סיפור הלידה של לין קיסרי חירום

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית}

[איטרניטי*]

לין שלנו נולדה ב11 למאי 2006 יום חמישי שעה 12:37 בצהריים

ההריון שלי היה לא מתוכנן, חודשיים לאחר החתונה אך התקבל בברכה ובשמחה. היה לי הריון קל יחסית בלי בחילות ולא יותר מדי הקאות, אולי פעמיים שלוש, כל הבדיקות תקינות וכך סחבתי עד שבוע 39 ... יום שלישי אני חוזרת מבית הספר עייפה לבית ההורים שלי, עוד לפני שאני עולה במדרגות הרגשתי רטיבות באזור הנרתיק, עליתי ישר לשירותים וגיליתי שירדו לי קצת מים, חשבתי שעשיתי פיפי או שזה בריחת שתן, לא ידעתי מה זה ויש לציין שלאורך כל חודש תשיעי הרגשתי רטיבות באזור הנרתיק וכל מיני נוזלים והפרשות אך לא ייחסתי לזה חשיבות ופשוט החלפתי תחתוניות כל הזמן.

קראתי לאמא שלי ואמרתי לה שכנראה המים מתחילים לרדת, היא אמרה לי לנוח ולהתקשר לרופא או ללכת להיבדק. אני לא מיהרתי ללכת לבדיקה ויום למחרת - יום רביעי הלכתי לרופא, בבדיקת אולטרהסאונד מגלים שיש מיעוט מי שפיר והתינוקת קטנה יחסית - הערכת משקל 2600
הרופא מחליט לשלוח אותי למיון לקבל זירוז לידה. כלכך התרגשתי, התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שיש לי מכתב מהרופא ואנחנו צריכים ליסוע לבית חולים אבל קודם כל קפצתי לקוסמטיקאית וסידרתי גבות והורדתי שערות מהפנים (אפשר לחשוב שיש מה להוריד... אני בלונדינית ובכלל לא שעירה אבל בשביל ההרגשה הכללית...)
הגעתי הביתה לקחנו תיק לידה שהכנתי לפני שבוע ונסענו לבית חולים. נכנסתי למיון עשו לי בדיקות שגרתיות ונתנו לי תחתונית מיוחדת לבדיקה של דליפת מי שפיר. לא ראו שיש דליפה, עשו בדיקה וראו שיש מיעוט מי שפיר והתינוקת די קטנה - הערכת משקל 2400 ההחלטה היתה כך:
אני בשבוע מתקדם יחסית (39+2) יש מיעוט מי שפיר והתינוקת קטנה וכנראה לא מתפתחת ברחם אז אין סיבה למשוך את ההריון , צריכים לגרום ללידה ושהתינוקת תתפתח בחוץ. אני הסכמתי כמובן בלי להתווכח
הסבירו לי שעכשיו יכניסו לי בלון - שגורם לצירונים (לא ממש צירים) אלא צירונים כמו כאבי מחזור והם מסייעים להגיע לפתיחה
התקנת הבלון היא תהליך לא נעים בכלל, כלכך התביישתי, היתה איתי אחות בחדר והרגתי שהרופא ממש חופר לי בתוך הנרתיק, מכניס חפצים , ממש כאילו עושה עבודת בניה או שיפוץ, לא הסתכלתי בכלל מה הוא מכניס ומוציא כי ידעתי שזה רק ילחיץ אותי, האחות אמרה לי כל הזמן להרפות ולהשתחרר, והרופא היה מסביר לי מה הוא עושה ושהוא אוטוטו מסיים
ותוך רבע שעה הוא סיים, קמתי והיתה הרגשה מוזרה, כאילו תקעו לי משהו למטה והשאירו צינור כזאת בין הרגליים.
עכשיו כשאני נזכרת בכל הפרטים האלה אני בעצם מגלה כמה הלידה היתה לא טבעית ורק שרשרת של התערבויות רפואיות לא נעימות.
הרופא היה רוסי ונחמד אלי מאד, הוא אמר לי שתוך שעה יתחיו כאבים קלים ושאני אהיה עם הבלון עד הבוקר. לא הרשו לאמא שלי ולבעלי להישאר איתי. בעלי קנה לי גלידה, אכלנו גלידה ביחד והם הלכו ואני נשארתי לבד. האורות נכבו במחלקה נהיה חושך והתחילו הכאבים.... הרגשתי בדידות קשה במיוחד שאני אדם שרגיל להיות מוקף באנשים ובתמיכה , זה היה קשה... התחילו צירונים כל רבע שעה, אחרכך כל 10 דקות, ואחרכך כל כמה דקות ציר. היום אני מודה שהכאבים היו נסבלים אבל בזמנו לא יכולתי להתמודד ובכיתי בשקט מכאבים , לא רציתי להיראות מפונקת או כמו ילדה קטנה אז סבלתי בשקט כל הלילה. היה בלתי אפשרי בשלב מסויים לסבול את הכאב בשכיבה על הגב אז נכנסתי למקלחת חמה , אני מודה שמים חמים מאד עוזרים להעביר כאב. וכך משכתי עד הבוקר, לא זוכרת שממש ישנתי , אולי נמנמתי ... בשעה שבע באו לקחת אותי לחדר לידה, קודם לבדיקה ולהוציא לי את הבלון הזה , כלכך שמחתי שעכשיו אני נכנסת לחדר לידה
בבדיקה ראו שיש פתיחה 4 והחליטו להכניס לחדר לידה ולתת לי זירוז בוריד - או מה שנקרא פיטוצין, ואכן חיברו אותי למוניטור לאינפוזיה והמיילדת המקסימה שקיבלה אותי הכינה את הזירוז
איך שהתחלתי להרגיש כאב ביקשתי אפידורל, לא הייתי מוכנה לסבול עוד כאב, ובתוך תוכי לא רציתי להרגיש כאב וכל הזמן חשבתי על האפידורל, בא מרדים שם לי אפידורל והיתה הרגשה נפלאה , פתאום לא כואב, אבל בדיעבד אני אומרת שהכאב עדיין לא היה קשה בכלל, היה נסבל, אבל רק מהפחד שהכאב יתגבר - ביקשתי ישר אפידורל
