סיפור הלידה של אמא חדשה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אמא_חדשה*]

בתוך כל שיגעון האמהות יש משהו מאוד נעים בלשכוח... מהר מאוד הזכרון על חיים קודמים שהיו בשליטתך מתפוגג, והכל נשכח. איך ישנת עד 12 , ועוד קיטרת שאת עייפה, איך התלבטת לאן לצאת ומה ללבוש, איך כרכרו סביבך בהריון כאילו עוד שנייה תמסי בגשם... גם אם אני מנסה להזכר בכך פתאום נעלמה לה הערגה לתקופה.
מאוד אהבתי להיות בהריון ועוד יותר אהבתי ללדת. לכן אולי היה לי קצת קשה לארגן את המחשבות ולכתוב את הסיפור לידה. כי הכל כבר די מעורפל...
אני אמא, אני קמה בלילה וקמה ביום, כל חיי סובבים סביב פיפי\קקי\חיתולים\טיולים... ועדיין נראה כאילו מעולם היו כאלו, תמיד הוא היה פה, ותמיד כרכרתי סביבו בעונג רצוף.

תחילת ההריון שלי היתה מלווה בדאגה ענקית, יש לי מחלת כליות, בעיה שמלווה אותי מהילדות, לאחר כשלונות רבים בטיפול נרשם לי טיפול תרופתי לשארית חיי. את התרופות אסור ליטול בהריון, אבל אני המפוזרת הנצחית לא חושבת בכלל שחודשיים איחור אומרים משהו.. עד שזה מאוד ברור מה זא אומר. ואז מתחילים לרוץ בין בדיקות לבדיקות כדי לבדוק שהעובר לא נפגע... מזל, הוא מושלם.
ההריון ממשיך והגוף שלי מתחיל לבגוד בי, את רוב ההריון אני מבלה בבי"ח או בבית תחת אינפוזיה (אבא שלי רופא כך שזה חוסך לי נסיעות מיותרות). גם את הזריקות הכואבות (בגלל האנמיה) שאני צריכה לקבל כל יום, הוא מלמד אותי לעשות לבד. כך לפחות אני מצליחה להיות רוב הזמן בבית.

שבוע 39 - כל הלילה אני מרגישה צרצורים, למרות שהם באים כל 10 דקות הם ממש לא כואבים, אבל אני מחליטה שזה זה, בבוקר אנחנו נוסעים לצפת (כל המשפוחה עובדת שם). אני מגיעה לבי"ח ומתחילה ישר לחלק הוראות ולכתוב תכנית לידה... אני נבדקת: פתיחה 2.5 ס"מ, צירים סדירים. מעבירים אותי לחדר צירים (בצפת זה מופרד) אבל אני מחליטה בינתיים לטייל. לאחר כשעתיים הצירים נעלמים. ואני מבינה שהיום זה לא יקרה.. חוזרים הביתה.

הצירים ממשיכים להגיע באופן לא סדיר ולא מקדמים פתיחה, כך עובר לו יום ועוד יום, גם הפקק יוצא וכלום לא קורה. אני נחושה ללדת טבעי, ואני באמת מנסה כל מה שיש, שמן נר הלילה, חליטת עלי פטל, שמן קיק, מדרגות, ספונג'ה, הליכה על חול קר, רפלקסולגיה,רייקי, תנוחות, וכן גם את בעלי העבדתי שעות נוספות... אבל הסרטנון (אני החלטתי שהוא חייב להיוולד למזל סרטן, בגלל שאני דגים ומים מתחברים למים- שיגעון אסטרולוגיה אישי) לא רוצה לצאת.
ככה עוברים שבועיים! שבועיים של שלב לטאנטי עם צירים שמתגברים בבת אחת ונעלמים וכן הלאה...

