפילו להסתובב לצד. הרגשתי ששום דבר לא ישפר את המצב, והמאמץ לזוז פשוט גדול עליי. מדי פעם מלמלתי משהו על האפידורל שביקשתי, אבל כל פעם היה משהו אחר שבגללו לא יכולתי לקבל. או מצב רפואי שלי או שלא היה מרדים פנוי.

בהבלחות קצרות של מודעות הבנתי שאם אני לא מצליחה להישאר ערה בין צירים, אין סיכוי בעולם שיהיה לי כוח ללחוץ בצירי לחץ, מה שאומר או ואקום או קיסרי. מה עדיף? זו סוגיה שלא הייתה לי דעה מגובשת לגביה לפני הלידה. שקלתי לבקש ניתוח כבר עכשיו, כי מה הטעם לחכות, אבל בסוף החלטתי לתת לזה צ'אנס. הסיכונים בניתוח גדולים, ההתאוששות קשה, ומי יודע, אולי ברגע האמת דווקא אצליח להתעלות על עצמי. זכרתי גם עצה טובה שקיבלתי מהדולה – לא לחשוב יותר מדי קדימה, כי זה מייאש.
מעבר לזה אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, עד שהרופאה הכריזה שהמוניטור קולט ירידות דופק כבר די הרבה זמן ועכשיו התבנית שלהן מעידה בבירור על מצוקה של העובר. הלידה בכלל לא התקדמה יותר מדי בכל הזמן הזה, והיא ממליצה על קיסרי. היא אמרה שזה בפירוש לא מקרה גבולי אלא מובהק ממש, חדרי הניתוח דווקא עמוסים בטירוף והיא ממש רצתה להימנע מניתוח נוסף היום, אבל פשוט חייבים. אני כמובן הסכמתי מיד. כאמור, זה לא בא לי בהפתעה, וכבר כמה שעות היה לי בראש שיש סיכוי טוב שכך זה יסתיים. בן-זוגי חשד שאולי אני לא בדיוק במצב מתאים לקבל החלטות כאלה, וידע כמה רציתי לידה טבעית, אז הוא התעקש על עוד הסברים, שהוא קיבל עד שהתרצה.
כל הזמן הזה אני רק חושבת לעצמי, שיפסיק לקשקש, איפה חותמים כבר.
רגע לפני שגלגלו אותי לחדר ניתוח התעשתי קצת מהמצב הפאסיבי שבו הייתי, והבנתי שניתוח חירום, כשעוד לא קיבלתי אפידורל, עשוי להצריך הרדמה כללית, שממש ממש לא רציתי. הרופאה אמרה שתבדוק לי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכניסה לחדר ניתוח התחלתי לחשוב מה יהיה אם אני אמות בניתוח. אני יודעת שזה נשמע קיצוני, כי זה ניתוח די שגרתי, אבל ניתוחים מסתבכים לפעמים ובכל מקרה אני חושבת שהרבה פעמים בזמן לידה המוות מרגיש מוחשי וקרוב.
בסוף באמת הצלחתי לחמוק מהרדמה כללית. נתנו לי הרדמה ספינאלית, שדומה בהשפעה שלה לאפידורלית, רק שהיא עובדת מיד. בבת אחת, הכאב נעלם. סוג של קסם. התחלתי לחזור לעצמי. הרופאים גם היו ממש נחמדים והסבירו לי כל הזמן מה הם עושים ומה אני ארגיש. את התינוק הוציאו ממש מהר והוא מיד בכה. אמרו לי שהוא בסדר. ואז שאלתי אם הוא בסדר, למרות שכבר אמרו לי. ואז שאלתי שוב. פתאום הבנתי שהוא היה בסכנה, משהו שלא ממש עיכלתי עד הסוף לפני כן והייתי צריכה לשמוע שוב ושוב שהוא בסדר. אחר כך קירבו אותו אליי לכמה שניות.
הוא היה מושלם.
פשוט מושלם.
אושר ושלווה ירדו עליי.

