סיפור הלידה של אורי

אנונימי

_{דף סיפור לידה}
_{דף סיפור לידת בית}
_{דף סיפור לידה במים}

אתחיל בהריון

גם בפעם הזו, רציתי שזה יקרה בזמן מסויים, וכך קרה. וגם הפעם זה היה די ברור שזה קרה כשזה קרה. מסתבר שיש תחושה מיוחדת כשנשמה נכנסת לֽגוף.
מה שכן, כנראה שבתכנונים שלי לא לקחתי בחשבון את העובדה שאני עדיין לא ממש מוכנה לילד נוסף. ברגע שנכנסתי להריון, נפלה עלי כבדות. שוב אני מאבדת את החופש היחסי שהגעתי אליו בחיי (נטע היה בן שנה וחודשיים, בדיוק הסתמן קצת פנאי בתוך היחד שלנו). בפעם הקודמת כל כך רציתי כבר להיות אמא, שחיבקתי את ההריון וההתחלה האינטנסיבית של האמהוּת בשתי ידיים נלהבות, עצרתי את חיי. הפעם – עוד לא ממש מצאתי את עצמי הנפרדת בחזרה, וחששתי להיכבל שוב בשלשלאות הדיאדה המתוקה.

כל הריון והסיפור שלו.
הפעם, הייתי אני החלשה והנזקקת. חזרתי להיות יותר תלותית ו"צוּמי" כמו לפני עשר שנים, ונבות, האיש הגיבור שלי, סחב אותי על הגב, עשה כביסות, וכלים. ובעיקר הקשיב לי, בסבלנות ובהבנה, לאיך שהגעתי, עקב בצד אגודל, לכל מסקנה ולכל תובנה בתהליך האישי, העמוק, הארוך ונטול הזוהר הזה (ככה הרגשתי).

בניגוד למה ששמעתי על הריונות שנִיים, אני דווקא הייתי מאוד בתוך ההריון. אולי בגלל שאני בבית. אולי בגלל שהריון ולידה הם שערים כל כך משמעותיים עבורי להתפתחות.
מסקנותיי מהלידה הקודמת היו:

אני רוצה ללמוד להרפות בזמן כאב. בלידה הראשונה התכווצתי בשיא של כל ציר. עיוויתי את פניי, ואִגרפתי את ידיי. בכלל כל ההריון והלידה ההם התאפיינו בכוחניות. הייתי מאוד חזקה (פיזית ונפשית), עשיתי שריר בגוף ובנפש. הפעם רציתי להגיע בגישה רכה יותר. אולי בגלל זה גם חוויתי את החולשה שלא ליוותה אותי בהריון הקודם.
אני רוצה למצוא את הדרך להתכנס בתוך עצמי. בלידה הקודמת חלק ממני היה עסוק בלחשוב מה חושבים עלי ועל הדרך שבה אני חווה את הלידה. הפעם רציתי יותר פרטיות (השתעשעתי ברעיון ללדת לבד לגמרי), ובעיקר להיות רק בפנים, ולא בחוץ.
אני רוצה לארגן לעצמי מסגרת שתתמוך בלידה כמו שאני מאמינה בה, שלא יהיה ניגוד אינטרסים. בלידה הקודמת כמעט הכל היה "מושלם", אבל התאכזבתי עמוקות מכך שהמיילדת הורתה לי ללחוץ ע"י עצירת הנשימה, למרות שלמדתי שזה לא נכון לעשות כך. וכמובן שכך לחצתי (למזלי רק לחיצה אחת), כי השתכנעתי ש{{}}היא הצודקת. הפעם רציתי להיות עם מיילדת שכל מה שתאמר לי – אדע שאכן נחוץ להגיד, וזה ייטיב גם איתי וגם עם בתי.

לאורך כל הזמן מהלידה הקודמת, ובמידה גוברת בהריון השני, תרגלתי הרפייה בזמן כאב. בדקתי מה המנגנונים שמשחקים אצלי ואיך לשנות. הייתי בשתי פגישות אצל מטפלת בשיטת קיי. מדטתי. תרגלתי יוגה, עברתי סדנת כתיבה, והתאמנתי (קואוצ'ינג) אימון הווייתי. הרוב די במקרה נפל על תחילת ההריון (עוד לפני הבדיקה הביתית). איכשהוא ההריון הזה היה תהליך לימוד מאוד משמעותי שלי את עצמי, והכרה מפוכחת בחולשותיי.

