סיפור הגמילה מההנקה של פצקי

הנה זה הגיע... הרבה זמן חששתי מהרגע הזה. בייחוד בשבוע האחרון, כשדיברנו על זה ותיכננו במדויק איך ניפרד ומה נעשה אחר כך.

ההנקה הייתה במשך השלוש שנים האחרונות חלק גדול מאוד מהאימהות שלי, חלק גדול ממני. הנה אני, אמא אדמה, מזינה את התינוק שלה... לפעמים אני מרגישה שנתתי להנקה מקום גדול מדי באימהות שלי – זכורה לי תקופה שבה תיקשרתי עם הגוזל בעיקר דרך ההנקה. כואב לו משהו – תופס את הציצי. משעמם – ציצי. כשהייתי באה הביתה – ישר ציצי. בלי להסתכל עליי אפילו.
באחד מהדפים פה מישהי כתבה שאחרי הגמילה מההנקה פתאום היו יותר חיבוקים, ומגע, והבעות אהבה יותר יצירתיות מאשר הספורט האהוב תפיסת שד צורנית. בסביבות גיל שנתיים התחלתי להרגיש שאני צריכה שמשהו ישתנה בקשר בינינו, שאני רוצה את ההבעות אהבה השונות האלו, בלי קשר להנקה.

אז נתחיל מהתחלה...

היה לנו סיפור הנקה מהחלומות. הייתי משוכנעת, בהיותי מוכנה תמיד להאמין שהרע מהכל יקרה, שההנקה שלנו תיתקל בקשיים. לכן קראתי כל ספר, פורום ועיתון אפשריים שעסקו בנושא, הלכתי לסדנת הכנה להנקה, ותירגלתי על בובות את הצמדת הראש לשד. היו לי כבר יועצות הנקה בסטנד ביי, וידעתי בדיוק למי צריך ללכת במקרה של לשון קשורה, פטמה סדוקה או סתם תינוק עצלן.
הגוזל, כנראה, הפנים את חומר הלימוד ויצא לאוויר העולם מתורגל ומוכן. למרות שהנקתי כל שעה בחודשים הראשונים (גם אני לא האמנתי שזה אפשרי), הכל הלך חלק. הוא היה שמן ומאושר, אני הייתי שמנה ומאושרת. אידיליה.

לקראת גיל שנה וחצי משהו התחיל לנקר בי. כל מיני סיטואציות שלא היו לי נוחות להנקה, המישוש האוטומטי של הצד השני בזמן ההנקה... התחלתי לדלל את ההנקות. לאט מאוד.
בהתחלה דיללתי את ההנקות בחוץ. הייתי מאוד חד משמעית בעניין – לא יונקים בחוץ. כשנגיע הביתה. הוא הבין מהר מאוד, אפילו יותר מהר מאשר ציפיתי, והפסיק לבקש. אם אני זוכרת נכון זה היה ממש ימים ספורים, ובלי בכי או סצנות. כמובן שזה היה יותר קל כי בחוץ יש אלף ואחד גירויים ודברים מעניינים, ולכן גם אם פתאום נורא מתחשק ציצי – היי, הנה טרקטור! בוא נראה את הכלב הנחמד הזה! (וציצי תקבל בבית).

הנקות הבוקר הסתיימו אצלנו בשלב מאוד מוקדם, כי הייתי קמה לעבודה בשש בבוקר, בקיץ אפילו בחמש וחצי. כך שבסביבות גיל שנה וחצי היו כבר לסירוגין ימים שלא ינק בבוקר.

דילול הנקות הלילה היה יותר מאתגר. פה כרונולוגית אנחנו בסביבות גיל שנתיים. כשהוא היה מתעורר בלילה ורוצה ציצי הייתי אומרת לו – עכשיו אין ציצי. לישון. כשאני כותבת את זה זה נשמע מעט קשוח, אבל זה נאמר בטון מאוד ענייני ורגוע, פשוט כעובדה.
כאן הייתה קצת יותר התנגדות מצידו, ובשלב הזה התחלתי להציע לו מים. עבד כמו קסם, כמו שאומרים. זה הוריד לי באחת אבן מהלב, כשראיתי שבעצם אין לו ממש צורך בהנקות הלילה האלו.