אחרי כמה שניות הוציאו את התינוק לאבא שלו, שאותו השבעתי עוד לפני הלידה שאם אמצא את עצמי בניתוח או בכל סיטואציה מגבילה אחרת, הוא לא זז מהתינוק לרגע.
הניתוח לקח עוד איזה 20 דקות, ואני הייתי בהיי מטורף.
זהו, הכול נגמר.
יש לי תינוק בריא ואני בחיים.
הכול טוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חייבת להוסיף שאחרי הלידה קראתי כאן שיש נשים שאחרי קיסרי לא ממש מתחבר להן שהתינוק יצא מהן ואפילו יש איזה חשש שאם הוא הוחלף בטעות הן לא ידעו את זה.
אני באופן אישי ממש לא הרגשתי כך. למרות שראיתי אותו רק לכמה שניות, זה היה כמו הטבעה, ולא היה לי ספק לרגע שאני אזהה אותו גם בין אלפי תינוקות אחרים.

בכל אופן, אחרי הניתוח נתקעתי בהתאוששות כמה שעות. בגלל כל הניתוחים שהיו באותו לילה המעבר למחלקה לקח המון זמן. בשלב מסוים, אחרי שהתינוק נרדם, בן-זוגי לא הצליח להתאפק יותר וירד לראות אותי. שנינו זוכרים את הרגע הזה כהזוי משהו: הוא מגיע בטראומה מהלידה, קשה לו להתאושש מהחוויה שעברנו. אני מצידי בחיוך שאנטי של הכול טוב, לא מבינה מה לעזאזל מפריע לו אם גם אני וגם התינוק בריאים ושלמים. כאילו, מה עוד אפשר לבקש? עד היום הוא טוען שהמורפיום בהרדמה השפיע עליי. אני מעדיפה לחשוב שהגוף שלי הצליח, למרות הניתוח, לתפקד כמו שהוא אמור לתפקד אחרי לידה, ולהפריש את כל ההורמונים הנכונים (-:

בהתחשב במצב הנפשי שלו, וגם כי הייתי במצב של הכול טוב, החלטתי לא להתעקש שיחזור מיד אל התינוק וישבנו קצת ביחד, עד שהוא חזר לתינוק. לאט לאט חזרה לי התחושה לרגליים והתחלתי לנדנד לכל מי שראיתי שיעלו אותי למחלקה כבר. גם אחרי שהעלו אותי למחלקה, לקח עוד שעתיים עד שהביאו אלינו גם את התינוק. עכשיו בעיקרון, זה היה אמור להטריד אותי מאוד. בגלל הזמן שעבר מהלידה (בערך שש שעות כולל הכול), האחיות גם נתנו לו בקבוק תמ"ל בשלב מסוים, מה שהיה אמור ממש ממש להפריע לי. בדיעבד זה נראה לי ממש לא סביר, אבל בזמן אמת כזכור, הכול טוב ואני בריחוף מופלא כזה, אז רק הצטערתי קצת אבל בעיקר שמחתי שהוא לא נותר רעב בזמן שאני לא הייתי לידו.

נחיתת ביניים הגיעה דווקא כשהתינוק הצטרף אלינו, ולא יכולתי להרים אותו. לא היה לנו ברור אם אפשר להניח אותו עליי או לא (בגלל הניתוח) אז יכולתי רק להסתכל, וזה היה עינוי. גם הייתי בלחץ נוראי שהוא יתעורר וירצה לינוק ולא ידעתי איך עושים את זה אחרי ניתוח. נדנדתי בלי הרף שיסבירו לי לפני שהוא מתעורר, כדי שלא יהיה מצב שהוא בוכה וצורח מרעב אבל משום מה לאחיות היה ברור שהוא יישן עוד כמה שעות (אולי בגלל התמ"ל) ואין לחץ. כאן כבר התחלתי לכעוס, ומתישהו התחלתי לבכות ולהיות קצת נבזית, עד שאחת האחיות ריחמה עליי והסבירה לי איך אני אוכל להניק ומה לעשות כשהוא יתעורר וגם הבטיחה שתבוא מיד לעזור לי. וכך היה.
מאז ועד היום, כמעט שנתיים אחרי, הוא יונק בלי שום בעיות.

