סיפור הלידה של שירן
סיפור הלידה של שירן
זה סיפור הלידה של הבת שלי, היום היא בת שנתיים וחצי.
הלידה שלי לא הייתה אקראית בלי יידע מוקדם, כיוון שילדתי בשבוע ה 42 מה שלא השאיר ספק לכך שיהיה פה זירוז יזום.
אז יצאנו אני וחמתי באותו היום מהבית שלה (היא ארחה אותנו אצלה שבוע לפני הלידה ושבועיים אחרי הלידה, תודה לך חמתי).
היציאה היתה מלוות בחוסר יידיעה ממשית אם אני אבחר להשאר ללדת או לא שהרופאים יחליטו לתת לזה עוד צ`אנס להתפתחות לידה בצורה טיבעית, לכן הכנתי את בעלי לכל מצב השארתי בבית תיקים ללידה ואם ואני כן יילד שהוא יביא אותם באוטו, אנחנו נסענו באוטובוס עם תיק קטן שמכיל רק מיסמכים של מעקב ההריון.
האוטובוס הביא אותנו לבית החולים "שערי צדק" ששם נימצא גם "המרכז לבריאות האישה" של כללית שזה מושלם עבורי,כי אם יחליטו בקופת חולים שאני עוברת זירוז מיד אני עולה במעלית לקומה 9 לחדר לידה, עברתי את כל הבדיקות אולטרסאונד, ביקור אצל אחות כמו בביקור מעקב רגיל ואז הלכתי לרופא התורן והוא החליט "זירוז" למרות שהכל תקין זה שבוע 42 ולא מחכים לסיבוכים!
אבל החלטתי שאני רוצא עוד חוות דעת רפואית עליתי לקומה 9 לעבור שם מיון
גם שם עברתי בידיוק את אותם בדיקות ולהפתעתי גיליתי שהרופא שם הוא גם רופא בכללית (קומה 5 ) והוא קבע "זירוז" ועוד חיזק את דבריו בכך שעוד 2 רופאים המליצו לי הרופאת נשים שלי, הרופא התורן והוא.
לא ידעתי הרבה, סמכתי מאוד על רופאים,
וכך מצאתי את רגלי מוליכות אותי למחלקת מיון יולדות שיקבלו אותי לחדר לידה, בלב כבד ועם המון חששות ופחדים הודעתי לבעלי שכניראה אני יעבור היום זירוז ושיבוא יחד עם החפצים שלי.
אך כנראה שרצו להשאיר אותי עוד קצת במתח ושלחו אותי להמתנה במחלקה לסיבוכי הריון,
שם הרחיקו אותי מהמציאות בא הייתי, כי כל הנשים שם רחוקות מלידה ודיי מרגישות טוב והיה להם מספיק כוח לדבר איתי למעשה הן היו דיי משועממות היו כאלה שהיו במחלקה למעלה מחודש, כמו זו שהייתה איתי בחדר אישה לבבית ונחמדה שהרגיע אותי והנחתה אותי בטיפים קטנים ללידה קלה בלי אפידורל, אולי אני אאמץ אותם בלידה הבאה אבל בזו הייתי עם זירוז והמון לחץ,
במשך הזמן שם( 6 שעות) היא הספיקה לספר לי על 3 הבנים שמחכים לה בבית והיא פה כבר חודש מורט עצבים, ריחמתי עליה,
בעצתה עליתי וירדתי 4 קומות במדרגות ולשימחתינו התחילו להופיע צירים סדירים,
אחרי כמה שעות הרגשתי שזה מספיק כואב כדי ליבדוק אם מיתפתחת לידה.
קראתי לאחות, היא חיברה אותי למוניטור ונעלמה, לבינתיים אני שוכבת שם שעה עם מוניטור לוחץ ומעצבן שמקבע אותי למיטה דבר שממש קשה לעשות במצב של צירים אז לחצתי על הכפתור האדום והיא הגיע והודיע לי שהמוניטור מקולקל לא נירשם כלום! עצבים!! ישבתי עוד 20 דקות קראתי לה והיא אישרה שיש צירים סדירים, יופי אבל זה לא מספיק בשביל ללדת,
נישארתי במחלקה עוד קצת ואז פתאום אחרי שכבר התחלתי להאמין שאני הולכת הביתה, קראו לי
עוברים לחדר לידה
השעה 6 בערב,
שם המיטות ניראות יותר מפחידות עם פד ענק בקצה וכל מיני מקומות לאחוז בהם במיקרה ונירצה לנשוך מישהו מעצבים וכמובן אפשר לכוון את המיטה לכמה מצבים, ככה סתם שיהיה נוח אבל מהר מאוד הבנתי שהכי נוח זה רק ללכת ולא לשבת אפילו לדקה שלא יחלטו ליילד אותי פיתאום,
כן! ממש פחדתי מהלידה
לכן בעלי המתוק פיזר כמה בדיחות להוריד לי את מיפלס הפחד
אז הרופאה הגיעה וכנראה שההליכה הבילתי פוסקת שלי לא הפחידה אותה והיא ציוותה בנועם לישכב! עוד בדיקה
יש פתיחה של 3 ס"מ התקדמנו בחצי סנטימטר מהרגע שהגעתי לבית חולים נו גם משהו, שאלה אם אני רוצא אפידורל אבל כל מה שרציתי באותו הרגע היה -לא ללדת, ויצא שאמרתי את זה קצת בקול ושניינו צחקנו רק מהמחשבה.