והחולשה נשארה. הרגשתי זקנה, גדולה, משעממת ({{}}עוד אמא לשניים. העצמי שלי נמצא במיעוט אל מול צאצאיי הצמודים). צעדתי לעבר הלידה ברגשות מעורבים (תוך ידיעה שזה מה שעובר אל בתי, ובהשתדלות להדגיש את אהבתי אליה). תחושות של פחד שמא משהו לא בריא בהריון הזה, או שחלילה אאבד אותו, הגיעו מדי פעם לביקור. כל כך שונה מההריון הראשון, הבוטח.

עם ובלי קשר לכל זה, ברור היה לי שאני יולדת בבית. כבר בלידה הראשונה חככתי אם לעשות כן, אבל החלטתי שבגלל שהסיכוי למעבר לבי"ח בלידה ראשונה הוא די גבוה, אני לא רוצה את הטלטלה הזו. גם רציתי איזה קאט מהחיים כזוג בבית, לחיים כמשפחה.
הפעם די התחלחלתי מהמחשבה להגיע לבית החולים בלידה. לא רציתי שאף אחד יחליש אותי, או ילחץ עלי לעשות מה שאינני רוצה.
כבר מזמן ידעתי שאני רוצה ללדת עם שרה לה{{}}. קראתי עליה באתר, קראתי את מה הלחץ מתוך באופן 55{{}}, היא נשמעה כמו חלומי המיילדותי. הסתבר שגם הדולה שליוותה אותי בפעם הראשונה יולדת איתה. מדוייק.
הלכתי ל{{}}משוחחות על הריון ולידה כדי לגשש (-:
זהו, בפגישות איתה כבר לא היה הרבה על מה לדבר. פשוט ידעתי שאני סומכת עליה במאה אחוז – שתתערב כשצריך, ושלא תתערב כשלא צריך. מושלמת [-:

באמצע שבוע 33 עשיתי אולטרא-סאונד להערכת משקל.
סיפרו לי שהבת שלי קצת גדולה לגילה. מתאימה לשבוע יותר מאוחר (אוי... כבר מתחיל לכאוב לי)
הראש שלה, לעומת זאת, מתאים לשבועיים יותר מאוחר (אוי וייז מיר)
והטוסיק שלה - למטה ({{}}S-:{{}})

אוי ואבוי. הכל התערבב לי בראש. לידת בית, לידת עכוז, קיסרי, היפוכים, רגשות אשם על ששהיתי יותר מדי שעות בתנוחת הישענות לאחור, פחד, לחץ, בירורים. אין אונות. אֵינות.
עברתי יום שלם של כל אלה, ואספתי מידע לגבי כל מה שאפשר לעשות כדי לעודד אותה להתהפך.
בלילה יצאתי להליכה מחוץ למושב, שמעתי באזניות את אליאנה גלעד המדהימה. לקראת ההגעה הביתה היה פתאום שיר כל כך חזק, ואופטימי, ופתאום היה לי כל כך ברור ש{{}}אני יכולה וש{{}}היא יכולה{{}}! אנחנו נעשה את זה, באומץ, בטבעיות, נעבור את מה שצריך בשביל שהילדה הזאת תצטרף למשפחה שלנו, לַעולם.

לראשונה מזה שמונה חודשים, הרגשתי טוב עם ההריון הזה. הרגשתי מלאת חיוּת, פשוט שמחה.
הודיתי כל כך לאלוהים ולקטנה, שנתנו לי את הכאפה המתודית הזאת. התעוררתי...

את הימים והשבועות מאז עברתי בכל מיני תנוחות מגוחכות, בחימום זרתות, והדהוד קולות באגן. על הדרך למדתי אילו צלילים עוזרים לי להרפות את הגוף ואת המיינד.
שלושה ימים אחרי האולטרא סאונד הייתי אצל הרופא. והוא, שלאורך כל ההריון מצא בדיוק את המילים הנכונות כדי להלחיץ אותי ולהזכיר לי שאני לא מבינה כלום, זרק: "טוב, בשלב הזה כבר אין הרבה סיכוי שהיא תתהפך. תקבעי תור לניתוח בבי"ח, ותמשיכי את המעקב שם".
ידעתי שזה בכלל לא נכון, ובכל זאת...
הוא גם סיפר לי באותה נשימה על הטראומה שיש לו מלידת עכוז בבי"ח שהסתיימה במות התינוק.

