סיפור הלידה של זהר

[אנונימי]

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים (ליס), אפידורל, וואקום

[זהר*]

הסיפור שלנו ארוך, החלק הראשון היה טוב ואפילו מצחיק והחלק של בית החולים היה מגעיל אבל עבר...
יובל המקסימה בחרה להיוולד ב- 8.8.04 לאחר הריון קל עם כל התופעות אבל בקטן. אני בחרתי שלא להיכנס להיסטריה ולא עשיתי את כל הבדיקות שדוחפים בקופת חולים, במילא חשבנו שעליה אני לא מתכוונת לותר. לא ידענו אם זאת תהיה בת או בן, ודווקא כל "החכמים" חזו שיוולד לי בן ורק אני בתחושות שלי הודעתי לכולם שזאת תהיה בת...
כבר בחודש השימיני החלו להופיע לי צירים קטנים כמו כאבי מחזור. אמא שלי אמרה לי להכין תיק לידה כבר אז מאחר והיא ילדה אותי ואת אחותי בשבוע ה- 38, כמובן שהקשבתי לה והכנתי תיק אבל בתוכו לא היה כלום, נראה לי שזה היה סוג של הדחקה מלהיות אמא, בכל מקרה המשכתי לעבוד ולהתנהג כרגיל בלי לותר לעצמי בעבודה ובנקיונות הבית וככה בסוף השבוע של שבוע 38, יום חמישי, הודעתי לחברי-בעלי היקר שיש לי תחושה שעד סוף השבוע הזה אני יולדת - מין תחושה כזאת בבטן.
חמישי-שישי העברתי בשינה ממושכת שהיתה לי מוזרה כי בשבועות האחרונים לא הצלחתי לישון יותר משש שעות בלילה (התעוררתי הרבה לשרותים) וגם לא היה לי כוח לעשות שום דבר חוץ מלרבוץ במיטה עם מזגן מכוון אלי כל הזמן.
יום שבת בבוקר סימנים ראשונים ללידה: התעוררתי בשבע בבוקר עם תחושת כאב בגב התחתון שלא היתה לי עד אז (לא היו לי כמעט כאבי גב בהריון) ורצון עז ללכת לים. אנחנו גרים בתל אביב 2 דקות מהים, אני מאוד אוהבת את הים אבל השנה בגלל הממדים שלי והחום (יולי-אוגוסט) לא התחשק לי להיות בים למעט פעם או פעמיים, בקיצור היה לי צורך להיות בים, הערתי את היקר והופ אנחנו בים, התעקשתי לשכור שני כסאות גם לנוחות והסברתי ליקר כי לפי תחושותי אני כנראה אלד היום ומגיע לי להתפנק. ככה אנחנו יושבים בחוף ופתאום כאב קטן בבטן ועוד אחד אחרי רבע שעה עשרים דקות, לא כל כך קלטתי אז אמרתי ליקר שהגיע הזמן למים וככה אני והוא במים משחקים עם הגלים ובצחוק אמרתי לא "תתזמן לי את הצירים כי נראה לי שזה מתחיל להיות סדיר" והוא אמר "מה פתאום!!! בפחד" ככה במשך שעתים לא רציתי לצאת מהמים ולהערכתי הצירים היו כל 10 דקות.
טוב בסוף יצאנו, חצי שעה התחממנו בשמש וחזרנו הביתה. הגענו וישר רצתי לשירותים: שילשול עצבני תקף אותי (עוד סימן) ועדיין לא קלטנו אז לא הכנו את התיק אבל הצירים הפסיקו ואני רעבה ועייפה, אכלנו ונפלתי למיטה לשעתים של שנ"צ. כשהתעוררתי הרגשתי שלא עשיתי כלום כל השבת אז הודעתי ליקר שזה הזמן לטיול רגלי. התחלנו ללכת לכיוון צפון ת"א והגענו עד הירקון (שעה הליכה מהבית) ופתאום שמתי לב שיש לי צירים כל 5 דקות. עדיין לא הפנמתי והצעתי ליקר לקפוץ לחברים שגרים לא רחוק. הגענו אליהם ואני בצחוק אומרת להם שנראה לי שאני עוד מעט יולדת כי יש לי צירים כל 5 דקות. בעוד אנו מקשקשים הרגשתי מין התפוצצות של בלון בין הרגלים, זינקתי מהספה למרכז החדר וצעקתי: יורדים לי המים, יורדים לי המים. כולם קפצו ונעמדו מסביבי בשוק ושאלו - את בטוחה, מה זאת אומרת, תסתכלו, זרביף של מים נוזל לי בין הרגליים...
