סיפור הלידה של ג'וניור

אנונימי

דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית

או במילים אחרות: ניסיון ללנל"ק שלא הצליח, אבל עם סוף טוב.
ורק כמה תודות בטרם יסופר סיפור לידתו של ג'וניור:
המוני תודה ל{{}}כרמית מ על הדף שכתבה על לידה נרתיקית לאחר קיסרי ועל העצות הטובות שנתנה באופן אישי במסרים.
תודה למדריכת ההכנה שלי, יפעת כהן-מאיר, על הליווי הכל כך צמוד, על ההכנה המופלאה ובעיקר - על האהבה וההענקה.
ותודה ענקית, מכל הלב, לדולה שלנו - רונה בראון, שהיתה לי איתה כימיה נפלאה מהפגישה הראשונה. רונה, בלעדיך הלידה שלנו היתה נראית אחרת לגמרי. תודה.

סיפור הלידה של שדוניהו נפתח בהתעוררות שלי מהניתוח הקיסרי. היכן אפתח את סיפור הלידה שלך, ג’וניור, בני השני?
האם ברגע ההתעוררות מהניתוח הקיסרי (הנוסף)?
האם ברגע בו נפגשנו לראשונה, כשהונחת עלי כחמש שעות לאחר לידתך?

ואיכשהו, הרגע הנכון ביותר עבורי לפתוח בסיפור הלידה שלך הוא ביום המחרת ללידתו של שדוניהו. וכך כתבתי בסיפור הלידה של שדוניהו: " ולמחרת בבוקר, כשבאו לבקרני סבתא ואחותה, כבר הודעתי להן שאני רוצה עוד אחד. שאני רוצה שוב להיות בהריון, ושוב ללדת".

והנה, שלוש שנים וחודש בדיוק לאחר לידתו של שדוניהו, ילדתי אותך, מלאך שלי. הכמיהה והרצון לילד נוסף לא הרפו ממני החל מאותו יום ועד שהגשמתי את החלום ויצרתי לנו משפחה. כפי שמופיע בשיר הנושא אצל "ברני" (תינוק שלי, אתה עוד תכיר גם את ברני J): "בשבילי, בשבילך – כן אנחנו משפחה".

מתחילתו של ההריון הזה ידעתי שאני רוצה מאד לנסות וללדת לידה רגילה, ללא ניתוח. ההריון עבר עלי בהתכווננות למטרה זו. קראתי הרבה על איך יולדים כדרך הטבע אחרי ניתוח קיסרי, הלכתי לקורס הכנה עם מדריכה מקסימה שאיתה נוצר כבר קשר בקבוצת אמהות טריות לאחר לידתו של שדוניהו, השתתפתי בחוג ריקודים לנשים בהריון שמהותו היתה נשימות/תנוחות בלידה, לגמתי כמויות של תה פטל וסרפד, נטלתי כמוסות של שמן נר הלילה, ויוצרת קשר עם דולה שתהיה איתי בלידה ושמיומנת בשיטות שונות לעזור במהלכה - והכל מתוך כוונה להצליח וללדת אותך מבלי שתונף סכין המנתחים.

והנה, ביום בו התחיל החודש התשיעי, בדיוק ביום הראשון של שבוע 36, החלו צירים. שחיתי בבריכה והרגשתי כאבים עמומים של כמו לפני מחזור. הכאבים הללו באו והלכו. בבית התחלתי לתזמן, והנה הכאבים אכן באים במחזוריות. התדירות היתה משתנה – כל 7 דקות, כל 10 דקות. הכאב עמום ומתגבר קצת, אך עדיין לא עוצר. הנשימה עדיין סדירה ואין צורך להתמודד איתו.