<אוּףףףף>

שבוע וחצי אח"כ הלכתי לעשות משטח ל-GBS. ביקשתי גם לבדוק מצג...
....עכוז.
הראש שלה היה כל כך תקוע באותו המקום שכבר לא האמנתי שהיא תזוז.

בהדרגה התחלתי להקפיד קצת פחות על התרגולים להיפוך. אספתי חומר על לידת עכוז, היפוך חיצוני, ניתוח קיסרי. סיכמתי עם שרה'לה שאם אלד עכוז בבי"ח היא תלווה אותי (איזו הקלה...). קבעתי תור להיפוך חיצוני בתחילת שבוע 37. לצערי אי אפשר לקבוע ספציפית לרופא שרציתי, מי שנמצא באותו היום – מבצע את הפרוצדורה.
דיברתי עם ד"ר אבנר שיפטן, והוא היה מקסים ומרגיע. הוא אמר שאין מה לדבר על לידת עכוז בשלב הזה, שאתקשר אחרי נסיון ההיפוך. הוא אמר שמשבוע 35 יש מעל ל-50% סיכוי שהיא תתהפך ספונטנית, ועם התרגולים שלי הסיכוי עולה ל-70%, ועם היפוך חיצוני בהריון שני הסיכוי כבר מעל ל-90%.

למשמע הדברים האלה שבו המוטיבציה והאופטימיות. חזרתי לתרגל באדיקות.
יומיים אח"כ, כשישבתי מול המחשב (באופן?!) בלילה, הרגשתי כאבים חזקים בבטן, עד כדי צורך לנהום ולנוע על הכדור. תהיתי (כמו עם כל שיהוק) אם זו תחילתה של לידה, והשתעשעתי ברעיון שאם כן, אני לא אעיר את נבות. אני אלד בבית לבד, בלי לחץ של צוות רפואי, בלי לדעת איזה איבר יוצא ראשון, אתן לטבע לעשות את שלו.
הכאב חלף...
אבל התחושה שהכל בסדר, ושאני יכולה - נשארה!

שלושה ימים אחר כך הלכתי להיפוך.

לפני זה תקתקתי את חדר הטיפולים, שהפך לחדר-לידה. פרסתי נייליונים על השטיחים-מקיר-לקיר, הנחתי מזרון, כורסא, כדור, דיסקים. ניפחנו קלות את הבריכה, הכנתי קובץ של מוזיקה ללידה. עכשיו אני מוכנה ללידה, באם תתפתח בעקבות ההיפוך.

הגעתי לבי"ח מאיר. נרגשת. חגיגית. פה ילדתי את נטע. זכרונות נעימים.
קיבל את פניי רופא נחמד, אבל עם השם הלא נכון )-:
התלבטתי אם להתחיל בלאגן, ולדרוש לעבור היפוך רק אצל הרופא המומלץ (אולי לחזור ביום אחר) או פשוט לסמוך על מי שהגיע. בעודי מתלבטת הוא עשה לי אולטרא סאונד לבדוק אם התנאים מתאימים. הוא שאל אם היו לי כאבים בזמן האחרון. "למה?" שאלתי בחרדה.
את לא צריכה היפוך, הוא אמר, היא כבר התהפכה לבד...
אני דומעת מלכתוב את זה.
הרגע הזה היה הדוגמא המדוייקת לפירוש המילה ה ק ל ה

הימים חלפו, התל"מ הגיע, וחלף.

