סיפו רים

[סיפו_רים*]

זהו דף בלוג

[סיפו_רים*]

סטלה

סטלה אוהבת לרקוד ולזמזם בזמן נקיון הבקתה. היא מתעדת ארועים בעיני ליבה ומתרגמת אותם לשפת הדמיון שלה בזמזום ובריקוד. מטלות הבית הופכות קלות ומהנות והארועים נשמרים היטב בנשמתה.
ארועים כשל אותו יום בו הגיעה בגי הזקנה והתלוננה בחירופים וגידופים
על השורש ואבקת האזמרגד: " ממש רעל! את מנסה להרוג אותי? כי כמעט הצלחת!" תדהמתה של הדודה התחלפה בצחוק, שמילא את הבית ונשפך דרך החלון
אל החצר הקטנה ובמורד השביל ( אוי מה שצחוק תמים של חמלה יכול לגרום):
" סבתא בגי, נסי לזכור הפעם, זה בשביל למרוח, לא לשתות, לערבב במעט מים
ו- ל-מ-ר-ו-ח במקום הנגוע, נו באמת!"
או ארוע כמו בפעם ההיא, כשדודתה, אמה והחברות ישבו כמדי שבוע, מסביב לשולחן הקטן, שותות מהמים הארומטיים ומספרות חוויות מהשבוע האחרון, כשפתאום הסתובבה אליה אחת החברות-" איזו מתוקה את, סטלה, גם את יודעת להכין תה ריחני?- ברוריה, מתי תתחילי ללמד את סטלה שלנו את רזי המקצוע?, את יודעת שזה לוקח שנים.."
הו, כמה רצתה סטלה לערבב ולמדוד, לקטוף ולהריח, לייבש ולקטוש, אבל
הרשו לה רק לשטוף. בינתים. לשטוף ולשטוף. לשטוף את העלים, לשטוף את הרצפה לשטוף את עיזה, לשטוף ולשטוף. אוף! ולכן זמזמה לעצמה, בזמן השטיפות האינסופיות, שירי רעל ומשחות, פצעים ותחלואים ובכולם היא המצילה, המכינה המושחת והמשכיחה.

• וכיצד יכלה סטלה הקטנה לדעת כי כל החכמה נספגת בנפשה עם כל שיר, ריקוד וזימזום?.-

פעם, כשהבקתה היתה ריקה, והסקרנות הדפה את אותות האזהרה, ניגשה סטלה למדף והורידה צנצנת. רק כדי להסתכל. פתחה. רק כדי להריח. היתה שם כף מידה ובלי שהתכוונה, כבר בקערת הערבוב היתה מונחת מידה אחת של אבקה צהובה. היה שקט. כלום לא קרה. הסקרנות יודעת לנצל את החריץ הפרוץ הקטן ביותר, אויה, הסקרנות הזאת!! בינתים קצת מים התערבבו להם בצבע הצהוב שבקערה ואבקה נוספת, אפרורית התפזרה לה וכיסתה את התערובת. ומה קורה עכשיו?
היא הביטה בתוך הקערה דקה ארוכה ובדיוק כשהגיע למסקנה שאין שום שינוי, שמעה את חריקת הדלת. בהלה נכנסה לליבה ודודתה נכנסה הביתה. סטלה ניסתה להרים את הקערה אך זו התגלגלה על השולחן והבלילה נשפכה. בנגעה בעץ ציבעה הפך כתום וריח לא כל כך נעים הציף את החדר. גם הדודה הריחה אותו ומיהרה למקום: " סטלה, מה עשית?! את יודעת שזה יכול להיות מסוכן מאוד!"
סטלה, לבקשת דודתה הצביעה על הצינצנות שלקחה והסבירה בדיוק מה עשתה.
"נו טוב, נרגעה דודתה, אל תעשי זאת שוב. חכי שתגדלי קצת ואז, אם עוד תרצי, נדבר על זה". ובזמן שהיא נוזפת בסטלה המבויישת, לוקחת הדודה מקל קטן שטוח, גורפת מן המשחה המקרית והכתומה, מורחת על רגלה החשופה את החומר המתקשה, מחזיקה בקצה אחד ומושכת כלפי מעלה תוך כדי עוות פנים, מסתכלת על סטלה ואומרת: "חבל לזרוק סתם", קורצת בעינה וסטלה נרגעת. היא אוהבת את דודה. מאוד.
עוד משהו לשטוף, חשבה סטלה למחרת, במאמציה לגרד את החומר הקשה שנשאר דבוק על השולחן והחלה מזמזמת בלי משים, כשלפתע,בחדר הכניסה, נשמעו לחישות רמות שבמהרה הפכו לויכוח קולני. אמה ודודתה התווכחו עם הנפח המקומי. זה לא היה ויכוח רגיל וסטלה החליטה להציץ ולראות במה מדובר.
"ראינה!, הוזהרתן!" אמר הנפח בכעס מהול בדאגה לפני צאתו. הנשים הסתכלו אחת על השניה בדממה, וסטלה רצתה שהן ידברו ביניהן כדי לדעת ממה צריך להזהר. הנפח בדרך כלל היה אדם שקט ובירך אותן לשלום בעברן בשביל.
הוא גם היה שולח אליהן את המסכנים שבאו אליו לעקירת שן, בכדי שאמה
תטפטף בפיהם טיפות מרגיעות כאב, אז למה הוא כועס ומזהיר כך?