אני זוכרת שבגיל שנתיים אני מבחינתי הייתי מוכנה להפסיק עם ההנקה בכלל. בעבר ההנקות היו מעין הפסקה לנשימה גם בשבילי, חצי שעה של שקט. אבל הנקה של בן שנתיים זה לא שקט ולא נעליים – רגליים עפות לכל כיוון, גוף זז מצד לצד, ניתוקים פתאומיים וכואבים כי משהו הסיח את דעתו. הכל באופן כללי יותר אגרסיבי.
המישוש האוטומטי, שכבר הזכרתי למעלה, נעשה לי בלתי נסבל. זה כל כך הטריד אותי פיזית, שהייתי צריכה להתאפק לא להעיף לו את היד בפתאומיות או להתפרץ. כשנפל לי האסימון, שאני ממש סובלת מהעניין, הפסקתי את זה מייד. לקח לי זמן עם העניין הזה, כי הרגשתי קצת אשמה כלפיו, ובכלל בעצם העובדה שהמגע הזה לא נעים לי. הרי אני מנשקת ומחבקת ומתלטפת איתו עשרות פעמים ביום, אז למה דווקא את זה אני לא יכולה לסבול?
אבל כמו שאמרתי, האסימון נפל והייתי אומרת לו שוב ושוב, תוך כדי שאני מחזיקה לו את היד ומנשקת אותה, שלא נעים לי שהוא נוגע בציצי השני.

הנה פוסט מלפני חצי שנה שמצאתי אצל אום אל קיצקיצ היקרה (כשהוא היה בן שנתיים וחצי):
אצלנו - כרגע אני מוציאה הנקות לפי ההרגשה שלי (אוי זה נשמע נורא). למשל היום בבוקר פשוט לא הייתי יכולה לחשוב אפילו על הקטן נצמד לי לציצי אז פשוט אמרתי לו - אני לא יכולה. כואב לי הציצי. תקבל ציצי לפני שתלך לישון.
למרבה ההפתעה הוא קיבל את זה מיד, הלך להעסיק את עצמו עם איזה פאזל, ואחרי כמה שניות הרים עיניים ושאל אותי - "אתה לא מקבל ציצי עכשיו ותקבל ציצי בלילה שחושך?". אחרי האישור הסופי הזה שכח מהעניין.
האמת שקל לו לקבל את טיעון כואב-לי-הציצי כי כבר כמה חודשים יש לי שם פצע יובש שלא עובר, כיוון שהוא מגרה אותו עם ההנקה.
התחלתי לטפטף לו שעוד מעט הוא כבר לא יקבל ציצי, ושעוד מעט ייגמר החלב (בציצי אחד כבר נגמר האמת, והשני מתייבש לאיטו) וזה ממש לא הרשים אותו
הוא פשוט הסתכל עליי ואמר במבט זועף "לא!".

אז באמת מה שאני זוכרת מהתקופה הזו (מפתיע כמה קשה לי לזכור דברים שהתרחשו לפני חצי שנה!) זה שכל כמה ימים הייתי מדברת איתו על זה שבקרוב לא יהיה חלב בציצי, וכשהוא יהיה גדול הוא יילך לישון עם חיבוק ולא עם ציצי, וגם הייתי מספרת לו על בני-דודיו הגדולים והנערצים, ואיך שהם לא הולכים לישון עם ציצי כי הם כבר גדולים. הוא היה חוזר על מה שאמרתי, בלי שנראה שממש הבין את זה, ועברנו הלאה. אולי כדאי לציין שהיינו מדברים על זה כשהיה עולה נושא קשור, למשל הוא היה שואל אותי למה יש ציצי אחד גדול ואחד קטן (נקודה כאובה) ומכאן היינו מפליגים לדמיונות על העתיד נטול-הציצי.

אני בדיעבד חושבת שממש חיכיתי לאיזה סימן ממנו, לאיזו הרגשה אינטואטיבית, שתגיד לי שעכשיו זה הזמן, עכשיו זה יהיה אפשרי לעשות את זה חלק ובלי טראומות. מיותר לציין שלא התקבל שום סימן, ונאלצתי לקבוע את גורלנו בעצמי

יש הרבה דברים שאני ממש כבר לא יכולה לזכור מתי הם היו, הכל מטושטש ובערבוביה... אז הנקודות ציון שאני כן זוכרת:
הנקת צהריים – הופסקה באופן מפתיע, ביוזמתו, בגיל שנתיים ועשרה חודשים. אירחנו אצלנו מסיבת נר אחרון לחנוכה, וכשהצעתי לו לישון הוא סירב. הייתי מופתעת, אבל הנחתי שבגלל ההתרגשות שלו הוא מלא אדרנלין והוא לא רוצה להפסיד שום דבר מההכנות. כשגם למחרת סירב לישון, הסתכלנו אני ובן זוגי בהפתעה אחד על השני והבנו שיש פה קפיצת דרך קטנה. אמנם באחת נאלצנו להסתגל לרעיון שאין יותר חצי שעה של שקט באמצע היום, אבל שמחתי מאוד שזה בא ממנו.

