סיפור הלידה של המסעדה

[אנונימי]

דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים


{סיפור הלידה של הצעיר שלי (זה נכתב במקור לקהל המיינסטרים, ואין לי זמן לערוך את זה מחדש). סליחה על האורך.

מאחר שהלידה הראשונה שלי הייתה מהירה מאוד - שלוש שעות מן הציר הראשון שהרגשתי - תכננו תסריטים שונים לקראת הלידה, כדי שיהיה זמן לטפל בכל הצדדים הטכניים (בייביסיטר, בן זוג שמגיע מהעבודה, וכו').
הלידה הראשונה הייתה במשגב לדך, לידה טבעית שהייתה חוויה טובה מאוד מבחינתי, אבל הפעם רציתי משהו עוד יותר טוב (-: . עשיתי כמה דברים כדי ליצור סביבת לידה תומכת ונעימה ככל האפשר: לכן יצרתי קשר עם מיילדת פרטית שעובדת גם במשגב לדך, ובפגישה תיארתי לה את הלידה הקודמת, ואת הציפיות שלנו מן הלידה הזו; עברנו קורס רענון אצל איריס יוטבת מ"דרך אם" (בפעם הקודמת זה היה קורס מזורז ודי קונוונציונלי; נפגשנו גם עם מלווה ללידה שלימדה אותנו כל מיני טכניקות שיאצו, נשימות ותנועות, ותכננו שהיא תתלווה ללידה במקרה שאלד בבי"ח מאיר; ובכלל, הכנתי את עצמי כמיטב יכולתי מכל מיני בחינות במהלך החודשים שקדמו ללידה: התעמלתי או שחיתי פעמיים-שלוש בשבוע, עשיתי מסאז'ים של הפרינאום עם שמן נבט חיטה, שתיתי תה סרפד ותה עלי פטל אדום, ולקראת הסוף לקחתי גם כמוסות שמן נר הלילה. חוץ מזה, דיברתי הרבה עם נשים שעברו חוויות לידה טובות, וקראתי ספרים ומאמרים שחיזקו את עמדותיי ורוחי (-: (ספר מומלץ: Birth as an American Rite of Passage
ביום שבת, 5.8, התחיל בן זוגי להכין את ארוחת הצהריים, ואז ירד הפקק הרירי. בזמן הליכה יכולתי להרגיש "צירונים" שלא כאבו בכלל, והיו נפסקים כשהתיישבתי. התקשרתי למיילדת, והיא אמרה שנשמע שהדברים מתחילים לזוז, ושלאור ההיסטוריה שלי, אולי נרצה לנסוע אליה הביתה להיבדק. הגענו אליה בערך בארבע אחה"צ. היא בדקה אותי - ומצאה פתיחה של שלושה ס"מ. העברנו קצת את הזמן שם, ובערך בחמש יצאנו לכיוון ירושלים. היום היה יפה מאוד, הנוף מקסים, ושמענו מוזיקה נעימה; הייתה תחושה של התרגשות גדולה וחגיגיות.
הגענו למשגב לדך בערך בשש לפנות ערב, ועלינו לחדר פרטי, שאין בו מיכשור רפואי בולט לעין, פרט לעריסה עם מקור אור, ויש בו מיטה זוגית רגילה, עם סדינים פרחוניים, ותמונות של נשים מיניקות על הקיר. ביקשתי מבן זוגי שיוריד את השעון שהיה תלוי על הקיר - ידעתי ששעון מול העיניים רק ילחיץ אותי בשאלות אם הלידה מתקדמת או לא, וכמה זמן כבר אני סובלת. שלא לדבר על זה שעל השעון הייתה פרסומת לקרם שעוזר לתפרים וטחורים, שלא נדע (-; תלינו תמונה קטנה שהבאתי, תמונה משפחתית שמחה, ובמהלך הלידה השתמשתי בתמונה כמה פעמים כ"חפץ מיקוד" שהזכיר לי מה המטרה של כל העסק הזה, ומה הפרס שמחכה בסוף (-:
הדלקנו מבער שמנים עם שמן לבנדר, ולקחתי כמה טיפות Rescue Remedy (פרחי באך). לאורך כל הלידה המשכנו למלא את המבער, ולקחתי רסקיו עוד פעם, כשהתחילו הצירים הכואבים.