[סיפו_רים*]

היה זה יום מבשר רעות. מאותו יום דברים לא היו כרגיל. אפילו המפגש השבועי סביב השולחן וכוסות התה היה שקט ומתוח במיוחד.
"אולי כדאי ללכת"
"ולאן נלך?!"
" כאן החברים שלי, יהיה בסדר"
האוירה היתה רחוקה מאוד מ"בסדר" וכל יום שעבר הפכה עכורה יותר ויותר.השינוי היה מהיר ולא ניתן היה להתעלם ממנו. האביב ששרר בחוץ לא הצליח להסתיר את ריחות הפחד שנמהלו עם ניחוח הפריחה. בלילה, הכלבים נבחו,וחדי השמיעה יכלו להבחין כי אלו מילים אחרות. גם מי שיצא את הבית, עם בוא השחר, במחשבה כי עולם כמנהגו, לא יכול היה שלא לתהות כיצד טעתה האפרוריות הסתווית והגיעה כבר עכשיו.
לבבות כבדים פסעו בשבילים ובמקום ברכה, עינים חשדניות הציצו בחטף מראשים מורכנים. לא. שום דבר לא בסדר. וכדי להסיר כל ספק מהמנסים להתעלם, החלו אמה ודודתה של סטלה מורידות את צנצנות המרפא, מדף אחר מדף, ומסתירות אותן מעיני כל, דבר שהעכיר את ליבה הצעיר של סטלה.
ואז, ערב תמים אחד, הם הגיעו. נושאי הצלב הגדול בבגדיהם המפוארים.
האויר הפך לגלי רוח סוערים של בהלה אילמת. אמה של סטלה אחזה בה בחזקה ומהרה להכנס לבקתה:
" סטלה, הקשיבי לי היטב. יבואו לחפש אותנו, הכנתי לך חבילה על השולחן
קחי אותה ורוצי לגבעה, הסתתרי בין העצים "
" אבל, אמא, אני רוצה איתך"
" אני חייבת להשאר ולדבר איתם, אם נברח כולנו, לא נוכל לחזור אף פעם, אם הם יבינו הכל יהיה בסדר,בכל מקרה אני לא רוצה שהם יראו אותך"
"אבל..."
"עשי מה שאני אומרת לך! דודה ואני נחפש אותך מאוחר יותר".
המילים נאמרו. סטלה, בפחד ואימה, חיבקה בחזקה את אמה, ממאנת להפרד. הדלת נפרצה ושכנים מהכפר נכנסו כעדר סוסים פראי פנימה, קרעו את אמה של סטלה מעליה ובקללות איומות גררו אותה לצד הדודה:
"מכשפה, מרעילה, זהו יום הדין. צחוקך המרושע לא ישמע עוד".
"סט-לה, רוצי סטלה רוצי, ר ו צ י" צעקה אמה מבעד להמולה.
אחד הכפריים, שגר בבית הקרוב, מיהר לתפוש את סטלה המבועתת: "יש לך מזל שאת עוד צעירה!" רעם, " אולי תינצלי ותטהרי.מה שכן אסור לך לשיר ולזמזם יותר, מכשפה ארורה, צריך לסתום לך את הגרון!" ובאומרו דברים אלה, עיניו נפתחו ברשעות כמי ששמע דברי חכמה והוא החל לתור את החדר. הוא ראה את שק הגזרים שבפינה, הוציא משם אחד, פתח את פיה של סטלה, כמו שפוערים לועו של כלב לבליעת שום טרי לתילוע, ודחף את השורש בכוח. הסובבים צחקו בצחוק מפלצתי. סטלה התמוטטה.