שבוע לפני המסיבה, והוא כבר בן שלוש - בעקבות הסיפור המקסים של אום אל קיצקיצ , קנינו חרוזים שהוא בחר, תלינו מעל המיטה, ומדי לילה לפני השינה הוצאנו אחד והוא הסביר לי שכשייגמרו החרוזים הוא יילך לישון עם חיבוק ובלי ציצי. מיד לאחר מכן הוא אמר "אבל עכשיו ציצי" ונצמד אליו בשקיקה

סידרתי את זה כך שהחרוז האחרון יצא ביום שישי, והמסיבה ביום שבת, כך שאם הוא יתחרט וירצה ציצי, אני אזכיר לו את המסיבה שהוא חיכה לה כל כך וזה קצת ישכיח את כאב הפרידה. המסיבה הזאת הייתה ממש בר-מצווה בשבילו, ההוכחה לכך שעכשיו הוא גדול, ולכן ידעתי שזה ישכנע אותו.
בדיעבד התברר שאין שום צורך לנפנף בחרב המסיבה. הוא קיבל את זה מיד, מלמל וקשקש לעצמו כמה וכמה דקות, ונרדם. הללויה.

היום השני לשחרור. מאחורינו מסיבת יום ההולדת שחיכה לה בכיליון עיניים, מאז חזה בהפקת הענק המוגזמת לחלוטין של בנדודו בן ה-4. מודה ומתוודה, תפסתי טרמפ על המסיבה הזאת, והיה גם לי וגם לו יותר קל לשים את הדד-ליין של סיום ההנקה יחד עם היום הולדת.

כמו שכבר כתבתי, בינתיים הדברים מתנהלים בקלות מפחידה (אבל מצד שני אצלי תמיד כשהכל הולך חלק אני מסתכלת השמיימה, לבדוק מאין יבוא האסטרואיד).
לא הזכיר אפילו את הציצי כשאמרנו שהולכים לישון. נשכב, תפס אותי לחיבוק, והתחיל למלמל, להתפתל ולשיר לעצמו. די מבאס לשכב במשך 10 דקות ולחכות שיימאס לו לשיר, אבל מצד שני הבחנתי בדבר מעניין: זה היה ממש כמו אוברטורה. אוברטורה, אני גיליתי לאחרונה, זה המיש-מש של כל השירים במחזמר או ביצירה מוזיקלית ארוכה, למשל כמו בתחילת הסרט צלילי המוזיקה. אז אצל פצקי זה הולך ככה:
ממלמל צלילים לא ברורים
שר מספר נעימות של שירי פורים בלה-לה-לה
עובר לשיר היום יום הולדת
צורח קצת בום בום וטראח, מלווה בידיים ורגליים (הבנידודים שיחקו באיזה משחק דימיון אלים)
פונה אליי ואומר "אני נפלתי ובכיתי, אמא! כן! אני נפלתי!"
מפזם לעצמו מנגינה לא ברורה ושר שיר מקורי שלו, שמורכב מ"ואז עשיתי X והוא עשה Y, אני רציתי את זה, יש עוגה אוכלים עוגה" וכדומה, שמסכם חלק מאירועי היום.
שוב מחרוזת שירי פורים בלהג לא ברור
אני קמה והולכת
הוא קורא לי לחזור ומבטיח שעכשיו יילך לישון, ותוך 20 שניות כבר נוחר לי בעדינות ליד האוזן. THE END
מרתק. הוא היה צריך להוציא את זה לפני שיכל ללכת לישון.

מזל טוב! כמה מרגש. אני כל כך שמחה על השיתוף.
אצלנו זה עוד לא רלוונטי (מוקדם מדי) אבל בהחלט נותן תקווה שככל שהם נהיים בני אדם קטנים כך יותר קל (לנו, רגשית...) לגמול אותם.

חוץ מזה מאוד מוכר לי זה (ממני):
אצלי תמיד כשהכל הולך חלק אני מסתכלת השמיימה, לבדוק מאין יבוא האסטרואיד

וגם זה (מהגדולה):
די מבאס לשכב במשך 10 דקות ולחכות שיימאס לו לשיר
(בחזית זאת אני יכולה לדווח שזמן ההשכבה מתקצר כל הזמן וכל העסק נהיה יותר נעים ככל שהיא גדלה).