הגיעה רופאה מאד נחמדה וניסתה כנראה לפקוע לי את המי שפיר, הכניסה משהו ואמרה לי ללחוץ, אבל כנראה שלא יצא כלום. פתאום אני רואה קבוצה של אנשים נכנסת לחדר (סטאג'רים) עם שני רופאים, עומדים ומסתכלים עלי בזמן שהרופאה מנסה לפקוע לי את המי שפיר ואני לוחצת והם מתסכלים כמו תלמידים טובים ואני לא מבינה מאיפה הם פתאום צצו ומי הרשה להם להיכנס חדר? אפילו לא שאלו אותי אם אני מסכימה , זאת חוצפה וחדירה לפרטיות, בפעם הבאה אני לא ארשה לבר כזה לקרות... הם הלכו ואני המשכתי לשכב שם מחכה לרגע בו יבקשו ממני ללחוץ...
ומהרגע הזה מתחיל החלק הגרוע בלידה:
שמתי לב שהדופק של העובר הולך ונחלש, מיד בעלי קרא לרופאה , היא באה ובדקה את המוניטור, אמרה שבאמת הדופק נחלש וכמעט נעלם. היא ביקשה להפסיק את הזירוז, והנה הדופק חזר כרגיל, אך כהחזירו את הזירוז הדופק שוב נחלש
הגיע עוד רופא ועוד רופא, בדקו והתייעצו ובזמן הזה נלחצתי ולא ידעתי מה קורה, התחלתי לחשוב שאני מאבדת כנראה את התינוקת שלי, פחדתי נורא והתחלתי לבכות, ולאחר התייעות הרופאה אמרה:
אנחנו חייבים להכניס אותך לניתוח קיסרי , כנראה שהעוברית במצוקה , המשקל שלה קטן והיא כנראה לא יכולה לעמוד בזירוז , ומאחר ומי השפיר ירדו אנחנו לא יכולים לחכות לצירים טבעיים שיתפתחו ונצטרך לנתח אותך
כמובן שהסכמתי , בכיתי נורא, גם כי פחדתי על התינוקת שלי וגם כי הדר האחרון שרציתי זה ניתוח קיסרי, וגם כי החלום שלי ללדת לידה רגילה עם אפידורל ושתהיה חוויה נעימה בלי כאב - החלום התנפץ
מיד הכניסו אותי לחדר ניתוח - לא הרשו לבעלי או לאמא שלי להיכנס איתי כי זה ניתוח חירום.... חדר הניתוח היה קר ומפחיד, כאילו הכניסו אותי למקרר, קשרו אותי לשולחן הניתוח , כאילו צולבים אותי, המרדים היה בחור רוסי צעיר וכלכך חמוד, עמד מעל ראשי וחייך ואמר לי שהכל יהיה בסדר. אני המשכתי לבכות וכנראה הוא ראה שאני מפחדת אז נתן לי טשטוש כי אני הרגשתי שאני נרדמת ומתעוררת.... זה לא היה בהרדמה כללית, הרגשתי שהם מורחים לי קרם על הבטן ואז חותכים, חופרים בבטן והופ אני שומעת בכי , בכי של התינוקת שלי, אני לא יכולה לתאר את האושר באותו רגע, הרגשתי הקלה עצומה ואושר , הבת שלי נולדה והיא בחיים, זה הדבר הכי חשוב לי, שהיא תצא כבר לעולם ....לין נולדה במשקל 2456 , ממש פיצית
מיד לקחו אותה, אפילו לא הראו לי אותה , לאחר הניתוח העבירו אותי לחדר התאושות, שם פגשתי את אמא שלי, בכיתי נורא, לא יכולתי להפסיק לבכות, הרגשתי שהכל נפל עלי בבת אחת , מהרגע שהלכתי לרופא לבדיקה ועד שיצאתי מהניתוח , הכל קרה כלכך מהר ובפתאומיות והיה כלכך שונה ממה שציפיתי ותכננתי בראש
בחדר ההתאוששות קפאתי מקור, רעדתי כלכך חזק, אמרתי לאמא שלי שנורא קר לי , הביאו לי מכשיר שמחמם וזה עזר לי קצת... עדיין לא הרגשתי כאב
לאחר מכן העבירו אותי לחדר יולדות, שם כבר התחלתי להרגיש את הכאב של אחר הניתוח, התחיל הסיוט השני שלי: לא דמיינתי לעצמי שהכאב כלכך קשה ואני אדם שלא רגיל לכאב , אפילו במחזור היית ישר לוקחת נורופן
היה לי נורא קשה, כאב נוראי, עייפות, לא עיכלתי מה שקרה, סבתא שלי הגיעה, שמחתי לראות אותה, לאחר כמה שעות כל המשפחה הגיעה, אוףףףףףף לא רוצה לראות אף אחד, אמרתי לאבא שלי שיתקשר לומר למי עדיין לא הגיע שלא להגיע היום אבל- כולם היו כבר בדרך
ואני כלכך עיפה ומותשת ורוצה להיות רק עם עצמי ועם בעלי, נדהמתי לראות אנשים מקיפים אותי מסתכלים עלי, אפילו אח של בעלי הגיע - לא הבנתי מה הוא עושה אצלי , אוףףףף לא היה לי נעים שיראו אותי ככה, הפנים והעיניים נפוחות מהבכי , נראיתי זוועה ורק רציתי שילכו כבר
והקטע הכי מעצבן זה שעד אז לא ראיתי את התינוקת שלי, כל פעם אומרים לי שתכף יביאו לי אותה עד שהתעצבנתי ואמרתי לרופא שעכשיו אני רוצה שיביאו לי את התינוקת שלי, והכיייי מעצבן זה שהביאו לי אותה בזמן שכל המשפחה היתה אצלי וזה הרגע שאני הכי רוצה להיות לבד עם התינוקת שלי
עברו 5 ימים בבית חולים, טראומה, זוועה, כאב נוראי, לא יכולה לזוז, בקושי זזה בלילה , אפילו לדבר כאב לי, לצחוק נורא כאב לי, להשתעל - זה כבר רצח

