סיפור הלידה שלנו

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}
2/11/2004
ילדה יקרה שלי,
בהמלצתן של חברות שלי, שקצת יותר מנוסות ממני, אני יושבת לכתוב את חווית הלידה שלי איתך מתוקתי, בכורתי, כפי שחוויתי אותה. זאת על מנת שיהיה לי זיכרון (אם הגיל כבר יעשה את שלו) ואשכח, ולך – שיהיה מה לקרוא.

אז סיפור שהיה כך היה:
בתאריך ה- 29/8/2004, בערב, ישבנו עם זוג חברים שלנו במסעדה. כבר אז הרגשתי שהלילה, זה הלילה! הלילה אני הולכת ללדת אותך, וכך באמת היה.
התעוררתי עם כאבי בטן (צירים) בשעה 2:30 לפנות בוקר, וכשקמתי מהמיטה, גיליתי שיורדים לי המים. מיד הערתי את אבא, התארגנו ונסענו לבית החולים.
בבית החולים, נכנסנו לחדרי הלידה ושם קיבלה אותי מיילדת בשם גאולה. בהתחלה היא חיברה אותי למוניטור. מוניטור שבודק את כמות הצירים שיש ואת המרווח ביניהם, אח"כ בדקה אותי גם רופאה ואמרה שיש לי סה"כ פתיחה של אצבע אחת ומחיקה של 50% צוואר רחם. במקרה רגיל, לא היו משאירים אותי ללידה, אבל בגלל ירידת המים - השאירו אותי.
בהתחלה, שמו אותנו (אותי ואת אבא) בחדר צירים. שם היינו עד שהגעתי לפתיחה של 4 אצבעות.
משם העבירו אותנו לחדר הלידה. בחדר הלידה ביקשתי שיתנו לי אפידורל.
האפידורל עיכב את כל מהלך הלידה והכל נתקע. במשך כמה שעות לא זזה לי הפתיחה ולכן נתנו לי זירוז ומאותו הרגע התחיל כל התהליך.
אני זוכרת בבירור את הצירים (שנקראים "צירי לחץ") שהודיעו שהלידה הפעילה מתחילה.
אז כבר הייתה לי מיילדת אחרת בשם מעיינה.
מעיינה המליצה לי להתהפך ולעמוד על הברכיים ובכל פעם שיש לי ציר, ללחוץ חזק אחורה. אבא שלך פירגן מאוד לתנוחה וביחד החלטנו שהישבן שלי הפך להיראות כמו תחת של בבון.
מאוחר יותר, כשהראש הקטן והיפה שלך ירד למטה, השכיבו אותי על הגב והורו לי להתחיל ללחוץ אותך החוצה.
הכאב היה איום, אבל בעידודו המאסיבי של אבא שלך, שהיה כל הזמן לצידי ועצם המחשבה שעוד מעט אני אראה אותך, גוזל יקר שלי, שכ"כ חיכיתי לך ורציתי בך, זה נתן לי את הכח להמשיך ללחוץ ולספוג את הכאב.
אני חושבת שאת הצעקות שלי שמעו בכל בית החולים, למרות שלטענתו של אבא, אני עוד הייתי בסדר. אחרות מחדרים סמוכים נשמעו גרוע יותר...
בשעה 19:55 בדיוק, אחרי 17 שעות של צירים, הגחת החוצה מתוך הרחם שלי והיית על הבטן שלי. חמימה היית, יפה, קטנה. אפרוח קטן שלי... אני התרגשתי מאוד, אבא התרגש, המיילדת חייכה בסיפוק וכולנו היינו מרוצים.
לא רציתי שיקחו אותך ממני. רציתי שנמשיך לתת אחת לשניה חום גוף ומגע נעים ורך, אבל מה לעשות שחייבים היו להמשיך לטפל בך ואח"כ בי.
כמה דקות אחרי שלקחו אותך ממני כדי לשקול אותך, לבדוק שהכל איתך בסדר, התחילו לי שוב צירים איומים. צעקתי מיד למיילדת שלי שיש לי עוד ילד בדרך.
היא רק התחילה לצחוק ואמרה לי שזו השילייה שלך, שיצאה ממני בשלמותה. (זה פרט חשוב מאוד).
אותך העבירו לאבא ואז התפנו אלי. לטפל בי אחרי הלידה. הרגשתי מצויין, רציתי מיד לקום ולקחת אותך אלי. לחבק אותך, לנשק אותך, לשיר לך שיר ערש, להניק אותך...
כל זה קרה, אבל חצי שעה אחרי.
כל המשפחה חיכו בחוץ לשמוע שכבר יצאת לך לאויר העולם.
מיד אחרי שסיימו לטפל גם בי, הוציאו את שתינו לחדר התאוששות, שם היינו שעתיים ואז לקחו אותך ממני לבית התינוקות, לערוך לך עוד בדיקות ואולי אפילו גם מקלחת.
בחצות, 4 שעות אחרי שילדתי אותך, הרשו לי לרדת מהמיטה ומיד זינקתי לבית התינוקות לראות אותך, להחזיק אותך ואולי להניק, אבל הורו לי שם לחזור בבוקר, כי את עדיין מקיאה את מי השפיר שבלעת ברחם. היית כ"כ יפה, קטנה ושלווה. כל הלילה לא ישנתי מהתרגשות ומגעגועים אליך, ובחמש לפנות בוקר בדיוק, מתי שכבר הרשו לנו לבוא לקחת את עוללינו, זינקתי שוב מהמיטה ובאתי היישר אליך. לקחתי אותך אלי למיטה ומאותו הרגע לא הורדתי אותך ולו לרגע קט אחד. את ואני ביחד, למעט הביקורים של אבא שהיית עליו קצת (אבל רק קצת!)

עכשיו (בזמן כתיבת הסיפור) את כבר בת תשעה שבועות.
אין מלים לתאר איזו אמא גאה אני, כמה אני מאושרת בך.
את ילדה למופת. יפהפיה, חייכנית, נעימה, חכמה, תקשורתית.
כבר בגיל ארבעה שבועות חייכת אלי לראשונה ובגיל שבעה שבועות ניהלנו את שיחת הנפש הראשונה שלנו ב"גררררר" ו"אווו" ו"אההה".
אני אוהבת אותך ילדה שלי. שמחה שאת שלי.
אמא.