בשבוע 40+1, יום חמישי בערב, החלו צירים.
הם הלכו והתגברו, ונמלאתי התרגשות. העברתי את הזמן על הכדור, מול המחשב.
במשך כמה שעות האמנתי שהלילה הוא לילה של לידה, ובוודאי ביום שישי אלד. אחרי כמה שעות, באישון לילה, החלטתי ללכת לישון. כל עוד אני יכולה. לצבור כוחות.
דווקא נרדמתי. אבל לא ישנתי טוב.
בוקר יום שישי היה בסימן של הלידה המתקרבת, והייתי עסוקה בספקולציות על מועד הלידה הצפוי. מאז הלידה הקודמת אספתי בעיקר סיפורים על לידות שניות קצרות לאחר לידות ראשונות ארוכות, ולפיכך ציפיתי להיות מופתעת מהמהירות (והקלוּת?!) שבה ילכו הדברים. ציפיתי להיות מופתעת - איזו תמימות..
הצירים הגיעו כל 15-20 דקות. ההורים של נבות שאלו אם מתאים שיקפצו בצהריים, בדרך מאיפהשהוא לאנשהוא. ביקשתי שיתקשרו סמוך למועד ההגעה כדי לוודא שזה עוד מתאים. העדפתי להמשיך את החיים כרגיל עד שהדברים יתבהרו וארגיש שזה כבר זמן להתייחד עם הלידה. לחיות עם הצירים.
גם לאבא שלי, שנוהג להגיע בימי שישי, סיפרתי שאני מטילה בספק את פגישתנו בערב. היה לי מעניין לשתף בחווייה בעודה מתרחשת. חדש לי...
_{<חטשששגלינג. נפל לי עכשיו איזה אסימון>}
בלידה הקודמת לא רציתי שאף אחד יידע שהלידה התחילה, כדי שלא יתחילו אנרגיות של לחץ לזרום במשפחה, ואליי. הפעם דווקא ביקשתי מאמא שלי ומאחותי שיהיו נוכחות איתי (ועם נטע, הגדול) בלידה, בין השאר מתוך רצון להסיר את המחיצות, ולחזק את החיבור בינינו, ואת תחושת המשפחתיות שלי.

בכל מקרה, צהריים הגיעו, ועימם חמי וחמותי, עם רכבת חדשה לנטע, שהרכבנו על השטיח. ואני מדי כרבע שעה חייבת להתרומם, להתהלך ולנשוף, אולי 20 שניות, כדי להמשיך להרגיש נעים.
הם הלכו, ואני נשארתי עם הספקולציות שלי. מתי זה יקרה?

לפנות ערב אבא שלי הגיע. היה לי נועם מיוחד במפגשים המשפחתיים תוך כדי מסע ההצטרפות של הבת שלי. כל ההגעה שלה לעולם הזה היתה, מבחינתי, בסימן של משפחתיוּת. אנחנו הופכים למשפחה "רשמית" כזאת, היא והוא יהיו אחים. איזה כייף. נעים לי להיות חלק ממארג גדול יותר של נשמות שחברו יחד בחיים האלה כדי לעבור משהו משותף.
בהתאם לזאת, הזמנתי גם את אחותי והילדים שיצטרפו. בינתיים הלכנו לטיול רגלי במטע הרימונים ובכרם. היו שמיים יפים. ערב של יום קיץ לאחר כמה ימים סוערים. נשמתי צירים. התרגשתי.
כשהילדים הגיעו כבר הייתי קצת מנותקת מהסיטואציה. כאילו קצת ויתרתי על אינטראקציה ועל שליטה בסיטואציה (כמה מילים לועזיות...), מתוך כך שהאנרגיות שלי התכנסו יותר ויותר פנימה.

ואז גם הם הלכו.
כבר נכנסה השבת, היה חושך, נגמר היום, ואני עוד בכלל לא בכיוון של לידה. ת'אמת, התבאסתי. אני רציתי לידה מהירה... (-:

בלילה הלכתי לישון ב"חדר לידה". רציתי להרגיש חופשייה לנוע, להשמיע קולות, מוזיקה (ואולי גם ללדת (-;{{}}) בלי להעיר אף אחד (מוזר, שהיה לי אז רק ילד אחד (-:{{}}).
לא ידעתי אם אצליח להירדם. רציתי להגיע להרפייה עמוקה ככל שאוכל. לנוח ולהתכוונן.
שכבתי על המזרון, בחושך, והאזנתי לדיסק של תמר עילם, עם ההנחיות להרפייה. בזמן צירים זה היה מאתגר, ואף מפחיד, לשכב ככה בלי לזוז. אבל הצלחתי. הגעתי להרפייה מאוד עמוקה, הצלחתי לשחרר את הפחד והכיווץ, ופשוט לחוות את הציר. בלי לשפוט. נרדמתי.
בארבע בבוקר התעוררתי לקולות מן השירותים. נטע עשה קקי באמצע הלילה. רק עכשיו כשאני כותבת את זה אני עושה את ההקשר בין הסיפורים. איך לא חשבתי על כך שגם הוא, בחדר השני, עובר לֵידה.