אחה"צ הולכים לסבתא. אצל סבתא מרגישה צורך לנוח והבייביסיטר לוקחת את שדוניהו הביתה. הכאבים מתגברים (גם בשכיבה) ובאים בתדירות צפופה יותר. עכשיו כבר אלה כאבים שעוצרים. צריך לקחת אויר, לנשום באופן מכוון כדי לנשוף את הכאב הלאה. אם מדברת – צריכה לעשות הפסקה בדיבור כשמגיע ציר. הצירים מגיעים כל 4 דקות.
וואו! בכל הספרים כתוב שאם מדובר על צירים שמגיעים כל 4 דקות והם גם כואבים – צריך לגשת לחדר לידה. מתלבטת קצת, מתייעצת עם מדריכת הלידה ועם הדולה והולכת עם סבתא לחדר לידה. בהמתנה בחדר לידה מתרוממת בכל ציר, נשענת על הקיר, מנענעת את האגן ונושמת נשימות של שששששש. כמה עזר החוג של 'ריקודי בטן גדולה'!
את האמת? לא הרגשתי כלל שאני בלידה, אבל מהיכן שאדע???. ואכן הבדיקות אוששו את התחושות הפנימיות – המוניטור מראה צירים אבל הצוואר אחורי, סגור ושמור. לפני הבדיקה הפנימית הרופאה התכוונה להשאירני להשגחה – יש צירים, יש היסטוריה של ניתוח קיסרי והיא בהיסטריה מהצלקת. כבר ראיתי את עצמי חותמת להם על כל מסמך שהם ידרשו וחוזרת הביתה כדי להימנע מהתערבויות שונות. בסופו של דבר – אין צורך ואני חוזרת הביתה.

מאותו יום אני נתונה במתקפת צירים. הם באים והולכים, לעיתים יותר תכופים וסדירים, ברוב הזמן לא סדירים לחלוטין. בעיקר מגיעים בלילות. בימים הם נעלמים כמעט לחלוטין או שהם מאד נחלשים ומתרחקים זה מזה. מצב מאד מאד מבלבל. איך לעזאזל אדע כשזה יהיה "באמת"?

בשבוע 38+1, בלילה, מתחילים צירים משמעותיים יותר. כל ציר כבר כואב יותר, ארוך יותר . התדירות גם היא מתייצבת על כל 4-5 דקות, ולפעמים גם כל 3 דקות. אבל שוב – רק בלילות. עברתי את נקודת הציון של שבוע 38+1 מבלי שיהיו סימנים מחשידים לרעלת הריון (זה היה קו פרשת המים עם שדוניהו). בשלב הזה כבר הפסקתי ללכת לעבודה. כל לילה היו צירים חזקים ותכופים כך שלא יכולתי כלל לישון. בימים נשארתי בבית והשלמתי שעות שינה. אני כבר כבדה ועייפה מאד. רוצה שההריון כבר יסתיים וניפגש סוף סוף.

והנה יום חמישי, שבוע 39+1, ובלילה שוב מגמת עליה בתכיפות ובחוזק הצירים. מושכת את שישי ושבת עם הרבה עזרה מצד אחי וגיסתי, שבמהלך כל התקופה האחרונה לוקחים הרבה את שדוניהו איתם לפעילות השונה אחה"צ ובסופ"ש, כך שמתאפשר לי לנוח.

בלילה שבין שבת לראשון, שבוע 39+3, והצירים כבר ממש מציקים. בסביבות חצות בלילה, תוך כדי ביקור בשירותים, אני רואה הכתמה ורדרדה קלושה על נייר הטואלט. תוהה האם מדובר בפקק הרירי המפורסם.
כל הלילה יש צירים חזקים ודי תכופים. אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להתמודד לבד עם להכין את שדוניהו לגן ולקחת אותו. מחכה כבר לבוקר ומתקשרת לסבתא. מבקשת שתבוא לעזור לי. סבתא מגיעה, עוזרת עם השלבים האחרונים של הכנתו של שדוניהו לגן ולוקחת אותו. היא שואלת אם אני רוצה את נוכחותה אח"כ איתי ואני אומרת שעדיין לא. אחה"צ אחי לוקח את שדוניהו ואח"כ מביאו לסבתא. אני כבר לא מסוגלת.