אף אחד לא הזכיר את המילים חוקן, גילוח, אינפוזיה (בשלב הרבה יותר מאוחר, כשהתחילה הלידה הפעילה, המיילדת חיברה לי את הדבר הזה שמשאיר וריד פתוח למקרה הצורך) או אפילו חלוק בית חולים. נשארתי בבגדים שלי.
המיילדת בדקה אותי - עדיין שלושה ס"מ. בזמן הבדיקה אמרתי שכואב לי, והיא אמרה שהיא מעסה את האזור, כדי שאם אני אכן בלידה, זה יזיז קצת את העניינים. ביקשתי ממנה שתפסיק - הזכרתי לה שאני מפתחת לידה מהר מאוד, ולא בוער לי להגיע לחלק הכואב (-: פרוטוקול בית היולדות מחייב חיבור למוניטור לעשרים דקות; המיילדת שאלה אותי אם אני מעוניינת, והסכמתי. המוניטור לא הפריע לי בכלל בשלב זה (בלידה הקודמת הגעתי לבית היולדות וחוברתי למוניטור בפתיחה של 7 ס"מ, והשכיבה על הגב הייתה סיוט עבורי; בכל פעם שהמיילדת יצאה מהחדר, ניתקתי את המוניטור (-; ) מה שכן, סירבתי להצטלם מחוברת אליו. בכל אופן, למרות שהמיילדת הייתה סקפטית (נראיתי עליזה מכדי להיות בלידה אמיתית, כנראה (-: ), המוניטור אישר שלושה צירים חזקים מאוד וסדירים (כל חמש דקות); גם קצב הלב של העובר היה מצוין, והתנתקתי מהמוניטור.
המיילדת הציעה שנעביר את הזמן, ויצאה מהחדר. התקלחתי, הקשבנו קצת למוזיקה, רקדנו, קשקשנו, ירדנו לגינה היפה שמאחורי בית היולדות וטיילנו קצת. כל זמן שהלכתי, יכולתי להרגיש כשמתחיל ציר - כל ארבע דקות בדיוק; כשהייתי מתיישבת, גם התחושה הקלה הזאת (כמו שמרגישים אחרי התעמלות, כאב קל ואפילו נעים) הייתה נעלמת. באיזשהו שלב העדפתי להפסיק עם ההליכה כדי לשמור את הכוחות לאחר כך.
עלינו שוב למעלה, ושאלנו את המיילדת אם כדאי לצאת לאכול משהו. היא אישרה, וכשבן זוגי שאל אם לא מסוכן להתרחק, הזכירה לו שסיפרנו שבלידה הקודמת צרחתי באוטו כל הדרך לירושלים. "היא צריכה לצעוק ככה לפחות שעה, אז יש לכם מספיק זמן"). הלכנו לבית קפה, אכלנו, שתינו, וחזרנו. אמרנו למיילדת שננסה לנוח קצת, והיא שוב אמרה לי שהיא לא בטוחה שאני בלידה פעילה. בן זוגי הצליח לישון כחצי שעה, אני - לא. שכבתי במיטה וחשבתי על מה שאמרה המיילדת. "ככה?" אמרתי לעצמי. "היא חושבת שאולי זו לא לידה? טוב, אני אראה לה." לא הייתי מוכנה לחזור הביתה בלי תינוק בידיים. אחרי כמה זמן קמתי והלכתי להתקלח. במקלחת הרגשתי ציר אחד שקצת כאב. יצאתי, התלבשתי, הסתרקתי ושוב היה ציר כואב. תוך כדי שאני מעדכנת את בן זוגי, הגיע ציר אחד שכאב עד השמים והזכיר לי מה עוד מחכה לי (-; עשינו את התנועות הסיבוביות והלחיצות שלמדנו, וכשעבר הציר, לקחתי שוב כמה טיפות רסקיו. השעה הייתה רבע לחצות.
הערתי את המיילדת, שישנה בחדר הסמוך, והודעתי לה שמתחיל הטרנזישן. המיילדת שאלה אם אני רוצה שהיא תבדוק פתיחה. רציתי; שישה ס"מ. רציתי לרדת לג'קוזי, שנמצא קומה מתחת (אפשר ללדת בלידה פרטית גם בחדרים בקומה מתחת, אבל המיילדת שלנו מעדיפה לעבוד בקומה האחרונה, שם בעצם נמצאים לבד ולא נכנס אף אחד, אפילו לא בטעות). המיילדת התקשרה לברר, ומסרה שג'קוזי אחד תפוס, והשני מקולקל ופועל רק כאמבטיה. אמרתי בסדר, נסתפק באמבטיה, אבל היא שכנעה אותי שאם נרד, יהיה לי קשה לעלות אחר כך חזרה. בן זוגי הצטרף לשכנועים, וויתרתי (ואני שמחה על כך, בדיעבד). עברנו עוד שניים-שלושה צירים בחדר, כשאני נשענת מול מראה שעל הכיור ובן זוגי מאחוריי. עשה לי טוב להסתכל בראי ולראות שלמרות הכאבים, אני נראית כמו בן אדם, חזקה ובכושר, ושבן זוגי נמצא שם איתי, וחזרתי להיות בשליטה.
