סיפור לידה 3 חגית ל

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

סיפור ההריון

בגיל 97 סבתי ז"ל החליטה שדי לה. לקח שבועיים התדרדרות ושבועיים מצב קשה ונפרדנו ממנה.
זה קרה בדיוק כשרציתי עוד תינוק. הייתי חייבת עוד תינוק, כי השעון תיקתק וליבי נצבט עם כל תינוק שלישי שראיתי בסביבה. הרגשתי שיש שם מישהו שמחכה לבוא ושאני מחכה לו גם.
אמי עברה משבר גדול. היא ואמה היו צמודות 67 שנים, שתיהן אלמנות מגיל צעיר, שתיהן גידלו את אחותי ואותי יחד.
המצב הכלכלי שלי ושל בעלי תמיד היה על הפנים וההורים משני הצדדים תמכו בנו לכל אורך השנים. ההריון היה מאוד לא רצוי ע"י הסביבה, גם בגלל גילי המופלג, כמעט 43, וגם בגלל המצב הכלכלי שלנו. כתבתי על כך בהריון חצוף.
ואכן, ההריון התפתח לא טוב, הרגשתי אנרגיות רעות.
עברתי גרידה שבוע 20. נשארתי עם בטן – והיה לי גם 'הרבה בבטן'.

הרגשתי שמישהו רוצה לבוא. הייתי בעיקר רגש בלי היגיון, בעיקר רגש של קינאה בכל מי שבהריון או ילדה תינוק. אמנם פתחתי עסק קטנטן שבדיוק התחיל ללבלב והבנתי שתינוק עכשיו זה גזר דין לעסק, ובכ"ז זה עמד בראש סדר העדיפויות שלי – אני צריכה עוד תינוק כדי להרגיש שלמה עם עצמי. הכל לא חשוב!!! עשיתי כל יום הליכה מלאת מחשבות חיוביות ושיחות עם אלוהים, איך הוא מביא לדתיות כ"כ הרבה הריונות כשהגוף שלהן כבר תשוש, אז למה לי לא?!. בעצת חברה טובה, בגילי, שהביאה תינוק גם התחלתי יוגה. כבר בחודש הראשון ליוגה ההריון נתפס.
הפעם לא גיליתי לאף אחד שאני בהריון, גם לא לבן זוגי, חוששת מאנרגיות רעות. עשיתי בדיקת מקלון אחרי שבועיים אחור ופניתי לרופא מקסים קרוב לביתנו. בחודש השלישי, אחרי שבדקנו ב-US שהכל תקין שאלתי את בן-זוגי אם הוא לא מתפלא לאן אני נעלמת לפעמים בבקרים.
ביקשתי שישב טוב והראיתי לו את תמונות העובר. הוא כמובן היה בשוק אבל קיבל את זה יפה מאוד.
שבוע אחרי זה בישרנו לאמי, שגם היא קיבלה את הבשורה בהתאפקות ושבוע אחרי זה בישרנו להורים שלו. כולם היו בהלם. היו בטוחים שאחרי ההריון והגרידה האחרונים ויתרתי על הרעיון. גיסתי אפילו אמרה פעם שעכשיו נוכל לרוקן את הבית מכל הצעצועים והבגדים, כי הרי אני לא מתכוונת לנסות שוב. אני שתקתי.
דווקא כשסיפרתי סוף סוף היא היחידה שהתלהבה.
בשבילי החלק המאכזב היה שזאת בת. כ"כ קיוויתי לבן. המשכתי עם היוגה עד לחודש שישי בערך, כשכבר היה לי קשה ללכת בשעות הלילה לחוג. גם נהייתי כבדה ועייפה ועצלנית נורא. עדיין המשכתי עם ההליכות, נשמתי את הטבע, הרגשתי שהקטנה שבבטן היא היקום, ציוץ הציפורים, אור השמש, הרוח בעשבים – היא הכל, היא מתנה, היא אושר!
הקפדתי על US יותר מדי פעמים, כדי להשקיט את דאגתי שהפעם העובר בסדר ושלא יהיו הפתעות, יחד עם זאת היה לי ברור שאני אקבל את הקטנה הזאת בכל צורה שתגיע אלינו, בידיעה שהיקום עושה הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות. משום כך לא עשיתי בדיקת מי שפיר, למרות גילי, 44 פלוס, מה שכמובן העמיד את חמותי על שתי רגליה האחוריות, ואפילו קראה לי הורסת משפחות משום שאינני עושה את הבדיקה הזו.
אני התעקשתי שהכל בסדר וכמו שהוא צריך להיות ולכן אין טעם לבדיקות שאין לי שום כוונה לפעול בהתאם לתוצאות שהן יראו.
מה שמוזר שעדיין קנאתי כשראיתי נשים בהריון.