במהלך היום הצירים נמשכים ולא נעלמים, תדירותם וחוזקם פחותים מאשר בלילה, אך בכל זאת הם משמעותיים הרבה יותר מאשר בימים שקדמו לכך. להקלה אני נעזרת במקלחות, בנשימות, בכדור הפיזיו' ובתנועות. מעבירה את הזמן מול המחשב ובתנומות קצרות. בצהריים, תוך כדי ישיבה מול המחשב, תופס אותי ציר חזק במיוחד. הוא כל כך מפתיע אותי שאני ממש מתאבנת בכסא, בתנוחה לא נוחה שאינה מאפשרת לי תזוזה כדי להקל. וואו, זה היה משהו.
אח"כ מרגישה קצת נזילה והולכת לשירותים – ועכשיו אין שום ספק, הנה פגשתי את הפקק הרירי במלוא הדרו! אני מתרגשת, אבל מזכירה לעצמי שאפשר להוסיף ולהסתובב בלי הפקק הרירי זמן לא מבוטל על הלידה עצמה.

אני מעדכנת את רונה, הדולה שלי, בהתפתחויות וגם את יפעת, מדריכת ההכנה.

הצירים הולכים ומתגברים, אם כי הם ממשיכים להיות לא סדירים. תכיפותם אינה קבועה. אני יודעת, על סמך ניסיון השבועות האחרונים, שבערב ובלילה זה רק יתגבר. מדברת בטלפון בערב עם רונה, הדולה, שאומרת שלדעתה זה יקח עוד הרבה מאד זמן. בסביבות 21:00 רונה שולחת לי SMS שהיא הולכת לישון ושאתקשר אליה מחר בבוקר, וכמובן שאפשר גם לפני אם מתרחש משהו. מסביבות 22:00 הצירים מתגברים מאד. גיסתי מתקשרת לברר מה שלומי ואומרת לי שאם ארצה שהיא תבוא להיות איתי עד שתגיע הדולה, שרק אתקשר, בכל שעה, והיא תגיע.

אני מנסה לישון, אבל זה בלתי אפשרי. הצירים חזקים ומעירים אותי מהתנומות אליהן אני נופלת. הערב והלילה כבר מרגיש לי אחרת. קשה לומר מה בדיוק, אבל זה שונה. אני דרוכה יותר ומרגישה שכבר לא רוצה להיות לבד ונזקקת לחברה תומכת סביבי.

בסביבות אחת בלילה אני מתקשרת לרונה ואומרת לה שאני חושבת שהיא צריכה להגיע. רונה מאד סקפטית. לדעתה זה עדיין לא זה. היא שואלת אותי אם אני חושבת שאני הולכת ללדת. מאיפה שאדע?? הרי הלידה הקודמת לא התפתחה באופן טבעי ואין לי שמץ של מושג איך זה מרגיש "על באמת". היא מבקשת שאשקול האם באמת נחוץ שהיא תגיע, בגלל ששהות ארוכה תכלה את כוחותיה. אני מתאפקת מאד שלא להגיד לה שלא תבוא בכלל ושאני אסתדר כבר. ברור לי שלבד לא אלך לחדר לידה, ואם היא משדרת לי חוסר אמון בתחושות הפנימיות שלי, בצורך שלי בתמיכה כאן ועכשיו, אז עדיף שלא תגיע בכלל. בכל זאת התאפקתי ואמרתי לה שכן, אני באמת חושבת שהיא צריכה להגיע. היא משיבה שהיא מתארגנת ותוך חצי שעה תצא לדרך ותתקשר כשהיא יוצאת.

