- 7.10
הגענו לבית החולים ולמרות שביקשתי מאמא שלי שלא תגיע, כמובן שהגיעה חמש דקות אחרי שאנחנו נחתנו שם (הם גרו בחיפה, כאילו שזה תירוץ), ותוך כדי ההמתנה לחדר לידה, הצירים התחילו להתגבר לרמה שכבר היתה לא נעימה, אבל ביליתי אותם בהליכה במסדרון, נשימות עם קולות נמוכים וביקורים בשירותים. מוניטור תקין, פתיחה של 4 אם אני זוכרת נכון, הרשמה לבית היולדות במעין ערפול חושים וזמנים (בשבילי, לאסף זה היה די ברור שלקח שעה) וב-16:30 נכנסנו לחדר הלידה הלא טבעי כי יש רק אחד טבעי וסטטיסטית, מה היה הסיכוי בכלל לתפוס אותו בשבת אחרי הצהרים?
בשלב הזה הצירים כבר מתחילים ממש לכאוב, אני לא מצליחה למצוא שום תנוחה מתאימה, וכל מה שאני רוצה זה לכרוע, או להיתלות ממשהו (לא נטיות התאבדותיות, אלא כדי לאפשר לי לכרוע ולהוריד קצת מהלחץ העצום על האגן). אין שום פתרון לוגיסטי, אז אני מבלה את השעות הבאות מתהלכת מצד לצד בחדר הקטן, נאנחת יותר ויותר חזק בצירים, נשענת מדי פעם על הקירות כדי לנוח. בעצת המיילדת הולכת למקלחת וזה באמת עוזר, אבל המקלחת היא בצד השני של המסדרון, ויש שם בעלים של יולדות אחרות וכל מני צוות ביתחולימי שמסתובבים, ובאיזשהו שלב, המאמץ של לשים ולהוריד את החלוק גובר על ההקלה המסויימת של המים. אז אני מוותרת על זה וממשיכה להיהלך בחדר הלידה הלא גדול במיוחד, ולהיאנח. אני מנסה להיתלות על צווארו של אסף, אבל בשלב הזה אני כל כך כבדה שהמאמץ של לשבור לו את הגב לא שווה את ההקלה המסויימת בכריעה. אז אני ממשיכה ללכת. ולהיאנח. כל כמה זמן פרצוף מודאג מציץ לתוך החדר העמום- לפעמים זאת אמא שלי, שדי מוקדם מבינה שלא טוב לה לראות את הילדה שלה כואבת כל כך. לפעמים זאת מיילדת עם מוניטור, שאני לא מצליחה להבין מה היא אומרת על ההתקדמות של ההלידה, אבל לשמוע את הדופק של גד מרגיע, אפילו אם זה קצת לוקח לי את הפוקוס מהלידה עצמה. לפעמים מגיחה מיילדת מודאגת שמציעה בקול אוהד "משהו לכאבים". כל פעם אני צריכה להפסיק את ההליכה, לצאת מבועת הטראנס שלי ולחשוב על המילים שנאמרים לי. "משהו לכאב"... אה, בטח אפידורל... אני רוצה משהו לכאבים? אני הולכת למות או שאני יכולה להחזיק מעמד עוד קצת? אני יכולה עוד קצת. בוא נראה מה יהיה. " אני עונה למיילדת כל פעם במשהו שאני מקווה שהוא חיוך נחמד "לא תודה",אבל לאמר את האמת, אני כבר מעבר למוסכמות חברתיות, ו"נחמד" זה מונח שאני בטוחה שאני מכירה מהחיים הקודמים שלי, אלה שלא עפופים בגלים עצומים של כאב והקלה, ושלא נמשלים ע"י לחץ אינסופי בתוך האגן שלי. "נחמד" זה לא משהו שמתאים לצעקות שנשמעות, עולות ויורדות בקצב צפוי. הקצב צפוי עד כדי כך שאני פתאם קולטת שזאת אני שואגת שם. לא איכפת לי. בטח שלא חשבתי שאעשה בושות בחדר הלידה, אני, הרב-סרן במילואים, הקונטרול פריק... אבל הבועה שאני נמצאת בה מנטרלת איכשהו בושה ומורידה את הווליום לסרטים הרגילים שלי. כואב לי, אבל אני זורמת עם זה, אני שלא זורמת לרוב. אני זורמת, כואב, אני זורמת, כואב, אני זורמת...
בסביבות השעה 21, משהו כמו 4 שעות מהכניסה לחדר הלידה, רופא זוטר מכניס את הראש ואומר לי לקרוא להם אם אני מרגישה צורך ללחוץ.