ב-US ראינו שהקטנה די גדולה וזה, יחד עם תקווה קטנה שלא תיוולד ביום ההולדת של אמי/אחותי/בת-דודתי וכו', גרמו לי לחשוב שהיא תיוולד הרבה לפני זמנה, אולי בשבוע ה-36-7.
כבר בשבוע 34 הייתי לחוצה שמא תיוולד מוקדם מדי.
לכולם סיפרנו שאלד בבי"ח – מפאת גילי 'המופלג'. אבל ככל שהתקרב תאריך הלידה היה לי ברור שאין סיכוי – בייחוד אחרי קריאת סיפורי הלידה פה באתר - שאני אלד שם.
כל בוקר הקפדתי על נשימות לצ'אקרות, שכיבת צפרדע, כיווצי קאגל, ישיבת כף אל כף. התעצלתי לעשות נענועי אגן בעמידת 6 או 4. השתדלתי לצאת להליכה לפחות חצי שעה בערבים.

מהשבוע ה-36 נהייתי בכלל עצלנית וחרדה, שמא הקטנה תצא כששכנתי, שעמה קבעתי שתשמור על הבנות בלידה, תהיה בטיול ולא יהיה לי איפה לשים את הבנות.
כ"כ הייתי בטוחה שהקטנה תצא לפני הזמן שלא דאגתי בכלל שאו-טו-טו ניגמרת הקייטנה ומה יהיה עם הבנות?!
אבל הימים חלפו והקטנה לא עושה רושם שהיא רוצה לצאת.
התייעצתי עם המיילדת שלי, פרלה בן-דוד. הזעקתי אותה בערך פעם בשבוע – הייתה מעיפה מבט בבטן שלי ואומרת לי שיש לי עוד הרבה זמן. בכל זאת בדקה וניסתה לרכך שאולי בכ"ז יהיו הפתעות. אבל לא היו.
היו צירים בתחתית הבטן. כמו כאבי מחזור. נמשכו כמה זמן והפסיקו. אמרה שהקטנה מתבססת. שזה לוקח זמן בהריון שלישי. חיכינו. כל פעם שהיו לי צירים כאלה הייתי בטוחה שהנה, זה מתחיל, ומפלס החרדה שלי עלה בבת-אחת. ביקשתי מהקטנה ומהיקום שתהיה לידה מהירה וטובה כמו שכל ההריון הזה היה מופלא ומדהים ומקסים.
נורא פחדתי! זכרתי את הצירים האחרונים בלידה הקודמת, שכל הגוף מתכווץ ורועד וכמעט אין נשימה!. הכל היה כ"כ לא ברור – איפה אלד? באיזה חדר בבית? מה יהיה עם הבנות? הגדולה כבר הודיעה לי שמה שהכי מפחיד אותה זה שהיא תתעורר לצעקות שלי והיא לא מסכימה לזה. אבל לי היה יותר ויותר ברור שלבי"ח אין סיכוי שאני אגיע, גם מפני שאין לי איפה לשים את הבנות וגם מפני שזה פשוט לא בא בחשבון ללדת במקום אחר שהוא לא הבית שלי, שמהניסיון שלי זו הלידה הכי נכונה.

