סיפור הלידה של מרב א

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה דף סיפור לידת בית דף סיפור לידה במים דף סיפור אחים בלידה}

[מרב_א*]

חודש תשיעי. אני כבר עם צירונים והתקשויות של הבטן. שיין מסבירה לי שבלידה שניה שחלק גדול מעבודת ההכנה של הגוף נעשה לפני הלידה. אני מקוה שזה לפחות "יעלה" לי בפחות צירים וזמן לידה...

ביום שישי, יום לאחר שהתחלתי שבוע 40 אני נפגשת עם חברה אהובה. אנחנו יושבות ומלהגות, שתינו בהריון- ופתאום אני מרגישה שההתקשות של הבטן מלווה במשהו שמרגיש "אמיתי". וזה חוזר על עצמו. ועם הריצה הפתאומית לשירותים אני קצת מבוהלת, רגע, זה באמת מתחיל? אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה...
חוזרת הבייתה, זה קצת נעלם, אבל למחרת חוזר שוב. יום שבת, יום עמוס פעילות לפנינו, אני לא יכולה ללדת היום, 'צטערת. יש לי התחייבויות. הכאבים עדיין ברמה של כאבי מחזור כבדים, ולא משהו שניתן למדוד. אנחנו נודדים מאמא של אישי, לאמא שלי ומשם ליום ההולדת של בן של חברתי.
בדרך ליומולדת הכאבים מתגברים. חששתי לפספס את הצירים האמיתיים כשהם יתחילו, אבל אין סיכוי. אין לי אפילו שעון לתזמן, מזל שלאבי יש שעון עצר בטלפון הנייד. זה צירים. זה אמיתי. אומנם קצרצרים, כ-20 שניות, אבל הם בהחלט אמיתיים. השעה 17:00, אני מתקשרת לשיין להודיע לה, שתתכונן. הקול שלי רועד והבכי בגרון, אני לא מאמינה שזה באמת קורה. היא מדריכה אותי להמתין או להתקצרות אורך הצירים או להתארכות משך הציר, למינימום 40 שניות.
הגענו למסיבה, אני יוצאת מהאוטו לחיבוק גדול של חברה ומבשרת לה- יש צירים. ההתרגשות רבה. אני מסתובבת שם עם הנייד ומתזמנת, קצת שם וקצת לא שם, מדי פעם עוצרת לנענע אגן או להתכופף, מדי פעם מתחבקת עם אבי, מדי פעם נאספת לחיבוק של חברה מתרגשת ומעבירה עליה ציר. כולם עוטפים אותי באהבה רבה. הצירים עדיין לא סדירים, אבל נדמה לי שמשכם קצת התארך. המסיבה מסתיימת וכבר מתחיל להחשיך. אנחנו מתכוננים לחזור, אבל אויה: האוטו דומם.. המצבר מת. לא ייאמן, איזה עיתוי! מתניעים עם כבלים ודוהרים הביתה- רק שלא יכבה בדרך. אנחנו מעדכנים את שיין, מתפעלים ארוחת ערב ואמבטיה לאיתם, ואני מרדימה אותו, הרדמה ארוכה, הרבה מעבר ליכולת הסבלנות והכאב שלי- אני עם צירים- ואני חושבת על כך שסביר להניח שזו ההרדמה האחרונה שלו כבן יחיד...

השעה 22:30. אני מתפנה לתזמן, עדיין לא סדיר, אבל הצירים התקצרו. שוב שיחה לשיין, ואני שוכבת במיטה ומנסה לישון או לפחות לנוח. כמובן שלא מצליחה, בכל ציר אני מנענעת את האגן. מתישהו נדמה לי שהכאבים מרגישים קצת יותר תכופים ומסודרים, אני מתחילה למדוד ולרשום. כבר חצות. אבי מעביר את איתם הישן לאמא שלו שגרה בנין אחד מאיתנו. פעם ראשונה שהוא ישן מחוץ לבית.