ביום רביעי 20.7 אני מקבלת טלפון מהרופא שלי, הוא מבקש להגיע למחרת לבי"ח כי צריך כבר לעשות משהו..
יום חמישי אנחנו מתייצבים, פתיחה של 3ס"מ בלי צירים סדירים, הסרטנון שלי איבד כבר טיפה משקל, והרופא שלי לוחץ על פיטוצין, צריך כבר להוציא אותו. אני מתאכזבת, אני יודעת שצירים של זירוז מלאכותיים, וכואבים הרבה הרבה יותר, מעטות הנשים ששורדות בלי משככי כאבים. אבל אין ברירה...

1. 00 מתחילים זירוז, דרורה המיילדת (חברה טובה של אבא) עוברת ומבקשת ממני לא ללדת במשך היום ולחכות לה למשמרת לילה. טוב, אני מחכה... בינתיים אני ובעלי פותרים תשבצים (טוב האמת,מעתיקים את התשובות מהדף תשובות), ונהנים מדיסקים שהבאנו מהבית. כל הרופאים כולל אבא שלי מאוד פסימיים לגבי הזירוז "כי לא ככה נראית יולדת". הצירים מגיעים ואני כבר חייבת להקדיש להם את תשומת ליבי, כואב לי שאני מרותקת למיטה עם מוניטור והעירוי אבל בינתיים הכל סביל.
2. 00 מורידים את הזירוז מיילדת ממש לא נחמדה מסננת "את נראית כאילו את בדרך לחתונה לא ללידה, בטח הצירים ייעלמו תוך 5 דק'" אבל הם לא נעלמו! הרופא שלי בודק 4.5 ס"מ! הוא צוהל! תעשי חוקן ועוד כשעה תבואי לחדר לידה. אני ילדה טובה עושה מה שנאמר.
3. 00 כל המחלקה ריקה,שקט, אפילו את האור לא הדליקו, אני ובעלי עושים ג'אקוזי, אני עוד אומרת לו "זה כל כך כיף, אני לא מבינה מה כולן צועקות.."
4. 30 אני נכנסת לחדר לידה, הרופא שלי פוקע את המים, ומחזיר את הזירוז כי הצירים נחלשו... לא עוברת חצי שעה ואני מסתובבת לבעלי "זה לא כייייייייייייייף!". אבא שלי שחוץ מלהיות רופא ילדים היה גם רופא מרדים במחלקה הזו ממש, לוחש לי "כשתרצי אפידורל רק תגידי, אף אחד לא ישאל אותך". אבל אני נחושה לשרוד.

השעות חולפות במהירות... ב- 20.00 הכאב נהפך לבלתי נסבל, תהומות של כאב שפשוט סוחפים אותי, אני לא מצליחה אפילו לנשום בין הצירים, ופתאום אני מגלה שלכל ציר שלי יש שני שיאים! אבא שלי מסביר לי שזו אחת מתופעות הלוואי של הפיטוצין, בכעס אני תולשת את הזירוז, אבל זה כבר לא עוזר, אני מנסה לזוז לתנוחות שהתאמנו עליהן אבל הכאב מכניעה אותי, "תקרא למרדים" אני צועקת על בעלי, ובוכה מהרגשת הכישלון... אבא שלי נכנס מבוהל לחדר אחריו הרופא שמבקש לבדוק אותי, אבל אני לא מסוגלת להשאר שנייה במקום, לבסוף אני נשכבת וגם בועטת בו באמצע הבדיקה.
"את כבר ב- 7 ס"מ אי אפשר לתת אפידורל עכשיו" הוא טוען , "זה לא מעניין אותי, אני לא יכולה לסבול את זה!" אני צועקת. עד שהמרדים מגיע ומריצים לי אינפוזיה עוברת כמעט שעה, במהלכה בשביל להקל על הכאב אני דופקת את הראש בקיר, ובמעקי הברזל, ובעלי רץ אחרי ומנסה לשים כל פעם יד שאני לא אפצע את עצמי...