עוד פעם שיחה הזויה עם עצמי בתוך הראש שלי: "אני כבר פה מלא זמן, אולי אני באמת צריכה ללחוץ? איך יודעים אם אני צריכה ללחוץ? יש לי מלא לחץ על האגן. זה כבר בלתי נסבל. אולי אני צריכה ללחוץ? אני צריכה ללחוץ??!?!?"
וככה פתאום מתנפצת לה בועתי.
אני מבקשת מאסף שיקרא למיילדת. היא מגיעה, מעלים אותי איכשהו לשולחן שמשום מה אין לו משענות לרגלים, אז אני חצי יושבת חצי שוכבת, אסף מחזיק לי רגל אחת, והרגל השניה? נשענת על המיטה? על מיילדת? לא ברור לי. יש שם שתי מיילדות ותיקות, המוניטור מחובר והן אומרות לי ללחוץ. אני מתחילה לצרוח, איכשהו מה שלמדתי בכל ההכנות ובשיעורי היוגה עוזב אותי כשם שכל החתולים למניהם לא עזרו לי. אני צועקת מהראש, לא מהבטן, ורק מלחיצה את עצמי כי אני לא מרגישה שמשהו מתקדם מצרחה לצרחה. אחרי איזה כמה צעקות כאלה, המיילדת מאפסת אותי ואומרת לי שזה לא יעיל לצרוח ומורה לי לקחת אוויר, להוציא קצת וללחוץ עם הסנטר מקופל לחזה. זה לא נראה לי, אני מבולבלת, אני לא מצליחה לחזור לפוקוס המופלא, איפה הבועה שלי?
כואב לי ואני אומרת לאסף ללחוץ לי בכף היד, הוא חושב שזה בנקודות הלחיצה שלמדנו מהמדקרת, אני רק צריכה משהו שיסיח את דעתי מהכאב המשתק ומהפחד שאני מכניסה לעצמי לראש.
המיילדת שופכת עלי איזה ליטר שמן שקדים ובשלב כלשהו מוציאה מסרגה מפלסטיק ובערך מודיעה לי שהיא פוקעת את המים כי הוא כבר ממש למטה (בשום שלב לא זכור לי שאמרו לי איפה הוא יחסית לספינות- אולי זה היה עוזר ואולי זה היה מסיח את דעתי- אחר כך הן אמרו לאסף שאם היו יודעות שאנחנו מבינים את זה, היו משתפות אותנו במידע הזה). פקיעת מים לא נראית לי התערבות בשלב זה בחיי, אז אני בערך מסכימה. היא פוקעת, אני לא מרגישה שום הבדל.
היא אומרת לי ללחוץ, אני נתקפת פתאם פחד שאני מזיקה לתינוק (?!), המוניטור עם הצפצופים מלחיץ נורא, אני מפחדת, רוצה לעצור רגע, להתאפס, אבל המיילדת מפוחדת משום מה שגד גדול מדי, שאתעייף ולא אצליח להוציא אותו (הערכת משקל של 3.400, בפועל נולד 3.890).
היא מודיעה שהיא חייבת לחתוך אותי כי "הוא לא עובר". אסף, שבניגוד לבקשתי מציץ כל הזמן לזירת הקרב על הלידה, אומר לי שהוא רואה אותו כבר כמה צירים יוצא ונכנס בחזרה פנימה.
אני ממש מפוחדת ומבולבלת, לא מצליחה להתאפס, בערך מסמכימה, מה אני אעשה? אאחחח! מה את עושה לי? למה את מושכת אותי? רק שנה אחרי זה הבנתי שהצריבה הנוראית היתה לא מהחיתוך אלא מההכתרה של בני הבכור, טבעת האש המפורסמת. כמו שלקח לי שנה להבין שה"פחדמוות" שחשתי הוא ה"פחדמוות" שקראתי עליו והוא מסמן את סיום הלידה.
21:45 והנה פתאם שקט. הצרחות מפסיקות ויש לי תינוק חזק ומאוד ערני אבל לא בוכה על הבטן. חבל הטבור קצר, אז הוא לא מגיע עד הידיים שלי, אז מניחים לי אותו על הבטן לכמה רגעים, ואז מתחילה שרשרת חיול מקוצרת- חותכים חבל טבור, מנגבים אותו, בודקים אפגר ומחזירים אותו לידי אביו הגאה, בזמן שהרופא הזוטר חוזר כדי לתפור אותי. משא ומתן קצר עם המיילדת, בסופו היא מסכימה לחכות חצי שעה לעירוי פיטוצין לכיווץ הרחם. אני לא רציתי בכלל, אבל אין לי כוח לריב ואני לא ממש רוצה להרוס את רגע הנצחון הזה.