[סיפו_רים*]

חמש נשים שרפו באותו לילה. אחרי לילה של צהלות ושיכרות, לא העזו אנשי הכפר לצאת מביתם שבועים ימים. ריח הצעקות החרוך נישא באויר לאורך זמן וכולם פחדו מהרוחות הלוחשות. ואלה שלא צהלו ולא שמחו, ישבו באבל על שנאה ושטנה.

סטלה לא הצליחה לנוע ממקומה. כשפקחה את עיניה ראתה את מוקדי האש מבעד לחלון, שמעה את הצעקות ושוב התעלפה. כמעט יום שלם היא שכבה כך. הבית היה אילם לגמרי. היא ראתה הכל. היא לא יכלה לזוז. בקושי נשמה מבעד למועקה שבגרונה.
בלילה שאחרי, היא הביטה מסביב עדיין ללא ניע וראתה את החבילה זרוקה על הרצפה. דברי אמה הדהדו בראשה "הכנתי לך חבילה... קחי אותה ורוצי ר ו צ י".
לפתע קמה, הקיאה את השורש מגרונה והשתעלה עד שכל גופה רעד. היא רצתה לצעוק ולבכות אך לא יכלה להוציא הגה מפיה. לא, היא לא תשיר יותר. היא קמה ברגליים רועדות, לקחה את הצרור, יצאה מהדלת ורצה כמטורפת אל עבר גבעת העצים הסבוכה.
האם בכלל ניתן לתאר כיצד נפש רכה הופכת לאבן בלילה אחד? איך הכנפיים נקצצות וכוח הכבידה נעשה כה עצמתי עד כי בקושי ניתן להרים את כף הרגל לצעד קטן. הפחד משתק והמוות נראה כמלאך מציל והלב חפץ באבדון ושכחה כאדם שצם ימים רבים ורואה מולו אגם מים מהם יכול הוא לשתות לרוויה.
כאבה של הנפש הוא בלתי נסבל. החיים נגמרים עוד בחיים. כך הייתה סטלה ימים ארוכים ורבים. נדה בין החיים והמוות. ללא אוכל, ללא מים, ללא שינה, ללא עירות. רק קולות וריחות מבחוץ מתערבבים בעמקי נשמתה האבלה.
קשה לאמר כמה זמן זה נמשך. הימים נראו כלילות והלילות היו שחורים. הירח בלט מדי פעם בהיותו עגול ושלם, הוא התמיד לחזור. העצב והפחד נתקעו כשורש בגרונה, מאבנים כל זרימה קטנה של רוח וחיות. רק גופה ההולך ונכחש, הולך ונחלש, ניסה לתת אותותיו. ויום אחד הרגישה סטלה כי עדיין היא בגופה וזה שולח מעין דקירות קטנות בלתי מורגשות כמעט. היה זה הרעב. הגוף החלוש התלונן ודרש את שלו.
סטלה העיפה מעט מן האדמה שלידה והוציאה, ללא תשומת לב יתרה, פקעת קטנה. היא הביטה בפקעת לרגע קט ללא כל הבעה, כשלפתע קלטה מה בידה ונצנוץ נקמתי הופיעה בעינה אך אז נאנחה ללא קול וזרקה חזרה לאדמה את הפקעת המורעלת. " אני מתה ממילא" חשבה לעצמה וחזרה לחבק את רגליה הכפופות בידיה. אך אז, לפתע, ניצוץ דק של הבנה התגנב לראשה, כי זמזום נאלם, שפעם היה שלה, סב בין אזניה בזמן שהחזיקה בשורש המורעל, והזמזום הלך והתחזק בתוכה, מכריח אותה לקום ממרבצה, לחפור ולחפש, להריח ולגלות כי היא מכירה כל שורש, כל עלה, כל זרע ופרי ומה תפקידו כמזון וכמרפא.
ניתן לאטום את הקול. אך השירה הפנימית לא תוכל להשאר אילמת לעד ותנצל רגע קטן שבקטנים לפרוץ ולחולל בנשמה הרעבה. שיריה של סטלה יצאו במחול בתוכה, מזכירים לה שמות, צורות, ריחות, מזכירים לה ארועים שנשמרו עמוק בקרבה.
כאחוזת טירוף, חפרה סטלה באדמה, מוציאה מתוכה אוצרות, קוטפת מעליה קסמים וכל אוצר וקסם מחיים את אמה ודודתה, את ניחוח התה שלהן ואת הזכרונות שנשמרו עם המטלית והמים ושחיכו לצאת, ברגע בו יזדקקו להם. סטלה חפרה, עקרה וקטפה ללא הפסקה.הריחה, טעמה, בלעה ומרחה כמעט ללא נשימה עד כי יום אחד דמעות עלו בעיניה וסטלה הפסיקה מביטה בידיה מלאות הרגבים, ובכתה דמעות רבות כל כך, עד כי היה נוצר אגם לולא האדמה היתה כה צמאה. סטלה התאבלה וביגונה לא נשמע ולו קול חרישי.
וכך חיה סטלה. בחיפושים אחר חיי קרוביה בעמקי האדמה. חיים מבודדים ביער, ללא מילה, ללא שיר. ובכל יום חיפשה אחר נקמה גדולה ממוות, אשר תפיל את השנאה, שבן לילה מחקה את אהוביה, מעל פני האדמה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מקוה שמותר להגיב.
מרתק!
מקוה שיבוא המשך.@}