סיפור הלידה

יום שישי קמתי מאוחר. החלטתי שמחר, כשאמא שלי תבוא נעשה לה יום הולדת נחמד, אכין עוגה וברכה יפה. יום הולדתה אמור להיות ביום א'.
פרלה, המיילדת שלי התקשרה. מנסה להוציא אותי מהבית, שאלך לפחות חצי שעה ושאעמוד על 4 ואזוז וכאלה. נראה לי שמהחרדה אני לא מעזה לזוז.
בינתיים גם ההורים של בעלי התקשרו שיבואו לקחת את הבנות לארוחת צהריים במרכז שלנו.
הדחתי כלים עם ריקודי בטן. הצטערתי שכל השבועות האלה לא זזתי מספיק, בטח בגלל זה לא רוצה לצאת.
שמתי לב שאני מתחילה שוב לנקות ולסדר פינות שכוחות אל. תהיתי אם זה אפקט הקינון. כל הזמן השתדלתי לזוז, לרקוד בטן ולעמוד על 4 ולנענע אגן.
גיליתי שלעשות פיפי בעמידה זה מעולה לכאבי הטחורים שפשוט הורגים אותי.
הבנות התעקשו שגם אני אבוא איתן למרכז. הסכמתי כי פרלה אמרה שאני צריכה לזוז והקטנה שלי אמרה שאני צריכה לנשום אויר.
אפילו מצאתי זמן להיכנס לסופר ולקנות מצרכים לעוגה שאני רוצה להכין לאמי. כמובן שבתור הקופתי הנשים העירו שאני נראית שכל רגע אני עומדת ללדת. הסכמתי.

בבית רקדתי עם הקטנה, הרבה נענועי אגן שלי. תהיתי למה לא עשיתי כן כל השבועות האחרונים.
אח"כ הכנו יחד עוגה לאמי. את הכנת הקרם השארתי למחר.

בעלי לקח את הקטנה בערב להביא את הבכורה מאחותו בת"א. הכנתי כרטיס ברכה יפה. כל רגע יש לי פיפי. התקשרתי לפרלה ודיברנו. אמרתי שאני לא רוצה להטריח אותה לחינם ומתי לקרוא לה, אמרה שכשיהיו לי צירים כל 5 דקות במשך שעה.

החבר'ה חזרו ב-21:30 ואז הכנו אותן לשינה. הלכתי לישון רק ב-22:30.

באמצע הלילה היה לי כל הזמן פיפי. עשיתי שוב נשימות לצ'אקרות, כיווצי קאגל וישיבה כף אל כף.
דיברתי עם הקטנה. אחרי שנזפתי בה כל השבועות האחרונים, מאוכזבת שלא יצאה כבר, אמרתי לה שזהו, שתצא לחיות את החיים שלה. שאנחנו פה כדי לעזור לה אבל זהו, עכשיו היא צריכה לחיות את חייה.

ב-2:40, מתוך שינה, הרגשתי מים בין הרגליים ורצתי עם ציר לשרותים. התחילו לי צירים בבטן הנמוכה, כמו שהיה כל התקופה האחרונה. להפתעתי הרווח בין הצירים לא היה אפילו 5 דקות אלא 2-3 דקות. הבנתי שזה יותר מהר ממה שאמור להיות.
הדלקתי אורות קטנים בסלון ועשיתי ספונג'ה עם הצירים 3 פעמים באיזור המטבח-סלון, כי פרלה אמרה צריך להיות נקי. עמדתי בשרותים לפיפי ובכל ציר השמעתי קול נמוך מאוד, מזכירה לעצמי שאני צריכה לעזור לקטנה לצאת, שגם לה זה קשה!!!!
תנועות אגן, הצירים תכופים. הערתי את יקירי שנלחץ. מייד רצה להתקשר לפרלה אבל אמרתי שאחרי שעה. לקראת 4 הוא התקשר. מייד התלבשה ובאה (גרה לא רחוק ממני, ברחוב סמוך).
ביקשתי שיביא את בלון החמצן מהחדר, כמו שפרלה ביקשה. עשה כן.
הצירים התחילו לכאוב יותר. בכל ציר נשענתי במסדרון צר על שני הקירות בכפיפת ברכיים, קולות נמוכים, מתקשה להזיז את האגן. לפעמים נישענתי על כדור הפיזיו עם קולות נמוכים.

