סיפור הלידה של נריה

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

{אמא מתחדשת (2003-09-18T00:00:00):
הלידה שלנו.
אני לא סתם אומרת שלנו.
עשינו את זה ביחד, אני ונריה ואבא שלו שהיה שם תומך.

זו הייתה חוויה נפלאה. אני ממש מחכה בצפייה ללידה הבאה.
אומרים שלידה כואבת וכן כאב, אבל זה לא היה העיקר.

התחושות שעלו הריחוף. עוצמת הגוף, עוצמת הנשיות ,הקולות שעלו בי, התנועות, הכוחות.

בחודש האחרון להריון עשיתי הרבה הרפיות בחדר שלנו, על השטיח עם מוסיקה נעימה שבחרתי. ריקוד איטי, תנועות מעוגלות, כניסה פנימה.
והיו גם שיחות עם ג'וניור שבפנים. קצת בקול והרבה בלב. דיברתי איתו על הפחדים וסיפרתי לו על הלידה. מה יקרה בערך, ניסיתי לתאר את זה מנקות ראותו - לדמיין איך זה ירגיש לו. סיפרתי לו שאני אעשה הכל שהלידה תהיה זורמת ושגם לו יש תפקיד שזו תהיה עבודת צוות - ריקוד משותף.אנחנו נרקוד היחד את הלידה הזו. נעשה את זה כך ששנינו נעבור את זה ללא טראומה. (לא ציפיתי לחוויה הפוכה מטראומה).
הילד המקסים שלי, גם היום אנחנו משתפים פעולה ומתחשבים אחד בשני.
הוא חיכה שהלחץ בעבודה של אבא יגמר, נתן לאבא זמן לתגלחת ותספורת (המצב בחזית הזו כבר היה בלתי נסבל...) והתחיל. הצירים התחילו בצהרים סביב 13:00 כמעט מהתחלה היו סדירים כל 5 דקות למשך דקה. לא הייתי לחוצה. בין ציר לציר, סידרתי דברים אחרונים. (תיק, הוראות לאיש שלי שהיה לחוץ והיה צריך דברים לעשות...)
לאט לאט התחלתי להתכנס פנימה. לזוז, לנשום עם הציר, לדמיין איך צוואר הרחם נפתח והלידה מתקדמת הרגשתי טוב ובטוחה בעצמי. בשלב מסויים הצעתי שנתחיל בדרך לבית החולים והאיש היקר שלי הזכיר לי שרציתי להשאר בבית כמה שיותר.

יצאנו לבית החולים לאחר שהתחיל דימום. בדרך היינו צריכים לתדלק והנסיעה לקחה כמעט שעה. זה היה החלק הכי קשה. לא יכולתי לזוז בחופשיות וחשבתי שאם הכאב ממשיך ככה שעות ארוכות, אני יכולה להבין את מי שלוקחת אפידוראל.

הגעתי לב"ח, נכנסתי לבדיקה, מוניטור. ביקשתי לא להיות בשכיבה, אבל המילדת רצתה לבדוק פתיחה וביקשה שאשכב. הייתי בפתיחה 8-9. הופתעתי ושמחתי מאוד. ברגע שהמיילדת יצאה מהחדר צעקתי שאני לא יכולה לשכב ועברתי לעמידת שש..

רבע שעה אחרי שהגעתי לבית החולים התחילו צירי הלחץ, הייתי בעולם אחר. יצאו ממני קולות שלא ידעתי שקיימים בי. קולות ששיכים לעבר חייתי יותר. תוך כדי עוד הרגעתי את האיש שלא כואב כמו הקולות, אלה פשוט צריכים לצאת ממני.
כעבור בערך שעתיים נריה היה בזרועותיי. פחות משמונה שעות מהציר הראשון.
רצו לפקוע מים ולא הסכמתי, רצו אינפוזיה ושכנעתי שלא. היתה לידה טבעית לחלוטין בחדר עם אורות מעומעמים. בן זוגי היה שם לתמוך והמיילדת נכנסה מידי פעם השאירה לנו זמן לבד, אבל למעשה לי זה לא שינה, אני הייתי במקום אחר. גם המיילדת הפכה לחלק במעשה השותפות ועבדה עם שמן ברגעים האחרונים כך שלא היו קרעים, חתכים וכ"ד.

אני זוכרת איך היא נותנת לי את נריה שידיו היו פרושות קדימה אליי. מניחה אותו עלי. אין מילים לתחושה.

ההמשך היה בסדר נריה היה איתי כל הזמן אבל בית חולים זה לא כייף וישנתי טוב רק 2 לילות אחרי בבית כשכולנו היינו סוף סוף באותה מיטה.
כל פעם שאי חושבת על הלידה אני מתרגשת מחדש ותחושה חזקה עולה בבטן. אני מרגישה כאילו "הובאתי בסוד העניינים" כאילו התחברתי למשהו שאולי רק נשים מבינות. להיות אמא זה הדבר המופלא ביותר שעברתי (ועוברת).
.
{מיכל מ (2003-09-18T14:18:00):
איזה סיפור... ושתי השורות האחרונות הן ממש שירה. כמובן שקראתי בעיניים נוצצות מדמעות. מזל טוב!

צמרמורת כל כך יפה ונכון. אני מרגישה והרגשתי ממש כמוך לאחר כל לידה.
כל הכבוד לך.

סיפור לא כל כך טרי אבל רק עכשיו קראתי, מדהים, במיוחד ללידה ראשונה, (אם הבנתי נכון).

אני דומעת פה. איזה סיפור מדהים, הרשי לי לאחל לעצמי כזו לידה!

באופן טבעי

באופן טבעי