אני מתחילה לסדר את הבית, אי אפשר ללדת בבית מבולגן... אנחנו שוטפים, מארגנים, מסדרים. בשעה 1:00 אני מתקשרת לשיין. היא יוצאת לדרך. הצירים כבר כל 3 דקות, מסתבר שעבודת ההכנה של הגוף בהחלט מקצרת...
עד בואה אני מעבירה את הצירים על הכדור הפיזיותרפי. היא מגיעה בסביבות 2:00 וקצת. נכנסת עם חלק מהציוד ובודקת אותי בעדינות אין קץ, אומרת שאם אני בפתיחה מתקדמת אולי אין טעם להעלות את הבריכה, כי לוקח כשעה למלא אותה במיים. יש טעם, יש טעם, אני ממלמלת. אני בפתיחה של 6, ואבי ושיין יורדים לרכב, חוזרים עם הבריכה ומתחילים להרכיב. מיד כשמתחילים להתמלא המיים אני נכנסת לבריכה. הצירים כואבים, אבל זה כיף ונעים כשהמיים עוטפים אותי, חמימים. אני מבקשת מאבי שישים את הדיסק שהכנתי, Circle of Moons של Bill Douglas, אני מקשיבה לדיסק הזה עכשיו ומצטמררת מהתזכורת החדה ללידה. המוזיקה שגם קודם אהבתי כ"כ הפכה ממש מקודשת אחרי חווית הלידה.

הצירים מתגברים לאט לאט, אני שואלת את שיין אם היא רוצה לבדוק אותי. היא לא. אומרת שאינה רוצה לפקוע בטעות את מי השפיר ושזה לא נחוץ, היא מעריכה שאני כבר בפתיחה של 7 לפחות. היא כן בודקת את דופק העובר מתחת למיים בדופלר שלה. הכל בסדר, הוא רגוע לו שם בפנים.
אבי מעסה לי את הסקרום בשתי ידיו. בהתחלה זה לא הכרחי, אבל לאט לאט אני לא עוברת ציר בלעדי העיסוי שלו, עוברת לעמידת שש והוא מעסה בכל כוחו. כואב, כואב, אבל אני נזכרת בפחד הגדול שלי מכאבי הצירים (הדבר היחיד שהפחיד אותי בלידת בית) וחושבת לעצמי- אם זה הכאב, אני יכולה לו.
שיין מחשיכה את בית, מדליקה נרות. היא שם ולא שם. הנוכחות שלה שם, אבל אני לא תמיד רואה אותה, היא נותנת לנו את האינטימיות והמקום לבד. מדי פעם בודקת את המיים בפנס, לגלות חלקים מהפקק הרירי או לבדוק אם ירדו המיים.

והצירים מתגברים. אני מרגישה את הכאב, וגם שומעת איך הגניחות שלי משתנות. אני לא מסתכלת על השעון, וחושבת לעצמי שכל דקה מקדמת אותי אל המטרה, שזה יגמר בסופו של דבר.
המוזיקה מסתיימת, טוב לי בשקט. אבי מציע לי עוד ועוד מיים ולי כבר אין כוח לאחוז בבקבוק ובקושי להחזיק את עצמי על דופן הבריכה בזמן העיסוי של אבי.
תחושת בחילה קלה שיש לי הופכת לבחילה קשה. אני מקיאה ומקיאה לדלי שעמד בסמוך לבריכה את כל המיים ששתיתי, וחושבת על כך שזה "סימן" אבל אני לא בטוחה למה.