בינתיים אני מתקשרת לגיסתי. אני ממש מרגישה שלא נכון עבורי להיות עכשיו לבד. גיסתי מגיעה תוך דקות ספורות, שומעת ממני דיווח עדכני ורואה אותי במהלכם של כמה צירים תוך כדי. היא מציעה שנלך לטייל קצת ברחוב. אני לבושה בכותונת דקה בלבד, ולא טורחת להתלבש אלא רק עם מעיל קל. אנחנו יוצאות ומתחילות ללכת הלוך וחזור. בכל ציר שמגיע, אני נרכנת על מכונית חונה, מנענעת את האגן שלי וגיסתי מחבקת אותי מאחור ומרימה את הבטן. החום שזורם מכפות ידיה על בטני מרגיע ומקל, כמו גם החיבוק עצמו. גיסתי מתזמנת לי את הצירים (אני כבר מזמן לא במצב שאני מסוגלת לעקוב באופן מסודר), ורואה שהם מגיעים כל 3-4 דקות. היא אומרת לי שלדעתה אני בטוח יולדת היום. כמה טוב היה לשמוע את המילים הללו. היה בהן אישור ותיקוף לתחושותי הפנימיות והייתי זקוקה לכך מאד, גם אם הלידה עצמה היתה מגיעה רק לאחר 48 שעות (והיא לא…). היא גם מספרת לי איך בכל לידותיה, ארבע במספר, היו לה צירים לא סדירים, עד כדי כך שבלידה האחרונה כשהגיעה לבי"ח, הצוות הרפואי לא האמין לה שהיא יולדת, והיא ממש צעקה עליהם שהיא בלידה, והלידה אכן התרחשה מהר מאד. היא ממשיכה לתזמן את הצירים, אבל רואה ששוב אין סדירות בתכיפותם.

בשלב כלשהו רונה מגיעה, ואנחנו שלושתנו ממשיכות עוד לטייל קצת. עכשיו בצירים רונה גם לוחצת לי על שיפולי הגב וזה כל כך טוב. זכרתי את התחושה הטובה שבלחיצות הללו מטיפולי השיאצו, וגם סיפרתי על תחושה זו לרונה, והנה עכשיו היא עושה בידע הזה שימוש ומעניקה לי את ההקלה המתאימה כל כך. גיסתי נפרדת מאיתנו וחוזרת לביתה וגם אנחנו נכנסות הביתה.

רונה אומרת שזה יכול לקחת עוד הרבה זמן והכי חשוב כרגע זה שננסה לנוח ולאגור כוחות. היא מביאה לסלון את המזרון הרזרבי מהמיטה של שדוניהו, אני משתרעת עליו והיא על הספה. מנסות לנוח, אלא שאני לא יכולה לישון כי הצירים מציקים. בכל ציר אני נושמת את הנשימות שלמדתי. רונה שואלת האם הנשימות שלי מעידות על עצמת הכאב ואני משיבה שכן.

אני הולכת לשירותים ורונה מכינה לנו שתיה חמה. רונה אומרת שנראה לה שזה יקח עוד כמה ימים ואני משיבה שבשום פנים ואופן לא. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מושכת עם הצירים הללו עוד כמה ימים. מאד מתסכלת אותי הגישה של רונה וזה מקשה עלי מאד. אני חוזרת לשכב על המזרון. מגיעים עוד צירים ועכשיו רונה מתיישבת מאחורי ולוחצת על שיפולי הגב שלי בכל ציר וציר.

מגיעים 3 צירים חזקים מאד ותכופים מאד. לאחר הציר השלישי אני מרגישה את הנזילה ואומרת לרונה שיורדים לי המים. אין בכלל מקום להתבלבל. זה מרגיש אחרת לגמרי מבריחה של שתן. רונה תופסת מגבת ודוחפת אותה בין רגלי (טוב שהיתה כביסה מקופלת בסלון ולא בארונות…). כשהצירים חולפים, אנחנו מסתכלות על המגבת לראות את הצבע וזה נראה תקין לגמרי. רונה שולחת אותי לשירותים. אני נתקפת ברעד בלתי נשלט. השיניים ממש נוקשות לי. אני יושבת על האסלה (זה כל כך מקל!) ורונה עוטפת אותי בשמיכת פליז. יורדים עוד קצת מים לאסלה והם שקופים לחלוטין. השעה כבר ארבע לפנות בוקר.

רונה שואלת האם אני רוצה כבר ללכת לבי"ח ואני משיבה בשלילה. זה לא היה שטפון ואני מעדיפה להמשיך ולמשוך בבית. רונה מכינה לי את המקלחת ואני מתרחצת במים חמים מאד. תוך כדי המקלחת מגיעים עוד כמה צירים כואבים מאד והמים החמים מאד מקלים. לא נמשכת ירידת המים, אבל הצירים מתגברים.