נגמר לי הלילה, כבר לא יכולתי לישון. הצירים כאבו ורציתי להיות בתנוחה זקופה, ובתנועה.
הדלקתי נרות, ומבער עם השמנים המתאימים, והקשבתי באזניות לאריאל זילבר שר מוזיקה ערבית. רקדתי ושרתי, השתחררתי בצירים, שמחתי כל כך!

לפנות בוקר התחלתי להתרוקן בשירותים בקצב מרשים. גם השתחרר לו הפקק הרירי. ציינתי לעצמי שהלידה החלה באופן רשמי. ושוב עלו ספקולציות על מועד סיומה.
האור עלה, וכבר התחיל להתחמם. נטע קם מאוחר מן הרגיל, ושמחתי שנבות איתו. היה לי טוב לבד.
יצאתי החוצה, היה כל כך רגיל. הנה אני בלידה, אבל הכל ממשיך באופן טבעי{{}}. לא צריך ללכת לשום מקום, להחליף בגדים, להקשיב לזרים. אני בבית, עם אותם אהובים, ואותם העצים ואותן ציפורים (האמנם?!) מצייצות מסביבי. השאלה היחידה שנותרה, היא מתי לקרוא לשרה'לה. העדפתי שהיא תגיע לקראת הסוף. לא הרגשתי צורך באנשים נוספים לידי. נהפוך הוא. שלחתי את נטע ונבות לגן השעשועים ושוב הייתי לבד.

ביקשתי מאמא שלי שתבוא לקחת את נטע. ויתרתי על הרצון שהוא יהיה נוכח בלידה. רציתי לבד. תכננתי לקרוא להם בצירי הלחץ, שיהיו נוכחים ברגע היציאה.
צלצלתי לשרה'לה, לעדכן אותה שכנראה היום אפריע לה מתישהוא, אבל שבינתיים לא תבטל תכניות.
הסתובבתי בחצר וחיפשתי מה לעשות עם עצמי. הייתי עייפה ורציתי לנוח, אבל אפילו לשבת לא היה לי נעים, כי אם התחיל ציר כשהיתה זוית בין הירכיים לבטן – הוא היה כואב הרבה יותר. ובעמידה – ממש הסתדרתי, מוצאת בכל שלב את התנוחה/תנועה הנכונה להיות משוחררת בזמן שהגל עובר. הגבהתי את הנדנדה של נטע, וכך סידרתי לי פיתרון להישענות בעמידה. לנוח קצת, ולכסות את העיניים מאור השמש הבוהק. חלק מהזמן הייתי עסוקה בעישוב הגינה. אם אני כבר שם...
עם הזמן נהייתי כבר ממש עייפה, וגם קצת נמאס לי מכל הצירים האלה. רציתי לנוח, לשבת קצת. קלטתי שאני לא מקבלת את הצירים בשמחה, ומצאתי את הדרך להיזכר למה הם כאן. מהרגע הזה חיכיתי לכל ציר שיבוא. שאוכל להתנועע איתו. מסתבר שכשמרפים הגלים האלה די נעימים.
אמא שלי הגיעה ונחתי עליה בחיבוק. זה היה שלב של עייפות גדולה.
גם אחותי הגיעה כמעט באותו זמן. הן היו חמודות ולבביות ואוהבות ומחייכות, והרגשתי שהן שם בשבילי. אז שלחתי אותן, עם נטע, לאחותי השנייה. מזל ששבת, וכולם בחופש. עכשיו הם פנויים לעבוד בשבילי (-:
אחרי שכולם הלכו ביקשתי מנבות שיעזור לי עם המקלחת/בריכה. צינור הוביל מהמקלחת לבריכה, ובקצהו חיברתי את הדוש של המקלחת, כדי שאוכל לכוון את זרם המים לבטן, ותך כדי כך הבריכה תתמלא. העניין היה שהברז עדיין נמצא בחדר האמבטיה, ובשביל לכוון אותו הייתי צריכה את נבות. כך או כך, מהר מאוד מצאתי את עצמי יושבת במים, ומכוונת את הזרם לתוכם, שלא יפריע לי.
השהייה במים היתה ממש מרפאת. יכולתי לשבת שם בנוחות, משקל גופי כמו התנדף. נשענתי, הרפיתי, וגם הצירים קצת התפוגגו. נחתי וניהלתי שיחה נינוחה ושמחה עם נבות. הקצבתי לעצמי חצי שעה של חסד, כדי לא לאבד את הצירים. יצאתי מהבריכה רעננה וחדשה, עם הרבה כוח להמשך.
צילצלתי לשרה'לה וביקשתי שתבוא, בקצב שלה, שתיקח את הזמן, רק כדי שאוכל להפסיק לשאול את עצמי מתי לקרוא לה.
הצירים עוד לא ממש חזרו לעצמם. מדי פעם תזמנתי. 15 דקות בכייף. לפני כן הממוצע עמד על 3-5 דקות.