מהרגע הזה התחילו לי צירים ממש חזקים וכואבים כל 3 דקות, נכנסתי למקלחת שלהם להתנקות אבל פתאום הכל היה כל כך כואב שצעקתי להם מהר תזמינו מונית. כמובן שכשיצאנו מהבית לא לקחתי כלום איתי - לא תיק ואפילו לא ת.ז. ולכן התעקשתי על נסיעה קודם הביתה. הגיע המונית אני כבר הייתי בעננים מרוב כאב, הגענו הביתה זרקנו מה שהספקנו לתיק ותוך כדי אני עם צירים כואבים וגם התחלתי להקיא. הגענו לליס, ופה מתחיל השלב הרע של הלידה: כולי מתפתלת ומבולבלת, בקבלה "אור" המנחה שלי בקורס הכנה ללידה היתה האחות שקיבלה אותי. אמרתי לה מהר אינפוזיה אני רוצה אפידורל ואחרי בירוקרטיה ארוכה מאוד שלקחה שעה ובדיקה (פתיחה של 3) עלינו לחדרי הלידה.
הודעתי לכולם שאני רוצה אפידורל ועכשיו וכבר היתה לי פתיחה של 4. קיבלתי מילדת אנטיפתית שלא היתה מוכנה להסביר לי כלום על מה שקורה ומה שהיא עושה ואני טיפוס שאוהבת לדעת הכל וגם פחדנית מאוד ובכלל רציתי ללדת בדרך ובזמן שלי אבל היא לא התייחסה אלי ורק "ירתה" פקודות והלחיצה אותי יותר. טוב אחרי שקיבלתי אפידורל שהכהה את הכאבים התאפסתי על עצמי והחלטתי שאני אנסה להנות מהלידה, דחיתי "בנימוס" את הרופא ועוד אחות שרצו לבדוק לי פתיחה - למה מה כל אחד שיעבור יבדוק - איפה האינטימיות אחרי שעה האנטיפתית בדקה אותי והודיע לי פתיחה של 8 ואחרי שעה נוספת ילללללה פתיחה של 10 להתחיל לדחוף!!! ותוך זמן קצר התחילו לי כאבים איומים ששום אפידורל לא הכהה ואני דוחפת ודוחפת והאנטיפתית צועקת עלי: "נו נו נו נו נו...." ושום דבר לא זז והכאבים איומים ועוברת שעה ופתאום הרופא מגיע ועוד רופא ועוד שתי אחיות וכולם צועקים עלי: "נו נו נו נו נו..., והכי נורא קופצים לי על הבטן בלי שום רחמים והכאב נורא.
ביקשתי שיפסיקו ללחוץ על הבטן כי אני צריכה לנוח בין הצירים אבל לא רק שלא התייחסו אלי, גם כולם דיברו ברוסית ולא ענו לי על אף שאלה שלי. אחרי שעתים של דחיפות הרופא הודיע לי שהולכים על ואקום או אם זה לא ילך על ניתוח קייסרי כי התינוק תקוע. ביקשתי עוד 5 דקות והרופא הסכים אבל פתאום כל כך כאב לי שתפסתי את הרופא בחולצה ושאגתי עליו עכשיו אתה מוציא אותה...עכשיו הוואקום. הוא נבהל ממני וככה תוך כמה דקות הכין הכל וככה הרגשתי איך שולפים אותה ופתאום הבכי הנפלא ואני צועקת תביאו לי לידיים וגם זה בן או בת (לא בדקנו לפני כן) בישרו לי שזאת בת מקסימה שצרחה כמו מנגינה....
יובל נולדה במשקל 2500 גרם 5 שעות מהרגע שהיגענו לליס - איזה מזל אני חשבתי שיקח לי הרבה יותר...
החייט הגיע ומסתבר שחתכו אותי די הרבה וככה במין קטע הזוי הוא יושב לי בין הרגליים ותופר ויובלי המקסימה עלי אבל לא היה לי אכפת.
אחר כך שיובל והיקר הלכו לבדיקות, אותי הוציאו מהחדר והשאירו אותי במסדרות במשך יותר משעה ואני רק רוצה לראות את הקטנה אבל אף אחד לא התייחס אלי...
המחלקה היתה נהדרת ואחרי יומים הביתה למציאות החדשה.

[מאמא_מאוהבת*]

תודה על הסיפור @}
מקווה שהספקת להחלים מהטראומה של בית חולים
ומזל טוב!