המשיכי לשתף!

תודה ששיתפת! כל כך עוזר לי לקרוא את הסיפורים האלה.
אנחנו עכשיו (גיל שנתיים) נותרנו רק עם הנקות בלילה אחרי הפסקה הדרגתית של הנקות היום, וגם אני מחכה לאיזה סימן בשלות ממנה או משהו אחר שיבהיר לי שאפשר להתקדם לשלב הבא בגמילה.

שמחה לשתף ולעזור!

הי שירי, וואו אני מרגישה ממש בתפקיד שחקן אורח בדף הזה!
אז קודם כל, איזו גמילה, ממש מעוררת קינאה. איזה כיף לך! אצלינו הלך כל כך קשה, ממש לא רצתה לוותר. עדין לפעמים מבקשת לינוק. בסוד, אבל תגלי לאף אחת, לפני כמה זמן אפילו נתתי לה, אבל אז היא רצתה גם פעם שניה (ונתתי) ואולי אפילו שלישית (ונתתי) והבעל התחיל להתרגז (מתוך דאגה לרגשותיה) אז סגרתי את הבסטה סופית. אבל אצלינו זה אחרת, כי יש יונקת אחרת בתמונה.
דבר שני, בקשר למשחק בפטמה השניה, אני בחיים לא הרשיתי את זה ולא איפשרתי בכלל גישה לשם, ולא רואה את זה כחלק מהשירות ליונק (-; זו תחושה לא נעימה ואני בכלל לא מרשה לשחק בפיטמה, גם לא בזו שיונקים ממנה. לחוצפנית הקטנה יש מנהג לעשות הפסקה בהנקה ולהגיד לי משהו (תייש! תייש!) ובינתיים למולל לי את הפטמה וזה מ-ע-צ-ב-ן! אז אני מיד מזכירה לה, מותק, או שאת חוזרת לביזנס או שאני סוגרת את הבסטה.
דבר שלישי, את אומרת שכבר מגיל שנה ומשהו לא איפשרת לינוק בחוץ, בפומבי, אבל לי דוקא זכור שבמפגש ההיסטורי שלנו לפני בערך שנה (בגן השעשועים במכון ויצמן) פצקי ביקש לינוק ואת נתת לו. אני מקווה שלא עשית את זה כי לא היה לך נעים מאיתנו או חשבת שאנחנו משטרת הנקה או משהו כזה. כי זה ממש לא הכיוון. אני גם לא הינקתי בחוץ בגיל הזה, וגם הרבה לפני הגיל הזה . אולי ברוח המפגש, אם כבר כולם מניקים אז גם לך התחשק (-: .

יופי.
אצלינו- הנקתי את בני השלישי עד גיל שלוש. בכיף גדול, ואז פתאום הגוף לא יכול היה יותר. קיבלתי מחזור המון פעמים בחודש...
הרגשתי שאי אפשר יותר- אז הפסקנו. בדיוק אז הוא נכנס לגן בפעם הראשונה.
ולהלן התיקון-
עכשיו כשהוא בן שבע הוא ביקש ממני לינוק, מהציצי של אחיו התינוק.
ואני השכבתי אותו אמיתי עלי על הצד והנקתי. חצי שעה.
פעם בשבוע.
אחרי כמה פעמים כאלו, שאבתי (בשביל התינוק) התינוק לא נגע בזה, ושמרתי במקרר איזה יום. מזגתי לבני בן השבע חלב אם בכוס.
הוא אומר שיש לזה טעם של קוקוס.
היום הגשתי לו חלב חם מהול במים, אמרתי לו- בבקשה הנה חלב בשבילך,
והוא שאל אותי- חלב אמא?

אום, את בהחלט השפעת עליי הרבה בנושא... מאז שקראתי את דף הגמילה מההנקה שלך הנושא התחיל להתבשל אצלי על אש גבוהה יותר, וכמובן שאלתי ממך הרבה מהרעיונות. אז לכן ההזכרות הרבות

מפגשים זה לא נחשב בחוץ! מבחינתי, מבחינת ההרגשה כמובן, זה כמו להניק בבית, בייחוד שהוא ראה אחרים יונקים לידו. אני חושבת שגם הוא הרגיש בהבדל.