המרדים מנסה לתת את הזריקה אבל אני לא מצליחה להשאר במקום, באמצע הזריקה אני גם קופצת, ופתאום מרגישה מכת חשמל,אבא שלי מהצד השני מרגיעה שזה רק העצבים, המרדים מנסה להכניס את הקטטר אבל הכאב בלתי נסבל, כל מ"מ שהוא מתקדם אני מקבלת עיקצוצי חשמל בגב וברגליים. הוא מסביר שכנראה שמשהו לא הלך, וצריך להתחיל מההתחלה. "לאאאא" אני נאנחנת בייאוש. אני לא מסוגלת. כולם עוזבים את החדר...
ופתאום חדר לידי אני מזהה קול מוכר, אני מבררת ומתבבר שחברה מהעבודה יולדת חדר לידי. עקב סיבוכי לידה הלידה שלה נראית לי מאוד קשה ובין ציר שלי אני שומעת את הצעקות ייאוש שלה, איכשהו כל הפוקוס שלי עובר אליה, וכל פעם שהיא צועקת "תעזרו לי!" אני צועקת לאבא שלי "נו תעזור לה!" כולם צוחקים ממני אבל אני בכלל לא מתייחסת ושוב אני שומעת אותה "אמאאאאא תעזרי לייייי, ואני "נו תעזרו לה כבר! מה אתם עומדים פה!", והרופא אומר "תתרכזי בעצמך". הלידה שלה מחברת אותי פתאום לתחושות מוזרות, של אחדות, של סבל נשי כמו שרק נשים יכולות לחוות אותו, אני לא שם לבד, אני איתה ועם עוד נשים...

בהמשך המסדרון מישהי מקבלת אפידורל משום מה שם המרדים נזכר איך עושים את זה וזה מצליח אני שומעת אותה "אוי איזו הקלה, אוי איזה כיף, חיים תביא את הספר,חיים תמזוג לי קולה.." ואני בראש,חיים אולי תדביק לה מסקנטייפ על הפה? תשתקי כבר! יש פה כאלו שלא חוות הקלה..." (למחרת בבוקר צחקנו על זה ביחד בחדר הנקה)

דרורה המלאך שלי פורצת בסערה לחדר "חיכית לי! תסתכלי עליי, כל מה שקרה עד עכשיו לא היה בשליטתך, מעכשיו את צריכה להתחיל עובד"
מה? לעבוד? אני עומדת למות, על מה את מדברת איתי... אני מסתובבת על הברכיים חופנת את הראש בידיים ובוכה "תניחו לי", אני לא מבינה מה קורה לי בגוף... דרורה מבינה, ומניחה לי. ברקע אני שומעת אותה מסבירה לבעלי "היא בשלב המעבר עכשיו צריך לתת לה לאגור כוחות. בוא נשים מוזיקה נחמדה, רוצה להדליק נר? עשיתם עיסוי בהריון? כן? יופי. הבאת שמן חדש? מצוין תן לי אותו..." אני שומעת, אבל לא מגיבה. אני לא יכולה לדבר. נדמה לי כי אם אפילו רק שערה מראשי תזוז הכאב יתגבר, ואני עסוקה ברחמים עצמיים.