נכנסתי שוב למקלחת עם בן זוגי, ובכל פעם שהגיע ציר, פתחתי את המים החמים והתזתי על הבטן, כשהוא מאחור מחזיק אותי, מסובב ועושה את הלחיצות. בזמן הכאבים התחלתי לחזור על כל ה"מאנטרות" ששיננתי לעצמי בחודשים האחרונים, בעיקר, "זה טוב, זה טוב" (-: וגם "עוד מעט" (ז.א., עוד מעט זה ייגמר). בין הצירים התיישבתי מדי פעם על "כדור לידה" - כדור ג'ימבורי גדול, שאיפשר לי לנוח במקום לעמוד כל הזמן, ולהיות בתנועה של נידנוד. בהפסקות בין הצירים חזרתי על משפטים שאת רובם לקחתי מרשימה שקיבלתי ב"דרך אם", כמו "אני נפרדת מן ההריון הזה בשמחה"; "הגוף שלי יודע ללדת"; "אני יכולה לעשות את זה, כבר עשיתי את זה פעם אחת"; "עוד מעט הוא ייצא, עוד מעט הוא יהיה בידיים שלי, עוד מעט אני אניק אותו". בן זוגי מצדו המשיך לדבר אליי ללא הפסקה, למקד אותי בתנועות האגן, ולהזכיר לי לנשום כלפי מטה.
ככה זה נמשך שעה ומשהו, ובאיזשהו שלב המיילדת, שחיכתה בחוץ, כנראה הבחינה שאני צועקת פחות (-: ושאלה אם אני מרגישה כבר רצון לדחוף. עצרתי לרגע לחשוב, ואמרתי שאני חושבת שכן, שזה קצת מתחיל. היא בדקה אותי שוב ומצאה פתיחה כמעט מלאה. היא ביקשה שאצא מן המקלחת, כי אין שם מספיק מקום כדי שתוכל ליילד אותי. בשלב הזה התחלתי להביע התנגדות לכל הצעה שלה, כנראה מתוך פחד - הרגשתי שהתינוק הזה די גדול (-: ושכל שיתוף פעולה שלי מקדם אותי לקראת המבחן האמיתי. בן זוגי חזר ושידל אותי לצאת, ובסופו של דבר השתכנעתי.
מאחר שבשלב הזה הצירים כבר כאבו פחות, היה לנו זמן לכמה בדיחות, בסגנון "בשביל מה בכלל אני צריכה את כל השטות הזאת של לידה טבעית", אבל בסך הכל היה לי ברור שבשבילי אין דרך אחרת, ולו מהסיבה הפשוטה שבאופן אישי, כשאני בלידה, שכיבה חסרת אונים על המיטה בזמן שמקבלים אינפוזיה ואת החיבור בגב נראית לי אפשרות מפחידה יותר מכל כאב. כשכואב לי, ושוב - זה עניין מאוד אישי שמשתנה מאחת לאחת - אני כנראה חייבת להיות בתנועה. גם טשטוש לא היה אפשרות מבחינתי - אני יודעת את הסיכונים, ואני לא רוצה להיות מטושטשת בזמן החוויה הכי חשובה בחיי.
האמת היא שבסך הכול, הפעם גם הכאבים היו חלשים פחות באופן משמעותי מאשר בלידה הקודמת, בזכות כל מה שעשינו (ההכנות מראש, התרגילים תוך כדי, העובדה שהיינו בסביבה מאוד נעימה ואינטימית). גם העובדה שהמים לא פקעו עד שיצא הראש כנראה הקלה על כאבי הצירים, כי שק המים משמש כמו כרית שמרככת את החבטות של הראש על צוואר הרחם (וכמובן, לרגע לא עלתה האפשרות לפקוע את המים כדי לזרז את התהליך). כאב לי, כאב מאוד, אבל הרגשתי שזה משהו שאני יכולה להתמודד איתו, ושגם אם לא - זה מה שיש, ואי אפשר כבר לבטל הכל (-:
בחדר שאלה אותי המיילדת אם אני רוצה לנסות ללדת בכריעה. הרגשתי שאין לי מספיק כוח לזה. היה שם "שרפרף לידה" (birthing stool) שמאפשר ללדת בישיבה. ניסיתי את זה, אבל מאחר שהוא היה מכוסה בשקית ניילון, התחושה לא הייתה לי נעימה. החלטתי לכרוע על הברכיים ליד המיטה, והשענתי עליה את הידיים. המיילדת הניחה מזרון קטן מתחת לרגליים שלי. העברתי שם כמה צירים, אבל שוב סירבתי לשתף פעולה עם ההנחיות שלה, למרות שהבטיחה לי שעכשיו אני יכולה ללדת בחמש דקות, אם רק אעשה מה שהיא מבקשת. כמו בטיול שנתי בבית ספר, הודעתי שמההר הזה אני לא יורדת לבד, ושיביאו את ההליקופטר שיחלץ אותי (-;
כשראתה שככה זה לא יילך, ביקשה המיילדת שאעלה ואשכב על המיטה, על הצד; כמובן ששוב סירבתי, ושוב היה זה בן זוגי ששידל אותי עד שהסכמתי. הוא עזר לי למשוך את הרגל העליונה לכיוון הראש. הסתכלתי בתמונה שעל הקיר, נשמתי כמה נשימות עמוקות, משכתי את הרגל אליי והתחלתי ללחוץ. זה לקח עשר דקות בערך, עם הנחיות של המיילדת ללחוץ חזק, ואז זה כבר כמעט לא כאב, רק היה מפחיד, ואחר כך לנשום נשימות כלב בלחיצות קטנות, והראש יצא. היה רגע מצחיק - אחת הלחיצות הכי אפקטיביות קרתה מפני שהייתי פתאום חייבת להשתעל - כבר כמה שבועות שהסתובבתי עם שיעול קל כזה - והופ, חצי ראש היה בחוץ...
אחר כך כבר היה די קל להוציא את כל הגוף. השעה הייתה 1:55 בלילה. המיילדת הניחה אותו עליי. הוא צרח דקה בערך, ואחר כך נרגע. בן זוגי חתך את חבל הטבור כשזה הפסיק לפעום. המיילדת עודדה אותי להניק את התינוק, שבהתחלה לא היה מעוניין (עקשן כמו אמא שלו (-; ) אבל שכנענו אותו בסופו של דבר.
המיילדת יצאה לרבע שעה בערך ונשארנו לבד עם התינוק. כשחזרה, שטפה לו קצת את הראש - לא רצינו לרחוץ אותו ממש, שקלה אותו (3.640 ק"ג - ענק יחסית לבכורה שלי, שנולדה במשקל 2.925) והלבישה אותו. אחרי קצת זמן של שלושתנו יחד קמתי להתקלח, ואחר כך עברנו לחדר במחלקה.
בבוקר לקחתי את התינוק לבדיקה אצל רופא ילדים, אכלתי ארוחת בוקר, נבדקתי ע"י הגינקולוגית, קיבלתי טיפול רפלקסולוגיה (פינוק שמציע משגב לדך לכל היולדות) חתמתי על טופסי ויתור והשתחררנו. לאורך כל הזמן התינוק היה איתי בכל רגע ורגע. באותו יום אחר הצהריים כבר היינו בבית, בהרכב משפחתי מלא.


תגובות

[אביב_חדש*]

המסעדה הניידת, זה לא משנה כמה פעמים אני קוראת את הסיפור הזה, הוא מרגש אותי והוא אחד המדהימים בעיניי, ואני תמיד צריכה לזכור לקרוא אותו במהלך ההריון ואפילו בזמן הלידה שלי.
אגב, אם הייתי צריכה תומכת לידה מבין חברותיי, הייתי בוחרת אותך.

[פלוני_אלמונית*]

@}

[דניאלה*]

שלום לך מסעדה...
הגורל הקפיץ את הדף שלך למה חדש, אז ביקרתי והיה לי מאוד נחמד (-:
איזה כיף... משגב לדך!
נשמע רגוע ומשובח.
הזדהיתי עם כמה דברים, בעיקר עם זה:
בסך הכל היה לי ברור שבשבילי אין דרך אחרת, ולו מהסיבה הפשוטה שבאופן אישי, כשאני בלידה, שכיבה חסרת אונים על המיטה בזמן שמקבלים אינפוזיה ואת החיבור בגב נראית לי אפשרות מפחידה יותר מכל כאב.

מקווה לראותך בקרוב...
דניאלה