אז קודם כל, איזו גמילה, ממש מעוררת קינאה
זה אולי יכול להיראות ככה מבחוץ, אבל אני חושבת שאני "סבלתי" במשך השנה הזאת כדי שיילך לו חלק יותר. כלומר, כמו שכתבתי למעלה, אני הייתי יכולה לחתוך כבר בגיל שנתיים, אבל ממש פחדתי. זה היה חלק כל כך מרכזי בתקשורת שלנו, בשגרה שלנו, במי שאנחנו - גם אני וגם הוא. היו חודשים שהרגשתי ממש פיכס מזה שאני מותחת את זה כמו מסטיק.
אבל אולי זו הייתה האינטואיציה שלי, רק שהיא לא הגיעה בתור משלחת מלאכים מזמרת, אלא פשוט בתור הרגשה שעכשיו עוד אי אפשר, זה לא מתאים. הייתה לי כרגע פליטת מקלדת פרוידיאנית, כתבתי "פשוט בתור הרגשה שאני עוד לא מוכנה" במקום "הוא מוכן", ואולי זה היה חלק גדול מהעניין. מה זה אומר בשבילי לוותר על ההנקה.

אוף, הוא מנדנדלי פה... תיכף אשוב.

ובכן, יום הדין הגיע

(אבל מצד שני - היי, יום הדין הגיע! ידעתי שאני לא סתם פסימית)

אתמול הרשנו לספונטניות שבנו להשתלט, יצאנו מהבית בשעה מאוחרת וכשחזרנו הוא נרדם בדרך /-:
התעורר איך ששמנו אותו במיטה, ומפה העלילה מסתבכת - הוא רוצה ציצי. אני מזכירה לו שאנחנו כבר אחרי היום הולדת, ולא ישנים עם ציצי יותר. בכי קורע לב. "אבל אני אוהב לישון עם ציצי!". אני מחבקת, מלטפת, מרגיעה. הוא בוכה עוד. השלב הכי גרוע אבל גם הכי מצחיק היה כשאמרתי לו שאני מבינה שקשה לו - הוא נתפס על זה כמו עלוקה לרגל מדממת.
"כן! קשה לי! קשה לי כל כך!" (אני נשבעת שהוא אמר את זה)
ניסיתי לנחם אותו שכל ההתחלות קשות, ושאנחנו נתאמן וככה יהיה לו יותר קל להירדם לבד.
"אבל קשה לי עכשיו ! זה קשה! אני אוהב עם ציצי!" <בכי>
סה"כ - חצי שעה די קשה.

היום - שוב שכח שלא ישנים עם ציצי. הזכרתי. רק יללות אבל לא בכי. מה שמרגיע אותו להכי הרבה זמן זה להזכיר לו שוב ושוב שהוא כבר גדול ואין יותר חלב בציצי. הוא אוהב מאוד את סטטוס הגדול.
כשאמרתי לו שחלב של ציצי זה רק לתינוקות קטנים הוא שאל ברצינות מתי הוא ייהפך לתינוק D-:
אחרי כמה פעמים ספורות של הלוך-ושוב (אני אוהב ציצי!-אתה כבר גדול) התחלתי לנשום איתו נשימות עמוקות, וזה עזר מאוד.
סה"כ - 10 דקות. לא נורא בכלל.

שליחה על ידי נטע* » 01 מרץ 2010, 21:36

כמה רלוונטי לי.. אתמול הגור היה בן שלוש והיום היה היום האחרון להנקה.
גם אני תפסתי טרמפ על יומולדת שלוש.
היה לו קשה בצהריים, קיבל ציצי ל 10 שניות אך לא נרדם.
בערב היה שוב קשה, בכה וביקש ואמר שרק הציצי עוזר לו להרדם ולא יכול בלי. נרדם אחרי 20 דקות שרובן בכי וכעס.
עוד לא יודעת איפה אני בסיפור, מרוכזת בלהיות עקבית ומכילה. מאוד מוזר אחרי 3 שנים לא להניק.

עוד לא יודעת איפה אני בסיפור, מרוכזת בלהיות עקבית ומכילה. מאוד מוזר אחרי 3 שנים לא להניק.
אני חושבת שאני השלמתי עם הרעיון של לא להניק כבר מזה כמה חודשים, כיוון שההנקה הייתה מאוד סימלית. ממש כמה מצמוצים וזה היה גם פעם ביום, למשך תקופה יחסית ארוכה.
קבלי חיבוק

ואת מוזמנת להמשיך לשתף @}

באופן טבעי

באופן טבעי