החלטתי לנסות אמבטיה עם מים חמים, טוש על הבטן. מלאתי אמבטיה ובישיבת בירכיים יפנית שהמים נוגעים בבטן התחתונה. אבל אחרי כמה זמן החלטתי לצאת ולהתנגב כדי שיהיה לי חופש תנועה גדול יותר.

כל הזמן אמרתי לקטנה בבטן שהיא גיבורה! שאני אעזור לה.

פרלה הגיעה והתחילה לתקתק דברים ברקע עם יקירי. מים רותחים, מזרן עם ציפוי – הבנתי שאנחנו קרובים, שזה הולך מהר בדיוק כמו שביקשתי מהקטנה.
התחילו הכאבים שכ"כ פחדתי מהם, שאני לא מאחלת לאף אחד. למרות שזכרתי שכל כאב עוזר לי לכוון את הגוף יותר טוב, כמו ששרה ק אמרה, הייתי די מנוטרלת וחשבתי בעיקר על זה שכל ציר אני חייבת לעזור לקטנה לרדת ולחצתי כל ציר כמה שאני יכולה.
כל רגע ביקשתי מיקירי שיעזוב הכל ויכרע ברך כדי שאוכל להשען עליו עם כל כובד משקלי. כשהיה ממש מוכרח לעזור לפרלה נישענתי על הכדור. דימיינתי שאני דולפינה שיולדת במים ומנענעת את הזנב לשחרור הוולד.
הרגשתי קריעה עצומה ומילמלתי לעצמי 'רפוי, נמוך, רפוי, תתרחב, תתרחב!' הרגשתי איך כל האגן שלי נילחץ והרגשתי צורך לדחוף כל הזמן. לא אמרתי לפרלה אבל היא בניסיון של 30 שנות מקצוע ישר קלטה. הרגשתי שאני רוצה לנשוך את יקירי בכתף וממש עצרתי עצמי ברגע האחרון. תהיתי בקול רם אם אני עובדת נכון לתהליך.
פרלה ביקשה ממני לשכב, נשענת על יקירי, כדי לשמוע את מצב התינוקת. לחצה קצת לבדוק והמשכנו. עתה יקירי היה על המזרן ואני נישענתי עליו משתדלת להרפות, מתכווצת, מייבבת ורועדת – הבנתי שזה השלב האחרון, ממה שזכור לי מהלידה הקודמת.
הרגשתי התחלת שריפה למטה וידעתי שהראש תיכף יצא. פרלה ביקשה שאשכב על צד שמאל ועזרה לי להחזיק את הרגל וגם יקירי החזיק אותה והביא לי הרבה כריות שנשכתי אותן במקום אותו.
פרלה פתחה את בלון החמצן קצת ברגע, ברעש גדול ומייד חשבתי שהבנות יתעוררו. לקחתי כמה טיפות רסקיו רמדי. שתיתי מים וגם תירוש לבן.
צרחתי לתוך הכרית ונשכתי אותה, יותר מייבבת ורועדת מצורחת. משום מה היה לי נדמה שאני השכנה שלי מלמעלה שיולדת 
הרגשתי את השריפה למטה ופרלה אמרה שאני יכולה להושיט יד ולנגוע. הפעם הייתי מוכנה לזה נפשית ונגעתי והרגשתי ראש מלא שיער, בדיוק כמו שדימיינתי. חשבתי איזה פלא זה! באמת יש בבטן שלי מישהו אמיתי! ותיכף היא תצא ואני סוף סוף אוכל לראות אותה!
פרלה לא מרשה לדחוף. אני עושה הרבה פו-פו עם השיר יונתן הקטן, כמו שקראתי. אח"כ היא אומרת לי כן לדחוף. מהקול שלה אני שומעת שזה קריטי. היא רצינית ועומדת על כך, עוזרת עם היד להרחיב את הפירנאום. אח"כ התברר לי שהקטנה עם הראש למעלה ועם צינור הטבור פעמיים סביב הצוואר שלה ופרלה שיחררה אותו. כבר ב-US חששתי שחבל הטבור קרוב אליה מדי.
לחצתי בכל שארית כוחותי, צווחת את נפשי לתוך הכרית. הרגשתי שאני כן עובדת נכון ושיש לי תמיכה מלאה מפרלה ומיקירי.
פתאום הרגשתי איך הקטנה נורית החוצה בבת אחת – איזו הרגשה של משהו חמים ורטוב שמחליק החוצה בשפריץ!. נהמתי לפרלה 'היא יצאה בבת אחת!'. מייד נהיה טוב – כל הכאבים נגמרו.
יקירי בדק בשעון (שלדעתי הוא לא ממש מדוייק) 5:12.
פרלה הניחה את הקטנה עלי. אני מלאת פליאה והיא מסתכלת עלי וממלמלת 'יימא' שנשמע ממש כמו 'אמא!'.
אמרתי 'כן, אני אמא שלך! ברוכה הבאה! את גיבורה! גיבורה!'
אנחנו יחד.
28/7/07