דרורה משדלת בזהירות, בואי נשב, בואי תתלי על המעקה, פתאום אני מרגישה תחושות חייתיות מציפות אותי, הכאב מגיעה לשיאים חדשים, אני כבר לא מכירה את הגוף שלי, הכל נבקע, מתפרק, טובע.. "מה את מרגישה?" היא שואלת, ואני מראה לה איפה הלחץ, "טוב בואי נתחיל ללחוץ", ואנחנו מתחילות, כל ציר היא משנה לי תנוחה , אפילו בחבל היא מושכת איתי, היא ובעלי נגדי אבל אני מנצחת.
פתאום אני מרגישה אותו יורד בתעלה, יורד אלי, הסרטן הקטנצ'יק שלי שוחה במים... והצעקות פורצות ממני, אני לא יכולה להחזיק אותן יותר, ודרורה מעודדת "כן תצעקי תצעקי זה משחרר אותו!", כל הזמו נכנסים ויוצאים לי מהחדר אבל אני כבר לא רואה ולא שומעת, כל פעם שנדמה לי שאני טובעת בשחור הזה דרורה מצילה אותי עם המבט שלה, כל פעם שאני מתפרקת היא מחברת בעדינות, "אני לא יכולה יותר!, אני רוצה הביתה! אני עומדת למות!" אבל היא לא מתרגשת. "אני לא חותכת אותך היום, אז תעבדי" וממשיכה למרוח אותי בשמן. "הנה הכתר! רוצה לגעת?" אני נוגעת. איזו פדחת רכה ושמנונית, חמימה וכל כך שלי... "עכשיו תלחצי מתי שבא לך!" אני לוחצת, צורחת בקולי קולות. נדמה לי שכל צפת שמעה... בעלי מעודד אותי: הנה הוא יוצא, הנה אוזן, הנה אני רואה אותו!! עוד כמה שניות והוא עליי. "אבא תזמן לנו שעת לידה" . 01.00 בלילה בעלי מודיע בהתרגשות "היום האחרון של מזל סרטן... והוא כל כך סגלגל ומקומט, שמנוני וחם, מושלם.
בחדר ליד נשמע בכי תינוק, גם היא ילדה, ואני מתחילה לבכות, הקלה, הקלה...
אני מושכת בשתי ידיו בכל הכח ודרורה צועקת "רגע תני לו לנשום", היא משפשת לו בעדינות את הגב, והוא משמיע מחאה קטנה. אבא שלי מודיע "זה בן אדם רגוע.." אמר וכך היה.
אני שמה אותו עלי "אני לא אעזוב אותך לעולם". דרורה מחברת אותו לציץ. הוא יונק בכל הכוח. אנחנו מבלים ככה שעתיים. אחריהן אני הולכת להתקלח, למורת רוחן של האחיות במחלקה. בעלי לקח אותו לבדיקה, לרופאת ילדים התורנית. למחרת חתמתי סירוב אישפוז ולקחתי את האוצר הביתה...

במשך חודשיים נלחמתי על כל יום וכל הנקה שיכלתי לתת למלאך שלי, עד שגופי החל לבגוד בי שוב... לפני כשלושה שבועות, כאשר חזר האיום על אישפוז בבי"ח, הייתי צריכה לוותר על ההנקה ולחזור לתרופות. אבל אני מנסה לפצות על היעדר הניחום בציץ, בהרבה חום ואהבה של אמא, ומקווה שהוא מסתפק.

[פלוני_אלמונית*]

לא בטוחה אם יותר בכיתי או יותר צחקתי כשקראתי את זה.
סיפור לידה מדהים.
מזל-טוב...

[אמא_לביאה*]

אני הפלונית הזאת....

[יעלי_לה]

@}

[אמא_בהלם*]

גם אני בכיתי
גם לי סרטנון....
אכתןב עוד אחר כך כי רוצה להגיד לך עוד דברים

• מה התאריך העברי שלו, אגב ?

זה לא היום האחרון של סרטן לפי העברי כי היתה שנה מעוברת

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[רק_טוב*]

מקסים ומרגש
מזל טוב @}@}@}

[ההולכת_בדרכים*]

כל הכבוד לכם!
ואיזה כיף שהייתה לך מיילדת כזאת!
מזל טוב!!!