אני מחכה שתגיע השעה שש בבוקר כדי שאוכל להתקשר לסבתא ולדבר עם שדוניהו, וגם להודיע לסבתא שזהו זה ואני הולכת לחדר לידה. לאחר השיחה, התארגנות אחרונה (התיק כבר מוכן), טלפון למונית ואנחנו נוסעות.

מגיעות לחדר לידה בסביבות השעה שבע בבוקר. המיילדת בודקת אותי ולאכזבתי הרבה אומרת שהיא בקושי מגיעה לצוואר ושאין בכלל פתיחה. אני ממש מתוסכלת כי ברור שעם ירידת המים משאירים אותי בחדר לידה אבל כל הכאבים הללו ואין פתיחה?! אח"כ מגיעה הרופאה ובודקת אותי – יש פתיחה של 1-1.5. גם זה לא מי יודע מה, אבל יותר טוב מאשר צוואר סגור לגמרי. כמובן שמקבלים אותי לחדר לידה ומכאן אני כבר אצא עם תינוק J.

כפי שידעתי מראש, בעקבות פגישה עם המיילדת הראשית, הרופאה עורכת איתי שיחה במסגרתה היא מסבירה לי על הסיכון שבלידה נרתיקית לאחר קיסרי. אני מקשיבה בנימוס (בין ציר לציר…) וחותמת על טופס שבו רשום שהוסברו לי הסיכונים וכי ביקשתי בכל זאת ללדת רגיל.

לשמחתי, ובניגוד לחששותי, הרופאה מסכימה כי את החיבור הרציף למוניטור אעשה תוך כדי ישיבה על הכדור הפיזיו'. בכלל, לאורך כל הזמן, הצוות הרפואי, רופאים ומיילדות, באים מאד מאד לקראתי. תוך כדי מהלך הלידה אני מבקשת מידי פעם ללכת לשירותים בעצמי ולעשות מקלחת, ואין שום בעיה. מנתקים את המוניטור ואפילו לא מלחיצים אותי בזמנים לחזור ולהתחבר.

בשלב מסויים סבתא מגיעה ונכנסת אלי. נוכחותה כל כך טובה עבורי. היא ורונה מתחלפות ביניהן בשהות איתי. כשסבתא נמצאת די לי רק לשים את היד שלי על היד שלה תוך כדי ציר וחום גופה והבטחון שהיא נוסכת בי כל כך עוזרים. בצירים אני מבקשת ממנה שתעזור לי לנשום. גם מרונה אני מבקשת שתנשום איתי.

רונה מציעה לי לשבת על הכדור כך שפלג גופי העליון נשען על המיטה. זה באמת מקל. ותוך כדי הצירים היא לוחצת על שיפולי הגב . רונה מזכירה לי כל הזמן בצירים לנוע ועושה לי דימיון מודרך על איך הצוואר נפתח ואיך התינוק שלי יורד ומפלס דרכו החוצה. בבדיקה יש כבר מחיקה של 90% ופתיחה של 3. התקדמתי תוך שעה וחצי מפתיחה של 1.5 לפתיחה של 3 וזה בדיוק לפי העקומות של הצוות הרפואי, כך אומרת לי רונה. הרופאים שנכנסים מידי פעם (לא יותר מידי) מדברים איתי על אפידורל. אני אומרת שאיני שוללת זאת אך מעדיפה בינתיים להמשיך ולהתמודד עם הכאב בדרכים שלי. אני מרגישה שאני עושה עבודה נהדרת בהתמודדות הזו ומרגישה שאני מסוגלת להוסיף ולהתמודד עם הכאב. זו בדיוק התחושה שאליה כיוונתי כל ההריון – הגוף שלי יודע ללדת!

והנה אני גם מקיאה. פעם אחת ועוד פעם. אני יודעת שזה סימן טוב שמעיד על מחיקתו של צוואר הרחם. אני מבקשת ללכת להתרחץ ומאפשרים לי זאת. לפני המקלחת אני מבקשת חוקן והאחות עושה לי. תוך כדי אנחנו מתלוצצות. החוקן עושה את שלו ואח"כ אני מתקלחת מקלחת חמה וארוכה.