ביקשתי מפרלה לא למשוך את השלייה ולא ללחוץ לי על הבטן, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לשאת עוד כאב כלשהו. חיכינו שהשליה תצא. פרלה לא מעזה לשתות כל הזמן הזה. הקטנה שלי בת ה-4 הגיעה לבדוק מה קורה. מתלהבת מהתינוקת. הגדולה, בת ה-10 מסרבת לבוא. קרה מה שחששה ממנו כ"כ: היא התעוררה לצווחות שלי.
חיכינו שעה שהשיליה תצא. בסוף לא היה לי נעים שפרלה לא שותה כל הזמן הזה ולחצתי והשילייה יצאה. פרלה בדקה שהכל בסדר ושמה בניילון לפריזר. בירכתי אותה אלפי ברכות.
קראנו גם לבכורה שהחליטה בכ"ז להציץ – מייד התאהבה בקטנה וצילמה אותה. אפילו מייד אומרת שהקטנה רוצה ציצי ואכן הצעתי לה ואכלה בתיאבון.
ב-6:30 הבינונית שלי התקשרה לסבתא לספר לה.

סיפור מקסים ומרגש...
לא ידעתי שאת מהריון חצוף...
חשבתי עליך הרבה.
והמרגיעון: "הכל בתואם מושלם"

ריגשת אותי ונטעת בי תקווה גדולה-גדולה. תודה!

זה קרה בדיוק כשרציתי עוד תינוק. הייתי חייבת עוד תינוק, כי השעון תיקתק וליבי נצבט עם כל תינוק שלישי שראיתי בסביבה.
כל כך משקף את מה שאני מרגישה... (וכולם אומרים שאני צעירה... המצב הכלכלי...לא מדברת יותר על זה)
התרגשתי נורא מסיפורך.

איזו לידה מדהימה! איזה סיפור מרגש!
לא מזמן עליתי על זה שאת היא המעיזה ההחלטית עם ההריון החצוף (בגלל החרוזים

)
וכשקראתי שילדת ממש התרגשתי ושמחתי בשבילך, אפילו שאנחנו לא מכירות...
שיהיה לכם מזל טוב ותיהנו מהתינוקת!

תודה-תודה! אושר ענק @}

איזה סיפור מרגש!
המון המון מזל טוב
בריאות והרבה אהבה לכולכם @}

תודה @}

איזה סיפור מדהים, תודה על השיתוף!

באופן טבעי

באופן טבעי