והיא הלכה, שיחררה ממני עוד קצת פחד,
חזרה אחרי חצי שעה ש
הלידה שלי לא הייתה אקראית בלי יידע מוקדם, כיוון שילדתי בשבוע ה 42 מה שלא השאיר ספק לכך שיהיה פה זירוז יזום.
אז יצאנו אני וחמתי באותו היום מהבית שלה (היא ארחה אותנו אצלה שבוע לפני הלידה ושבועיים אחרי הלידה, תודה לך חמתי).
היציאה היתה מלוות בחוסר יידיעה ממשית אם אני אבחר להשאר ללדת או לא שהרופאים יחליטו לתת לזה עוד צ`אנס להתפתחות לידה בצורה טיבעית, לכן הכנתי את בעלי לכל מצב השארתי בבית תיקים ללידה ואם ואני כן יילד שהוא יביא אותם באוטו, אנחנו נסענו באוטובוס עם תיק קטן שמכיל רק מיסמכים של מעקב ההריון.
האוטובוס הביא אותנו לבית החולים "שערי צדק" ששם נימצא גם "המרכז לבריאות האישה" של כללית שזה מושלם עבורי,כי אם יחליטו בקופת חולים שאני עוברת זירוז מיד אני עולה במעלית לקומה 9 לחדר לידה, עברתי את כל הבדיקות אולטרסאונד, ביקור אצל אחות כמו בביקור מעקב רגיל ואז הלכתי לרופא התורן והוא החליט "זירוז" למרות שהכל תקין זה שבוע 42 ולא מחכים לסיבוכים!
אבל החלטתי שאני רוצא עוד חוות דעת רפואית עליתי לקומה 9 לעבור שם מיון
גם שם עברתי בידיוק את אותם בדיקות ולהפתעתי גיליתי שהרופא שם הוא גם רופא בכללית (קומה 5 ) והוא קבע "זירוז" ועוד חיזק את דבריו בכך שעוד 2 רופאים המליצו לי הרופאת נשים שלי, הרופא התורן והוא.
לא ידעתי הרבה, סמכתי מאוד על רופאים,
וכך מצאתי את רגלי מוליכות אותי למחלקת מיון יולדות שיקבלו אותי לחדר לידה, בלב כבד ועם המון חששות ופחדים הודעתי לבעלי שכניראה אני יעבור היום זירוז ושיבוא יחד עם החפצים שלי.
אך כנראה שרצו להשאיר אותי עוד קצת במתח ושלחו אותי להמתנה במחלקה לסיבוכי הריון,
שם הרחיקו אותי מהמציאות בא הייתי, כי כל הנשים שם רחוקות מלידה ודיי מרגישות טוב והיה להם מספיק כוח לדבר איתי למעשה הן היו דיי משועממות היו כאלה שהיו במחלקה למעלה מחודש, כמו זו שהייתה איתי בחדר אישה לבבית ונחמדה שהרגיע אותי והנחתה אותי בטיפים קטנים ללידה קלה בלי אפידורל, אולי אני אאמץ אותם בלידה הבאה אבל בזו הייתי עם זירוז והמון לחץ,
במשך הזמן שם( 6 שעות) היא הספיקה לספר לי על 3 הבנים שמחכים לה בבית והיא פה כבר חודש מורט עצבים, ריחמתי עליה,
בעצתה עליתי וירדתי 4 קומות במדרגות ולשימחתינו התחילו להופיע צירים סדירים,
אחרי כמה שעות הרגשתי שזה מספיק כואב כדי ליבדוק אם מיתפתחת לידה.
קראתי לאחות, היא חיברה אותי למוניטור ונעלמה, לבינתיים אני שוכבת שם שעה עם מוניטור לוחץ ומעצבן שמקבע אותי למיטה דבר שממש קשה לעשות במצב של צירים אז לחצתי על הכפתור האדום והיא הגיע והודיע לי שהמוניטור מקולקל לא נירשם כלום! עצבים!! ישבתי עוד 20 דקות קראתי לה והיא אישרה שיש צירים סדירים, יופי אבל זה לא מספיק בשביל ללדת,
נישארתי במחלקה עוד קצת ואז פתאום אחרי שכבר התחלתי להאמין שאני הולכת הביתה, קראו לי
עוברים לחדר לידה
השעה 6 בערב,
שם המיטות ניראות יותר מפחידות עם פד ענק בקצה וכל מיני מקומות לאחוז בהם במיקרה ונירצה לנשוך מישהו מעצבים וכמובן אפשר לכוון את המיטה לכמה מצבים, ככה סתם שיהיה נוח אבל מהר מאוד הבנתי שהכי נוח זה רק ללכת ולא לשבת אפילו לדקה שלא יחלטו ליילד אותי פיתאום,
כן! ממש פחדתי מהלידה
לכן בעלי המתוק פיזר כמה בדיחות להוריד לי את מיפלס הפחד
אז הרופאה הגיעה וכנראה שההליכה הבילתי פוסקת שלי לא הפחידה אותה והיא ציוותה בנועם לישכב! עוד בדיקה
יש פתיחה של 3 ס"מ התקדמנו בחצי סנטימטר מהרגע שהגעתי לבית חולים נו גם משהו, שאלה אם אני רוצא אפידורל אבל כל מה שרציתי באותו הרגע היה -לא ללדת, ויצא שאמרתי את זה קצת בקול ושניינו צחקנו רק מהמחשבה.
והיא הלכה, שיחררה ממני עוד קצת פחד,
חזרה אחרי חצי שעה ש
משתמשת