וזהו, ברוך השם לין היתה ממש מלאכית קטנה, בחודשים הראשונים היא רק אכלה וישנה, לא בכתה יותר מדי, היתה שקטה, ממש ילדה טובה, עלתה טוב מאד במשקל, אכלה טוב
היום תודה לאל היא בת שנתיים , ילדה מקסימה ונחנו מתכננים עוד הריון בקרוב
רק שהפעם בעזרת השם אני רק מקווה ללדת טבעי , ללא אפידורל, ללא התערבויות, ומאד מקווה לא בניתוח
וחשוב לי מאד לשים לב למי שפיר ולמשקל של העובר

[טליה_אלמתן*]

חיבוק גדול גדול
אין ספק שעברתן לידה (והתאוששות) לא פשוטה! גם אם ההריון היה צריך להסתיים, אין ספק שהיה אפשר להפוך את החווייה לקצת פחות קשה.
נשמע שאת מתחילה לעבד את מה שעברתן. מאחלת שהתהליך ייתן לך את היכולת לקבל את האובדן של הלידה שחלמת עליה, המון שלווה, וכלים להתמודד עם ההריונות והלידות הבאים!

[ריש_גלית*]

נשמע סיפור קשה מאוד! כמו שטליה כתבה,
נשמע שאת מתחילה לעבד את מה שעברתן ונראה לי שזה זמן טוב לעשות את זה, לפני ההריון הבא.
ואחרי שתהיי בהריון, אולי כדאי לך להתייעץ עם מיילדת בית שמתמצאת בלידה נרתיקית אחרי קיסרי, גם אם את מתכוונת ללדת בבית חולים.
מאחלת לך הרבה כוחות, המון שלווה, וכלים להתמודד עם ההריונות והלידות הבאים!