בינתיים סידרתי את המוזיקה במחשב (חשבתי שלא יהיה לי ראש לזה, אבל הייתי ממש פנוייה), והבית התמלא בשירים שנבחרו למעמד הזה לאורך התקופה האחרונה.
בין הלהיטים – o]מודה אני wQqzeMZTE[/po] של מאיר אריאל , ששמעתי לראשונה באותו השבוע כשחזרתי מהיוגה ערב אחד. שיר תפילה והודייה מקסים, שעד היום משמש אותי להתחבר לשמחה שבחיים ובנוכחות של הבת היפה שלי. "מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת, והטובה והרעה והטובה שעשית עימדי ועם בֵּיתי.... ואת מחייכת אלי מתוך השינה"
סורו מני של גידי גוב/אלכסנדר פן. גם בו נפגשתי בנסיעה לילית חזרה מהיוגה. הקול הנמוך שהשיר הזה מבקש ליווה אותי בהמשך בצירים החזקים יותר. "לחייך יפתי, אחותי הקטנה. ומחר ישאני גל, אל יודע אנה"
ו{{}}שחרחורת בביצוע הברירה הטבעית. במהלך ההריון נהגתי לשיר לה שיר שהמצאתי: "קטנטונת" על אותו משקל.
גם הדיסק הראשון של שולי רנד ניגן איזה 8 פעמים ברצף, ידעתי שהתחיל סיבוב נוסף של הדיסק בכל פעם שהתחיל שוב השיר: "מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב..."
עוד על סדר היום: הכנת ארטישוקים. ביקשתי מנבות שיבצע, אבל עד שהוא סיים לרחוץ כלים כבר עשיתי את זה בעצמי. אם אני כבר שם...
פינטזתי על ארטישוק חמים לאחר הלידה. בפועל נפגשתי בהם שוב רק בבוקר שלמחרת.

שרה'לה הגיעה בצהריים, תפסה אותי רוקדת ושרה עם האזניות ב"חדר לידה" (וכהרגלי, נבהלתי). באה יפה כזאת, עם צמות. אמרה "שלום", ו"לא אפריע לך" והלכה לשבת בחוץ עם נבות.
שמעתי אותם מדברים בחוץ, והיה כזה יום אביב נעים, ואצלי לא היו יותר מדי דרמות, אז הלכתי לשבת איתם. הצירים כמעט שפסקו לגמרי. היה בתוכי דיאלוג בין הצד שרוצה להתפנן בשמש (ולהיות חלק מהחבר'ה), לבין הצד ה...יולד P-:{{}}. אחרי שניסיתי לשאול כל מיני שאלות, שכולן ניסו להוביל לתשובה הניצחת: "את תלדי תוך X שעות", החלטתי להיכנס חזרה לחדר החשוך והמהביל ולהיכנס שוב לבריכה.