זהו, עד כאן סיפור הלידה. עכשיו אקח קצת אוויר ואנוח ואז אכתוב גם מסקנות.

תפילה_לאם

מה זה קצת אי נוחות לעומת הסיכון שלתינוק שלי ייפסק הדופק?
לפי מה שזכור לי מ"לידה פעילה", מעבר לאי נוחות הגדולה רישום שגוי של מוניטור עלול להוביל להתערבויות מיותרות, וגם ההשכבה על הגב לצורך הניטור הרציף לא מוצלחת להתפתחות הלידה ולעתים לתינוק עצמו.

טוב, אם מישהו קורא את זה, אני מקווה שאתן עדיין איתי למרות שיוצא לי נורא ארוך.
עד כאן כן... ואת ההמשך אחר כך על אף שהסיפור באמת מרתק ומעורר הזדהות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפי מה שזכור לי מ"לידה פעילה", מעבר לאי נוחות הגדולה רישום שגוי של מוניטור עלול להוביל להתערבויות מיותרות, וגם ההשכבה על הגב לצורך הניטור הרציף לא מוצלחת להתפתחות הלידה ולעתים לתינוק עצמו.

אמנם לא קראתי את לידה פעילה (כנראה אקרא לקראת הלידה הבאה) אבל קראתי על החסרונות של מוניטור במקומות אחרים, ואני לא מתווכחת עם זה בכלל.
לא טוענת שהפחד שלי בהקשר הזה היה רציונלי לגמרי או בכלל. מה גם שלמדתי על בשרי ש"אי נוחות" זה לא ממש תיאום הולם של המצב.
ובכל זאת, הפחד הזה בהחלט היה שם ואני מספרת את הדברים כפי שקרו.

שמחה שאת קוראת וגם מגיבה!

היי. קראתי. מה את לוקחת מזה ללידה הבאה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה את לוקחת מזה ללידה הבאה?

טוב, זו כמובן שאת השאלות, ואחת הסיבות שאני כותבת עכשיו את הסיפור. כמובן חשבתי על זה הרבה, ואלה המחשבות שהיו לי בינתיים.

אין ספק שיש גורמים שלא תלויים בי שיכולים להיות הסיבה שהלידה הסתיימה בניתוח, ובראשם האפשרות שהגעתי מהתחלה עם זיהום בשילייה (יש לי סיבות רפואיות לחשוב כך, לא זה המקום לפרט).
מצד שני, יש גם גורמים אפשריים שכן תלויים בי במידה מסוימת. למשל, עד היום לא ברור לי אם המוניטור במקרה שלי היה דבר חיובי, שהביא אותי לניתוח נחוץ בזמן, או שהוא בעצם גרם לתקיעת הלידה שהובילה בסופו של דבר לניתוח.
יכול להיות שגם בדיקות פנימיות רבות מדי גרמו לזיהום, שתקע את הלידה.
אין לי ספק שגם העייפות שלי שיחקה תפקיד.
המקלחת הייתה כנראה טעות בשבילי כי ההקלה הזמנית שהיא סיפקה הקשתה עליי להסתגל בחזרה לצירים. מכיוון שאני לא מתכוונת ללדת במים בפעם הבאה, נראה לי עדיף שלא אכנס אליהם בכלל, או שלפחות ארשה לעצמי להישאר בפנים המון זמן, ברמה של שעות.

גורם הפחד ללא ספק השפיע גם כן, כמו שבעצם כתבתי, כבר בזמן אמת הבנתי שהוא כנראה מגביר את הכאב, אבל לא הצלחתי להפסיק את המעגל של פחד מכאב ואז כאב ואז עוד פחד מכאב וחוזר חלילה.
בנוסף, לא האמנתי שאני יכולה ללדת בלי הרבה עזרה. הייתי עסוקה מאוד בפחד שהלידה מתקדמת ואני לא בחדר לידה. היום אני חושבת שזה פחות היה מטריד אותי, אבל בכל מקרה נראה לי שארצה דולה שתוכל להיות לידי כל הזמן.