אני חוזרת לחדר הלידה ובודקים אותי. אני עדיין בפתיחה של 3 וזה לא טוב. נתקעתי בשלב הזה. הצירים הולכים ומתגברים. לאורך כל הזמן ישנן האטות דופק מול הצירים, אבל אלה האטות סבירות והדופק מתאושש מהר במקביל לירידה בציר. עד כה הרופאים לא מתרגשים מהאטות הדופק.

אלא שעכשיו מתחילות האטות דופק מאד משמעותיות. אני רואה זאת על המוניטור. הדופק כבר יורד לערכים של 60 ו-70 (למיטב זכרוני) וההתאוששות מההאטות הדופק כבר איטית וממושכת. הרופא כבר מודאג. הוא מבקש לבצע ניטור פנימי בגלל החשש לצלקת ברחם. אני מודאגת כי אני יודעת שהמשמעות היא שכבר לא אוכל לשבת ואצטרך לשכב, ומצליחה במו"מ עם הרופא להשיג עוד ארכה של ישיבה על הכדור הפיזיו'. מאחר שההאטות המשמעותיות נמשכות, הרופא כבר מחייב ניטור פנימי (הרופא מכנה את ההאטות הללו "אמבטיות").

אני נשכבת על המיטה ומרגע זה הכאבים הופכים לבלתי נסבלים. אני לא מסוגלת להתמודד איתם כי אני שוכבת בתנוחה אותה כינתה תמי "ג'וק מרוסס". הכאבים נוראיים. האחות מדברת משהו על מתן פיטוצין ואני אומרת לה שבשום פנים ואופן אני לא מוכנה לפיטוצין ושעדיף כבר ללכת לניתוח. הרופא נכנס וכשהאחות אומרת על פיטוצין הוא משיב שעם צירים חזקים כמו שלי הוא לא מעלה בדעתו בכלל לתת פיטוצין. תוך כדי השיחות הללו סבתא מתחלפת עם רונה.

הצירים מאד כואבים והרופא מתחשב בבקשתי להמתין עם הבדיקה שלו עד לחלוף ציר כואב במיוחד. האטות הדופק רק נמשכות ומחמירות. הצוות הרפואי כבר נראה מודאג, אפילו מודאג מאד. בשלב מסויים אני שומעת את הרופא שלצידי קורא לרופא השני (זה שאיתי הוא הבכיר, השני הוא הזוטר) להיכנס לחדר שלי מיידית.

בגלל הצירים החזקים והאטות הדופק החמורות הרופאים מחליטים שצריך ניתוח דחוף. אני בוכה, מכאבים חזקים ומאכזבה ומחרדה. הפעם הזו אני מאד מחוברת לחרדה לגורלך, תינוק שלי. עם שדוניהו לא קלטתי תוך כדי שנשקפת לו סכנה. הפעם אני מרגישה את החרדה לך. איזו ברירה יש? אני חותמת על טופס ההסכמה לניתוח. הכאבים נוראיים וקורעים אותי ואין כבר שום דרך להתמודד איתם. החרדה הרבה, והריחוק הפיזי מרונה (שאמנם היא בחדר אבל לא לצידי כי כבר מכינים אותי לניתוח) לא מאפשרים לי לשלוט בנשימה כדי להקל מהכאב. אני מבקשת שיתנו לי משהו לטשטש אותי ועונים לי שכבר יתנו לי זאת בחדר ניתוח.