הייתי עייפה, וציפיתי לעוד restart כמו קודם. הפעם כבר יכולתי למלא את הבריכה עד הסוף (מבחינת כמות המים החמים), אבל לא רציתי שהמים יתקררו עד השלב השני, אז עצרתי (את נבות) באמצע הדרך. אבל השכשוך הזה לא רענן אותי. האמת, קצת השתעממתי. שרה'לה הציעה שאשכב והיא תנענע אותי/תעסה אותי/כל מיני דברים שביום רגיל הייתי קופצת עליהם בשמחה, אבל רק המחשבה על לשכב חילחלה אותי. בחרתי לנסות לנוח בכל מיני תנוחות הישענות בעזרת כדור/בריכה/קיר/כריות. אפילו קצת התעפצתי. אבל אחרי כמה צירים כואבים במיוחד לתוכם התעוררתי, החלטתי שהכי בטוח לי להישאר בעמידה, ולנסות לקדם את הלידה.

מכאן והלאה בכל ציר וביניהם הייתי בתנוחה א-סימטרית אחרת, לרוב עם רגל אחת על מסעד הכורסא, ותוך כדי סיבובי אגן. דמיינתי את קטנטונת מתקדמת ויורדת. ברגע שהתחיל ציר העמקתי את ה"כריעה" הזו, והתחלתי להמהם בקול נמוך ביותר את "סורו, סורו מני...". כשהכאב התחיל לרמוז על כיווץ טלטלתי את הזרועות כדי להרפות את כל מה שנשאר. מהצד בטח נשמעתי כמו תקליט שרוט. מדי פעם הצצתי בשעון, וראיתי שחזרתי לסוּרי (סורי מני) והצירים שוב הצטופפו. בשלב מסויים קלטתי שנהיה מצב שברגע שציר נגמר – מתחיל הציר הבא. זה היה מגניב ומרגש, סוף סוף התחלתי להריח את הסוף מתקרב, והיה לי נעים להרפות בזמן הצירים. הרגשתי בוגרת. אחרי רצף של כמה וכמה כאלה, היתה הפוגה רגעית. רציתי לקרוא לשרה'לה ולעדכן אותה שאני על הגל (תרתי משמע), אבל היא כבר הייתה בפתח. הם הקשיבו לי מהסלון.
שרה'לה הציעה שאכנס למים. אני התלבטתי, כי היה לי ממש טוב ככה, אבל רציתי ללדת במים, אז החלטתי להיכנס...

ברגע שכרעתי במים בא אחד כואבבב... תזכורת ללידה הראשונה. תהיתי האם זה המים או הלידה המתקדמת. החלטתי להישאר. נבות בהתחלה ישב על שרפרף מבחוץ. אחרי כל השעות האלה שבהן סירבתי בנימוס לכל הצעה למגע, ברגע שהתחיל הציר הבא לפתתי את כף היד שלו, וכמעט שברתי לו בערך שלוש אצבעות. המים התמלאו בינתיים, אבל די מהר הבחנתי שכבר נגמרו המים החמים. שרה'לה ניגשה להעמיד סיר על הגז.