אני חושבת שמשפטים כמו "כאב זה לא בהכרח סבל" ו"אני לא סובלת אני מתמודדת", למרות שהם בטח עוזרים לחלק מן הנשים, עשו לי רע מאוד. חשבתי שאם יש "ארגז כלים" נכון, אפשר ללדת בלי שיכאב מאוד, והכאב הפתיע אותי בעוצמתו. היום אני מעדיפה לומר שכן, לידה כואבת מאוד זה סבל בשבילי. אני מוכנה להתמודד עם הסבל הזה, אבל הוא קיים.

עוד משהו, הוא שהרצון שלי ללדת לידה טבעית בא יותר מדי מהשכל. עד היום אני יכולה לדקלם את כל היתרונות של לידה טבעית ואת כל החסרונות של ניתוח קיסרי, אבל ברמה הרגשית, אין בי כמיהה ללדת רגיל. אני מקווה שזה יספיק בשביל בכל זאת לא להגיע לניתוח בפעם הבאה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף סיפור לידה , דף סיפור לידה קיסרית

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היו גם דברים טובים בלידה הזו, בעיקר העובדה שיצאנו מזה בחיים (-:
התחושה הזו, שזה כזה מזל שאנחנו בסדר ובכלל לא מובן מאליו המשיכה ללוות אותי באופן מוחשי מאוד עוד הרבה זמן אחרי הלידה, למרות שבאופן טבעי היא התקהתה עם הזמן.
וזה מאוד עזר לי לצלוח בקלילות יחסית את ההחלמה מהניתוח ואת השבועות הראשונים הקשים.
הרגשתי הכרת תודה עצומה כל כך (לא כלפי מישהו ספציפי, מן הרגשה כללית) שיש לי תינוק חי ובריא ששום דבר בטיפול בו לא היה נראה לי קשה מדי.
כמובן, היו לי גם רגעים של קושי מאוד גדול, אבל עדיין זכרתי את הפרופורציה הכללית, שבסך הכול, הכול מאוד בסדר.

שליחה על ידי יעל* » 24 דצמבר 2013, 13:49

חשבתי שאם יש "ארגז כלים" נכון, אפשר ללדת בלי שיכאב מאוד, והכאב הפתיע אותי בעוצמתו. היום אני מעדיפה לומר שכן, לידה כואבת מאוד זה סבל בשבילי. אני מוכנה להתמודד עם הסבל הזה, אבל הוא קיים.

אני חושבת שהדף איך היתה הלידה יכול מאוד לדבר אלייך @}

התחושה שלך שמים מקילים על הצירים פעלה אצלי נפלא. הם היו נסבלים בהחלט מבחינת רמת כאב, והעמידה עם השפופרת של המים (החמים) על הגב התחתון ושיפולי הבטן, אפשרה לי לזוז ולהניע את האגן לפי מה שהגוף רצה. כל פעם שיצאתי (קקי, להקיא, נסיון להיות על היבשה....) כאב לי נורא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יעל, תודה על ההפניה. אכן דיבר אליי מאוד, למרות שאני לא שותפה לתחושה שרימו אותי, אני עצמתי עיניים ביודעין.
(שיהיה ברור, אני לא כועסת על עצמי בגלל זה)

יוליקו - זה לא היה לך נורא, כשהגיע השלב שלא יכולת יותר להיכנס חזרה למים? כי אז אין הסתגלות הדרגתית לכאב (כך לפחות אומרים).
או שילדת במים?

בימים האחרונים אני פתאום מוצאת את עצמי חושבת הרבה על הלידה, ולמה היא קרתה כפי שקרתה.
האם זו אני? האם זה סתם מזל רע? עם זה שיש סיבות שאני מייחסת לעצמי, הרי אם למשל הלידה לא הייתה מתחילה בירידת מים, יכול להיות שהכול היה נראה שונה מאוד.