סיפור הלידה של סיגלית

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

סיגלית (2005-08-16T17:20:16):
שבוע 38 . אני קוראת המון חומר על לידה טיבעית, כלומר ללא משככי כאבים, ומול המחשב אני אומרת - לא תודה.
בסביבות שבע בערב, פיתאום צירון. לא היתי בטוחה. אמרתי לעצמי: זה הכנה, ואוי עוד 5 דקות שוב. הפעם הייתי בטוחה ויצאתי למרוץ סביב הבית, כלומר אירגון וסדר וכביסות - הרי אני לא יהיה בבית ותוך כדי יש צירים ויותר תכופים ויותר כואבים. השעה 8 וחצי, סיימתי את הבית וניכנסתי להתקלח, לגלח הכול, מבריקה ללידה. תוך כדי יש צירים ואני מ נ ס ה ליישם את מה שקראתי, תזוזות וכולי. זה עוזר, אך כשעשיתי את זה בלי צירים, זה היה בקלות. עם צירים זה קצת בעיה אבל אפשרי.

ואז כול דקה צירים, עפים לבית חולים, הכאבים עצומים. השעה 10 בלילה, אני בבית חולים. בדיקה, פתיחה של 7 . יש! יש! אני אומרת. שיחקתי אותה, אבל אני מתה. הכאב גדול מידי ואיך שהוא, הוא היה נסבל בבית, עם העבודות, ועכשיו אני כאן בבית חולים. מה אני יתחיל לנקות כאן? אז אני מרחמת עלי, ויותר כואב לי. האחות אומרת: אין זמן לחוקן. ואו ואו לא עשיתי כול היום, פדיחה.

טוב לעלות למיטה. באמת הייתי עייפה. עליתי פזצתה: שכיבה, מוניטור (שרק בעלי משום מה מצליח להנדס אותו) וברוב טובו מודיע לי: הנה, תיכף יש לך ציר. ואני רוצה לברוח. לאן אני ילך? אוי איזה ציר, למות. ואז בעלי אומר: זה היה 130 . אמרתי לו: מה אתה אומר? אני ראיתי את ה130 בכוכבים.. אני מבקשת אפידורל. אומרת האחות: אי אפשר, את תיכף בלידה. אני אומרת: טוב, טישטוש. היא אומרת: אי אפשר. אמרתי: אז תביאי משהו חפיף. מה, אקמול? אמרה. אוי אלוהים, אני אלד ככה בלי כלום. ממש מצחיק. באינטרנט התנגדתי לאומץ הזה שאין לי.

בדיקה. או 8 וחצי פתיחה. בוקעים את המים. איזה כיף, חמים ונעים. אחרי 10 דקות, למות איזה צירים. אמא, יש לי קקי, תביאו סיר. אני יושבת על הסיר, וזה מקל משום מה את הכאבים. יוצאים קצת מים, קצת קקי. ואז האחות באה לוקחת את הסיר. תחזירי לי את הסיר! נעים עליו! לפחות סיר... שתיתן משהו להרוג אותי וזהו... ומה שעשיתי שם בסיר... איך התבישתי. אמרתי לבעלי תביא נייר. הוא מביא את הנייר זכוכית הזה, מהמיתקן, ובלב שלי: חכה, חכה, אני אסיים פה. איזה ריח, למות. טוב, לא אמרו שצריך להביא גם ספריי של שרותים..

אז תוסיפו נוסף לכול צרבת. מהר את הכדור הרייני שהיה נאמן לי כול ההריון, ובעלי אומר: טוב הישתנת, חירבנת, צרבת, תינוק נראה היום? ואני בוכה, לא יכולה יותר. זהו. אני זורקת את הראש לכרית. בעלי שואל: מה את עושה? מה זה? מה? אני מנסה להיתעלף. לא הולך. ואז האחות רואה שאני די סובלת, לא צועקת, הדמעות זולגות בשקט על הלחיים, ואני גם מנומסת. אז החליטה לעזור לי. הכניסה יד, וחפרה, ומשחה, והינה ללחוץ !לדחוף! ואני, הכי טוב עושה. הכול מוכן, רגל כאן, רגל שם ולוחצים. ואני: היכון..צא! איה! ציר, איזה לחיצה. כואב. אבל אני אומרת לעצמי: תוציאי אותו. לחיצות יפות טובות, ובעלי: יופי! יופי! ככה! ב ט ח גיבור גדול. ופיתאום איי שורף שורף. והיא: אל תילחצי! לא ללחוץ! מה? לא עכשיו? דווקא בשוונג... אני קצת לפני זכרתי לתת לה שמן שקדים (עיצה טובה בחסות האתר) והיא שופכת. זה טוב. והוא בחוץ.

אני לא מאמינה, זה יצא! זה שלי! יו אני עוד בשוונג. לא צריך. זהו. לנוח. רגע, השליה. אה, קטן עלי.. יצאה .
מזל טוב .תודה. איך הייתי? היית נהדרת. גם את, באמת, אתן עושות עבודת קודש .בעלי נישק וחיבק ואמר תודה תודה לך. נו מה, דומה לו .איזה פינוק. איזה כיף. שאלתי: תגיד, חזרתי ליופי שלי? הוא צחק והלך לישון בכורסה. עייף מסכן מהלידה. ואני מחכה למוביל החתיך שיקח אותי ליולדות. השמן עזר, וגם אני בלי תפרים, בלי קרעים תודה לי. השעה 12 ועשרים. אז נכון ,שעתיים זה לא הרבה, אבל אתן יודעות כמה כל שתי דקות יש בשעתים כשזה צירים? בדיעבד אני שמחה שילדתי ללא משככים. אי אפשר להבין, רק בהתנסות מה ההבדל. ויש לטובה. ועוד עיצה: לא למהר לעלות למיטה. זה מעכב. גם אם אתן עייפות וכואבות, ולא מתביישות לסרב .אני יודעת שאם הייתי מסתובבת עוד קצת בקירבת מקום.. היתי יולדת תוך גג 40 דקות. אבל לא נורא, גם זה בסדר. העיקר תודה לאל ולכולם בהצלחה .

[אמא_נמרה*]

מזל-טוב!

בדיעבד אני שמחה שילדתי ללא משככים. שמחה שהיתה לך חויה טובה