מפה לשם הרגשתי שכֹח אדיר עובר דרכי. לקח לי זמן לקלוט שמה שאני מרגישה אלו צירי לחץ (בקודמת היה לי אחד כזה, אז לא הספקנו לערוך היכרות מעמיקה), בתחילה ללא תחושת הלחץ באגן. רק אחרי שאבחנתי את האבחנה המפתיעה הזו, הבנתי איך להרפות גם בסוג הכאב הזה. ככה: "אאאאהההההה!!!!" (נא לקרוא בטון נמֵרי). זה באמת עזר, כמו שקראתי בסיפורי לידה. כל האנרגיה הזאת עברה בתוכי כמו בתוך צינור. אבל שום דבר לא יצא עדיין מהצינור הזה. בעצם כן, מהצד של הפה – לא הפסקתי לציין כמה ש"כואב לי", ואיך ש"בפעם הקודמת זה לקח כל כך מעט זמן" (כמצטדקת. זה לא בגללי, זו הלידה...), ו"למה לעזאזל היא לא מתקדמת?!" (רוב הזמן ליטפתי לה את הראש, גם עם האצבעות). איכשהוא זה עזר לי להוציא את הכל מהמערכת, דרך הפה (בדרך כלל אני ממש לא "כזאת"). בדיעבד אני כל כך שמחה על האפשרות שניתנה לי להיות מלוּוה ע"י מישהי שאני סומכת עליה שלא תדאג מכל האמירות האלה. הרגשתי כל כך בטוחה שם. לרגע לא עלה על דעתי ששרה'לה תחשוב שבאמת זה כבר יותר מדי זמן.
נבות נכנס למים באיזשהו שלב. מזג לי מים נעימים על הבטן (המים בבריכה לא הספיקו כדי לכסות אותה) ועיסה אותה בשמן עם לבנדר (או שאולי זו היתה שרה'לה?! לא יודעת, נהיה חשוך...). שרה'לה הנחתה אותי להפוך את ה-אההה ל-ששששש, שבאמת גרם ליותר התקדמות בכיוון הנכון (ואולי היא סתם רצתה שאהיה קצת בשקט? (-:{{}}). הלחץ באגן נחווה לי כמאיים להוציא לי את כל הטחורים (טפו... הכל נשאר תקין) ולא הייתי שלמה עם לאפשר לזה לקרות (זה אני אומרת בדיעבד). אני חושבת שההכנה עם אפי-נו שעשיתי בפעם הראשונה עזרה בזה שהתרגלתי לתחושת הלחץ באגן, ולכן בבוא הלידה פשוט אמרתי "א-לה באב אללה" או איך שאומרים את זה, ונתתי לראש לצאת. פה, הייתה לי איזו ציפייה שהכל יישאר בשליטה ויקרה בהדרגה, מה שאכן קרה, אבל במשך שעתיים!
מה שכן, היה מדהים לדעת בדיוק מה קורה בכל שלב, ולהרגיש אותה מתקדמת גם עם האצבעות וגם מבפנים.

אחרי כמה צירים של הכתרה ("נו! תצאי כבר!! בואי אלי!!!") סוף סוף יצא הראש ("ישששש!!! איזה כייף!! תודה לאל..."). אבל כאן הגיע השלב הכי קשה (האמנם?!) – הראש בחוץ, הגוף בפנים, בגב ציר מתמשך, והיא מתנועעת כמו דג בתוכי{{}}. זה היה ממש לא נעים, וגם נמשך איזה 4 דקות (שנדמו כמו נצח).

ואז... היא החליקה לה, ממים אל מים, ישר אל תוך ידינו האוהבות והמתרגשות. יצור קטן וחלקלק, פלא הבריאה, כאילו אלוהים הפיח בה חיים ברגע זה ממש.
איך בשברירו של רגע, התינוקת המתוקה והיפה הזאת הפכה מאוסף של תחושות

[h=3]

ל בת שלי

[/h]

זהו, כל השאר היסטוריה... עוד אוסף של פרטים טכניים, כך זה מרגיש לי עכשיו.
כ-ל המשפחה שלי הגיעה תוך חצי שעה, כולל נטע והעיניים הגדולות מלאות הפליאה.
היה צפוף מאוד בחדר הלידה הבֵּיתי. אבל ככה זה, אוֹרִי, הגעת למ ש פ ח ה

^{<נו, ומה מוסיף המרגיעון? "באופן טבעי כולנו שייכים">}

איזה יופי של לידה, ושל סיפור.
מזל טוב! @}

תודה רבה

סיפור מרגש ונותן תחושה עצומה של חיבור לעצמך. איזה יופי.
אגב, ממש סקרנות לשמה - אורי - מבטאים במילעיל או מילרע?

אורי במלעיל. (כמו "אורו עיניו" כך - אורי = האירי).
החיבור לעצמי הוא המון בזכותה. מהלך ההריון גרם לי "להתעורר" ולחזור קצת יותר לעצמי.
וגם - בדיעבד (הרי כתבתי חודשיים אחר-כך) הכל נהיה ברור ומחובר. תוך כדי זה בוודאי נשמע אחרת...
@}

מדהים. החיבור שהילדים יוצרים לנו כל כך מצמיח.
לבת שלי אגב, קוראים אורי במילרע, במשמעות האור שלי..
שני השמות מקסימים בעיני

שני השמות מקסימים בעיני
גם בעיני. היה איזה שבוע שעוד התלבטנו ביניהם, אבל אורי במלעיל יותר התאים לה, ולפיכך ניצח (-:

הדמעת אותי, איזה יופי, איזו נהדרת את @}