ועכשיו כואב, כואב, כואב. כאב מייסר. כאב מטלטל. אני לא מסוגלת יותר. אין לי אפילו הפוגה לנשום. הבית חשוך ודומם, רק הגניחות שלי, שהופכות לאנחות, שהופכות לצעקות, מפרות את השקט. אני שם ולא שם. שומעת את שיין מבקשת מאבי בשקט להדליק את המזגן, אבל אני לא נותנת לו להגיע עד שם- "ציר!" אני צועקת והוא מזדרז ומגיע, אני לא מסוגלת לעבור את זה בלעדיו. אני תוהה בחלק המודע הקטן שבראשי מדוע היא אומרת לו להדליק את המזגן, זה הרי עוד לא קרוב בכלל.
היא מוצאת חתיכה של הפקק הרירי במיים ומספרת לי. לא מצאת במקרה תינוק במיים? אני גונחת בשניות המעטות שיש לי לנשום, תגידו לי כשיהיה תינוק במיים, אני לא מסוגלת יותר. זה לא ייגמר לעולם, אני לא מסוגלת יותר, אני אומרת ומודעת בשבריר ההגיון שנותר לי לכך שכשנשים אומרות את זה אזי זה באמת קרוב, אבל אני באמת לא מאמינה. אני מחכה לצירי לחץ- לא הרגשתי אותם בלידה עם איתם אבל כ"כ הרבה קראתי ושמעתי עליהם שאני מדמיינת אותם באופן מסוים- והם לא מגיעים. בראש מהבהב לי הצירוף "תחושת בעירה", בידיעה שכשארגיש את זה הסוף יהיה קרוב, אבל אני לא מרגישה שום דבר כזה, העיניים שלי עצומות, הגוף שלי מרוקן, סחוט, אין לי כוח לזוז והצירים לא נותנים לי הפוגה. שיין מבקשת לבדוק אותי, בעדינות, אבל אני צורחת "לא לגעת!" ושניהם מושכים ממני ידיים- לא אתה! אני צורחת לאבי, אני אמות בלי העיסוי שלו, הכאב הזה יפרק אותי לשניים.
כל הזמן לצד העירפול, הכאב והטלטלה מזדחלות לי כמה מחשבות שאינן קשורות בכאב, אני רוצה להגיד לשיין שתנסה לצלם בלי פלאש, אבל אין לי מספיק אוויר להגיד את זה לפני שהציר הבא מפלח אותי. אני רוצה להגיד שאני לא יודעת למה רציתי ללדת בכלל, שאני לא מתרגשת מהמחשבה על בואו הקרוב של תינוק, שאני רוצה שזה יסתיים כבר, שאני בכלל לא בטוחה שאוכל להוריד יד אחת מדופן הבריכה כדי להרגיש את הראש ברגע הלידה, וזו הרי לידה טבעית, אבל אני לא מסוגלת, הידיים שלי בקושי נושאות אותי, אני רוצה שמישהו יגיד לי שזה הסוף, שדי. שיין מדריכה אותי לצעוק בפה פתוח ולא סגור ואומרת לי שאני קרובה. אני לא מאמינה לך, אני גונחת בשארית כוחותי ושוקלת להשתטח בקרקעית הבריכה, כל כך אין לי כוח.
הצעקות הופכות לצרחות, אבי מול פני ומנסה להרגיע אותי, להסות אותי, אומר לי לפקוח את עיני ולהסתכל עליו. אני יודעת למה הוא אומר את זה, אבל אני לא בשלב "הזה", אני חושבת, ואני לא מסוגלת לפקוח עיניים, איך הוא לא מבין, אם הייתה לי יד שלישית הייתי הודפת אותו, הכאב בלתי נסבל, מפרק, מוחץ, מטלטל. מתוך הצרחות שיין אומרת לי- את חייבת להקשיב לי- גם אם את צורחת ואני אומרת לך להפסיק ללחוץ- את חייבת להפסיק ללחוץ. אני לא בטוחה שהבנתי שהיא מדברת על צירי לחץ, אבל בטלטלת הכאב הבא משהו עובר דרכי, משהו נלחץ, אני צורחת, צורחת, צורחת את נשמתי, כחיה פצועה, זה לא יכול להיות גרוע מזה, זה לא נגמר, זה אינסופי, אין לי אוויר לצעוק עוד, ופלופ, באותה שניה פקע משהו ובקע משהו אחר- מי השפיר פקעו עם הלחיצה והראש, הראש, הראש, הראש, הראש, הראש- הראש של התינוק שלי החליק החוצה, שיין צועקת- לא ללחוץ! ואני מתנשפת במאמץ איתנים, מורידה יד רועדת מדופן הבריכה ונשענת בשארית כוחותי למשש את הפלא, משהו רך ורטוב ופלאי בין רגלי, וציר נוסף מטלטל אותי- יש לי ציר, אפשר ללחוץ- שיין מאשרת ללחוץ ובצרחה נוספת אני משחררת את הגוף שלו-
איזה פלא- הכאב נעלם, נשארה רק התשישות,
תינוק מרחף במיים לשניות ספורות, מחובר לחבל הטבור, הייתי נותנת הון לראות זאת,