אני באופוריה מטורפת, בהיי שלא חשתי מימיי, כולי מאושרת, ורק הרופא הרווק לא ממש מבין מה ההתרגשות ומה איכפת לי לחכות עוד רבע שעה שיסיים את הגובלן שהוא תופר לי. אני מקשקשת בלי סוף, כמו שאני עושה כשאני מתרגשת, מצלמת את אסף מחזיק את גד, מצלמת אותנו ביחד ומחכה שיתנו לי אותו כבר שאנסה להניק.
אני מרגישה כבוד אדיר לחלוק חדר עם בנאדם חדש ותחושת נצחון שאני זו שהביאה אותו לכאן.
סופסוף הרופא מסיים ואני מקבלת את גד ושנינו ביחד מועברים לחדר התאוששות שם אחות עוזרת לי להניק.
אחרי איזה חצי שעה הוא נלקח למחסן התינוקות להשלים את שרשרת החיול שלו. אסף הולך אתו, כמו שסיכמנו מראש, ולא עוזב אותו לרגע.
סניטר מגלגל אותי למחלקת יולדות ומחנה אותי במסדרון: סופ"ש זה זמן מאוד פופולארי ללדת בבני ציון, מסתבר. לא איכפת לי. שמים לי פרגוד מסביב למיטה ובחורה צעירה באה לראת מה שלומי. אני מלאת אדרנלין וג'יפה ואומרת שאני רוצה להתקלח. מפתיע אותי שהיא מלווה אותי למקלחת, מסדרת לי שם את הסבון ואומרת שתחכה לי בחוץ אם אצטרך עזרה. עזרה למה? אני מרגישה כמו אחרי הקרב הגדול של חיי, וניצחתי. אה, כן, שורף כמו אני לא יודעת מה, אבל מה'כפת לי? אני מתקלחת ומטילה מימיי (מסתבר שזה חשוב אחרי לידה, כדי לוודא ששלפוחית השתן לא נפגעה או משהו) ועוברת למיטה לחכות למשפחה שלי. אני מסמסת לכל מי שעולה על דעתי. מחכה ומחכה. אומרת לעצמי שכדאי שאשן כדי שיהיה לי כוח, אבל מי יכול לישון עם כל האדרנלין הזה? איפה הם??!!?! אחרי שעה או נצח הם חוזרים אלי, האיש החדש והאבא החדש. גד נראה לי שונה פתאם, כולו עטוף ותינוק פתאם, לא האיש שנולד לפני שלוש שעות אלא איזה מישהו קטן וחלוש. אסף אומר לי שהוא בכה במחסן התינוקות ואז הוא החליט לצעוק שם על האחיות שיזדרזו ויעשו את הפרוצדורות שלקחו להן בפועל פחות מחצי שעה. קטנצ'יק בוכה רוב הלילה, בסוף יונק ונרדם, אחרי שעשינו אתו כמה קיולמטרים של הליכה במסדרון, אסף נרדם בכיסא ליד המיטה במסדרון, אני מנמנמת לי, גד או עלי או בעריסה. הוא ישן איזה 10 שעות, אנחנו כבר מתחילים לפחד שזה מחליש אותו מדי שהוא לא יונק. בדיעבד, כנראה הזמן הזה של הטיולים למחסן היה בדיוק בזמן שהוא היה צריך לינוק וזה הוציא אותו מאיזון.
שלושת הימים לאחר מכן היו דווקא נחמדים- אני לא צריכה לדאוג לאוכל, כביסה, הכל בא אלי. התינוק שלי אתי, כל הזמן, למרות שאני צריכה לקחת אותו כל כמה שעות למחסן תינוקות לבדיקת המוגלובין. מסכן, כמה דקירות!
הנחיתה בחזרה בבית הביאה את השוק האמיתי, ואת דרמות ההורמונים.
כל מי ששאל אותי אחרי הלידה ההיא איך היא היתה קיבל את אותה התשובה : "בסדר".
לא ממש ידעתי איך אפשר לתאר חווית לידה. "בסדר" זה לא בדיוק מכסה את הסיפור שלקח לי 4 עמודים לכתוב פה. היה לי ברור שזאת היתה לידה טובה, אבל לא הייתי מוכנה להכנס לפרטיה ולברר עם עצמי אם אולי היה שם משהו פחות טוב.
את אוריה כבר ילדתי בבית.
זה סיפור הלידה של אוריה:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewent ... Id=2412610
משתמשת