מסתבר שאין חדר ניתוח פנוי ומארגנים במהירות חדר ניתוח באשפוז יום (זה בתחתית ביה"ח ואילו חדרי הלידה בקומה העליונה). הרופאים אפילו לא מחכים שיגיע סניטר להוריד אותי לחדר ניתוח ומסיעים אותי בעצמם. אני מרגישה שבכל ציר אני צורחת כמו חיה שחוטה (בדיעבד, רונה סיפרה לי שקצת צעקתי אבל ממש לא צרחות וממש לא נוראיות). אבל בין ציר לציר, בהפוגות הקצרצרות, אני אפילו מבררת עם הרופאים מי מהם מנתח אותי, מחליפה איתם בדיחות ועוד טורחת לספר להם שזה מזכיר לי את האמירה התקשורתית שמלווה אשפוז של אח"מים – "החולה מתלוצץ עם רופאיו". J

מריצים אותי במסדרונות מוזרים, עם שלל צנרת מסביב. אני זוכרת עוד את הרופא המנתח מתעצבן על הרופא המרדים וצועק עליו שירדים אותי כבר. וזהו. בשעה 13:30 נולדת, מלאך שלי, ושום עדות אין למצוקה. אפגר 9/10. שבוע 39+5, במשקל 3,280 ק"ג.

אני מתעוררת מההרדמה הכללית והפעם המשפט הראשון שלי שונה: "כואב לי, כואב לי, תנו לי משהו לכאב". אבל המשפט הבא הוא כמובן: "איפה התינוק שלי, תביאו לי את התינוק שלי". אני לא מפסיקה לדבר. כאילו אם אדבר נון-סטופ יהיה בסדר. זה בלתי נשלט. הכאב מפלח אותי. אני מבקשת שיתנו לאמא שלי להיכנס ודורשת שיתנו לי כבר משהו נגד הכאב הבלתי נסבל הזה. מתעלמים ממני.

אחי נכנס. הוא רוכן אלי בהתרגשות ונותן לי נשיקה. מספר לי שנולד לי תינוק מקסים ושהכל בסדר. אני מפצירה בו שידאג שבקשותי לגבי התינוק ימולאו – שלא יתנו לו חיסון של צהבת B, שאני רוצה הנקה מלאה ושלא יתנו לו שום דבר במקום, שלא ירחצו אותו בינתיים ושיביאו אותו אלי כמה שיותר מהר. גיסתי נכנסת גם היא והיא עם חיוך קורן. אני בוכה שכואב לי והיא מספרת לי שהכל עבר בשלום ושהתינוק שלי מקסים ובסדר גמור. גם סבתא ורונה נכנסות. רונה היתה עד עכשיו עם התינוק בבדיקות והיא אומרת לי שהכל בסדר איתו ושהיא העבירה להם את כל בקשותי ודרישותי לגביו.

מעבירים אותי למחלקה וסבתא לצידי. אני לא מפסיקה לבקש שיביאו לי כבר אותך. האחות מבטיחה שהיא הולכת לברר בתינוקיה מה קורה. היא חוזרת ואומרת שאתה צריך עדיין לעבור בדיקת רופא ושברגע שזה יסתיים, יביאו אותך אלי. אני ממשיכה לשאול כל הזמן מתי יביאו אותך אלי. מגיעה אחות מהתינוקיה וחוזרת ומסבירה לי שאתה צריך לעבור עוד בדיקת רופא ושאין רופא כרגע וברגע שזה יסתיים היא תדאג להביא אותך אלי. אני מבקשת ממנה גם שכאשר היא תביא אותך אלי, היא תעזור לי גם לחבר אותך אלי כך שאוכל להניק אותך. היא מחייכת ומבטיחה גם זאת. אני יותר שקטה וממתינה.

סבתא בינתיים הולכת. גם היא כבר מותשת, ואני נותרתי לבדי, ממתינה עדיין שיביאו אותך אלי. בסביבות 18:30, חמש שעות לאחר שנולדת, אתה מגיע אלי בעריסה השקופה, כשמלוות אותך רופאה ואחות מהתינוקיה. הרופאה מסבירה לי משהו על מפרקי הירכיים שלך (ממילא הייתי לוקחת אותך לבדיקה) והן שתיהן מתעניינות לגבי האיסור שלי על מתן זריקת חיסון לצהבת B. אני מסבירה ואומרת שאני רוצה להניק אותך ושיעזרו לי. האחות משתוממת ומסרבת. היא טוענת ש"הוא לא צריך לאכול עכשיו". אני משיבה, בנימוס אך בתקיפות, שאני סומכת על האינסטינקטים שלך – אם לא תרצה לאכול – לא תינק. היא ממשיכה בסירובה ואומרת לי שזה מסוכן כי קיבתך עדיין מלאה במי שפיר ואתה עלול להיחנק ואני אחרי קיסרי וכו' וכו'. היא גם מתעקשת שאין באפשרותה לעמוד לידי ולשמור ולעזור לי בחיבור. אני מבינה שזה אבוד ומבקשת ממנה רק להניח אותך עלי.