אבי עוזר לי להתיישב, שיין מעבירה דבר קטנטן, תינוק זערורי מתחת לרגלי ונותנת לי להחזיק אותו-
תינוק. תינוק. תינוק. . אני לא מאמינה שבאמת יש תינוק בסוף. לבן מוורניקס, שחור שיער, מחובר לחבל טבור לבנבן, עוד כולו מקופל בתנוחה עוברית, ממש אפשר לדמיין איך נח לו בתוך רחמי.
הוא נותן צעקה רמה, משמיע קול, אבל משתתק, רגוע לחלוטין, שלו, כדג במיים. הוא עירני וחיוני באופן מדהים, ותוך שניות, ממש לנגד עינינו משתנה, מאדים, פוקח עיניים ברורות, מתבונן בנו, יונק-
נולד לנו תינוק.


~
מיד לאחר הלידה הודעתי לאבי שאני לא יולדת יותר. די, נגמר. יומיים לאחר מכן, בעודי שומעת צלילים מאותו דיסק מקודש ששמעתי בלידה אמרתי לו שהייתי מתה לעבור את זה שוב, אתה חושב שאני מטורפת? לא, הוא ענה, אבל בכל זאת זה קצת מוקדם להגיד את זה רק יומיים לאחר הלידה, לא?

~
לאורך כל הכאבים המייסרים לא הצטערתי שאני לא עם אפידורל (למרות שאני בהחלט יכולה להבין את זה). לא הצטערתי שלא ילדתי בבית חולים, פשוט רציתי שהכאב יסתיים, אבל גם בתוך החוויה, לא רציתי לוותר עליה.

~
לטפס על האוורסט, ולתקוע שם דגל. קטן עלי. עשיתי הרבה יותר מזה.

[בתנועה_מתמדת*]

מרב-
אין לי מילים....פשוט וואאאוווווו!!!
כל הכבוד לך על האומץ לעשות את זה בדרך שלך ועל הכתיבה הכנה.
המון המון מזל-טוב@}

[רורי_ב*]

כל-כך כל-כך מרגש.
אני קוראת ובוכה,
מקסים לראות איך מאמא לילד אחד ( פעם ראשונה שהוא ישן מחוץ לבית_ ) - הלב מתרחב ויש פתאום מקום ואהבה לילד נוסף _תינוק. תינוק. תינוק @}

[עירית_לוי]

מקסים ומרגש עד מאוד.
מזל טוב!!!

[Pלונית_אחרת*]

_מקסים ומרגש עד מאוד.
מזל טוב!!!_

[אליס_בארץ_המראה*]

מזל טוב @}

[איבי_כ*]

אני קוראת ובוכה

גם אני
מזל טוב! @}

[בת_ההרים*]

מזל טוב מרב וכל המשפחה
אני צורחת, צורחת, צורחת את נשמתי
איזה כיף לגלות עוד מישהי שצרחה את נשמתה...בשבילי זאת היתה חוויה משחררת...
פוסט פרטום קל ושפע חלב

[סיגל_ב*]

וואו איזה סיפור לידה מקסים!
תענוג לקרוא אותך.
תודה ומזל טוב! @}

[ב_דרך*]

איזה כיף לגלות עוד מישהי שצרחה את נשמתה...
מצטרפת...

הרבה מזל-טוב

[מ_י*]

אני קוראת ובוכה
גם אני.
איזה תיאור נפלא.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הו...
זו הלידה שלא היתה לי.

מזל טוב ורוב אושר ובריאות. @}

[מרב_א*]

זו הלידה שלא היתה לי.
קראתי את סיפור הלידה שלך- ומאחלת שבפעם הבאה תהיה לידת בית גם תהיה, בקומה ג' או עם מעלית

[עלי_מרווה*]

אולי אני קצת באיחור (-;
אבל
מירב!
גמרת לי לבכות ולרעוד כמו שלא בכיתי ולא רעדתי מעולם
איזו עוצמה וכנות של חוויה
תודה ששיתפת
ואוורסט? קטן עלייך!