[אמא_חדשה*]

ערכתי קצת כי נזכרתי בעוד דברים...
התובנה הכי חשובה שלי היא שאני לא יולדת איך שאני חיה, אלא איך שאני אמורה לחיות. הגעתי ללידה עם אותן תפיסות "מה יגידו השכנים" שעל פיהן חונכתי... באתי מסודרת, מאופרת, מנומסת, מאופקת, בכותונת ורדרדה.. הברבי הנצחית... רק כשהרשתי לעצמי להתפרק, לאבד שליטה, לצרוח בקולות שלא היו מוכרים לי מעולם, פתאום הכל זרם לי.הכל היה כל כך מובן, והפחד התפוגג בשניות. הנסיון הזה "ללדת בשקט" השאיר אותי לגמרי ללא אויר, עם גרון כל כך כואב (יש בכך המון הגיון, זה נסיון להחזיק בפנים את מה שאמור לצאת). נסיון כושל לשלוט במשהו שנשלט ע"י הטבע. אני והתינוק שלי עוברים חוויה כל כך אינטנסיבית, איך אפשר לא לבכות? לצעוק מפחד? לצרוח מכאב?
במהלך הלידה הרגשתי כעס, שמחה, יאוש, אקסטזה, התחברות, התנתקות. רגע צעקתי על בעלי בשנאה "אל תיגע בי! כשתוציא תרנגולת מהתחת אז תדבר איתי!" ושניה אחרת הייתי פורצת בבכי "אני אוהבת אותך, אתה החייים שלי.." בעלי אומנם היום מודה שהיה נדמה לו שירדתי לחלוטין מהפסים, אבל באותו רגע הוא התמודד בגבורה ממש.
כשסיימתי את הלידה, נראיתי כמי שעברה טיפול אינטנסיבי בכסא חשמלי, אבל הרגשתי מדהים. תחושות כמעט הירואיות, כלוחם שחוזר ממלחמה קשה עם הראש של האויב ביד.
אני מאמינה שהפחדים המשתקים בלידה אינם נובעים מהמפגש הקרב עם התינוק, אלא כי באותן דקות שאנחנו צועקות "אני עומדת למות..." משהו אכן מת שם. משהו בנו שלעולם לא יחזור... וזה, אכן מפחיד.

[אמא_נמרה*]

לא בטוחה אם יותר בכיתי או יותר צחקתי כשקראתי את זה.

את מאד אמיצה.

מזל-טוב!

[ההולכת_בדרכים*]

ממש תרועת נצחון!!!
אהבתי את מה שהוספת @}

[סיגל_ב*]

סיפור לידה מרגש מאוד!
וכתוב היטב. חוויה לקרוא.

במשך חודשיים נלחמתי על כל יום וכל הנקה שיכלתי לתת למלאך שלי, עד שגופי החל לבגוד בי שוב...
אני מנסה לפצות על היעדר הניחום בציץ, בהרבה חום ואהבה של אמא, ומקווה שהוא מסתפק.
שולחת לך עוד
ומבטיחה לך ש- חום ואהבה של אמא זה הרבה יותר ממספיק, זה עולם ומלואו!

מזל טוב! @}

[ארני_ש*]

אני שמה אותו עלי "אני לא אעזוב אותך לעולם". דרורה מחברת אותו לציץ. הוא יונק בכל הכוח. אנחנו מבלים ככה שעתיים. אחריהן אני הולכת להתקלח, למורת רוחן של האחיות במחלקה. בעלי לקח אותו לבדיקה, לרופאת ילדים התורנית. למחרת חתמתי סירוב אישפוז ולקחתי את האוצר הביתה...

מקסים . גם אצלי בדיוק ככה .

התובנה הכי חשובה שלי היא שאני לא יולדת איך שאני חיה, אלא איך שאני אמורה לחיות.
כל כך נכון !


משהו אכן מת שם. משהו בנו שלעולם לא יחזור... וזה, אכן מפחיד.
לא מפחיד , ההפך :
רק כשהרשתי לעצמי להתפרק, לאבד שליטה, לצרוח בקולות שלא היו מוכרים לי מעולם, פתאום הכל זרם

אויש את מקסימה , בפעם הבאה תחכי עד שבוע 43 ואל תתני להם להחליט לך שאין ברירה וחייבים זרוז .
חיבוק גדול ,
נכנסת לי ללב.