לבקשה הזו היא מסכימה, אלא שהיא מתחלחלת כשאני מסירה החלוק מעל החזה שלי. היא מייד נרתעת ומתרה בי לבל אניק אותך. אני אומרת לה שבסדר, אני רק רוצה שתחוש את מגע עורי באופן ישיר. היא מתרה בי גם שלא אפשיט אותך ואני מתחייבת (כאילו הייתי בכלל מסוגלת לכך, שלא לדבר על להלביש אותך מחדש…).

והנה אתה מונח על חזי, כל כולך עטוף בבגדים ורק הפנים חשופים. והלחי שלך צמודה לחזה שלי. אלפי מילים לא יוכלו לתאר את תחושת האושר וההתעלות. אני מכסה אותנו בסדין וגומעת אותך בעיני, ומלטפת את פניך. אתה עם עיניים פקוחות, עירני וסקרן ובולע את העולם מסביב.

והנה, הפה שלך נפער, הראש שלך נע בתנועות הנבירה שכל כך הרבה שמעתי וקראתי עליה. התרגשות אוחזת בי. אתה מחפש לינוק! אני מאד מוגבלת כי אני מחוברת ביד אחת לאינפוזיה, שוכבת על הגב ללא שום יכולת לשנות תנוחה. אני מצמידה אותך לשד הימני כשאתה שוכב עלי, בטן אל בטן. אתה אוחז בפיך את הפיטמה והפלא ופלא – יונק! ובמרץ רב. ואחר כך אני מצמידה אותך לשד השני וגם ממנו אתה יונק. אחר כך אתה נרדם עלי ואני מתמלאת שלווה.

בן יקר שלי, יהיו אשר יהיו הדברים שנחווה אחר כך, הרגע הראשון בו נפגשנו, אתה ואני, מלא רגש, אהבה, עוצמה והתמלאות. לחיבור המיוחד הזה בינינו אני חוזרת שוב ושוב, נזכרת בו ומתמלאת מחדש בידיעה על הקשר המופלא שנוצר בינינו.

מכאן ואילך מתחיל סיפור חייך. מכאן ואילך כולנו – אתה, שדוניהו ואני – משפחה.

אוהבת אותך ומחבקת אותך אל ליבי.

אמא

מזל טוב לאם גיבורה!

רק אושר ובריאות שיהיו.

מזל טוב ורק בריאות ונחת

מזל טוב!
נהניתי מאוד לקרוא אותך..

עושה חשק לתת נשיקה לג'וניור .

דף סיפור לידה

עושה חשק לתת נשיקה לג'וניור .

איזה מתנה הג'ויניור היונק הזה!
מזל טוב!

...ובכל זאת הנקת אותו בסוף!כמה מרגש!
מזל טוב ושתהיה לך החלמה מהירה!

בן יקר שלי, יהיו אשר יהיו הדברים שנחווה אחר כך, הרגע הראשון בו נפגשנו, אתה ואני, מלא רגש, אהבה, עוצמה והתמלאות. לחיבור המיוחד הזה בינינו אני חוזרת שוב ושוב, נזכרת בו ומתמלאת מחדש בידיעה על הקשר המופלא שנוצר בינינו
ריגשת אותי כל כך!
שיהיו לכם חיים נפלאים, מאושרים ומלאי טוב ביחד @]@}@}
ד"א- רונה היתה גם איתי בלידה... היא חברה טובה שלי ואין, אין עליה

סיפור מדהים, את אמא מדהימה ובנך הוא בר מזל על שיש לו אותך

מזל טוב וכל טוב @}
(מתרגשת מאוד מאוד)

תודה רבה על התגובות!