[סיפו_רים*]

מקוה שמותר להגיב
בוודאי.

המשך יבוא.

[סיפו_רים*]

שנים עברו. סטלה זקנה.
יום אחד שמעה רחש חדש ביער שלה. קול זר, לא מוכר. בעצם... מוכר. מוכר הקול, כל כך רחוק הזכרון. קול אדם, קול ילדותי.
היא הבינה. נבהלה ורצה לעבר עץ הבית שלה.לפתע, עמדה מלכת, נמשכת אחרי הקול השירתי. ילדה הופיעה, מדלגת ושרה, מנופפת ידיה בתנועת הרוח. ילדה כחושה וחיוורת. מדי פעם נעצרת, משתעלת ומקנחת אפה הקטן בשרוול שמלתה.
לפתע ראתה את סטלה הזקנה ובקול בעתה החלה לרוץ לכוון הנגדי. סטלה לא נעה.
הילדה הסתתרה מאחורי עץ ענק וחיכתה בפחד מהלא נודע. הסקרנות, הסקרנות הזאת שמופיעה לה לפתע. הילדה הציצה והביטה בסטלה רגע ארוך . אאאאאפצ'י. ושוב השרוול.
"מי את?" שאלה הילדה
אין תשובה רק מבט ממוקד.
"'ני מאגי"
סטלה המשיכה בשתיקתה עטורת השנים ורק הביטה במאגי במבט חודר, מטה את ראשה כבוחנת את היצור החלוש. מבט כזה יכול להפחיד נשים וגברים כאחד. ממבט שכזה מזהירים הורים את ילדיהם ומתריעים בהם לנוס אך אי אפשר להתנגד לסקרנות. כן, הסקרנות הזו,מרגע שמצאה פירצה, היא שם ולא תלך, עד לסוף המר. מאגי הביטה בזקנה האילמת ובזרועות שאיבדו את כפות הידיים בתוך כיס ענק בבגדה המרופט.
" מ'יש לך שם? יש לך משו בשבילי"?
סטלה התמהמה קמעה ואז תוך כדי הנהון בראשה, חפרה בכיסה והוציאה, מבין כל השורשים והעלים, פקעת שהיתה שם זמן רב. היא הושיטה את הפקעת לילדה. זו התקרבה ובזריזות לקחה את הפקעת מידה של סטלה. "מה זה?"
סטלה לא אמרה דבר, רק הצביעה על פיה הפתוח כמסבירה.
"זה אוכל?"
סטלה רק הביטה בה.
הילדה נגסה בפקעת,מביטה בסטלה בעינים גדולות, ופניה הביעו שביעות רצון, היא המשיכה בדרכה אוכלת ומזמזמת. סטלה פנתה לעיסוקיה ונדמה היה כי עיניה נצצו. כמו אז, כשמצאה את הפקעת הראשונה, פקעת המוות שלא אכלה. היא חשה שנקמתה קרבה ואפילו קול דק של גיחוך נשמע. או אולי היה זה רק עכבר השדה.

באותו ערב. בביתה של הילדה שרר שקט. שקט שיצר מבוכה. השקט המשיך גם לאורך כל ארוחת הערב אך קשה היה להתמקד ולהבין מה חשוד כל כך בשקט הזה.
מאגי חשה ברע, חיוורת מתמיד בקשה לסיים את הארוחה לפני הזמן וללכת לחדרה. מאגי תמיד חשה ברע, לא היה בזה משהו חדש. ובכל זאת, יש משהו אחר, לא רגיל שיוצר אי נוחות אצל המסבים לשולחן. בלילה הזה כולם שכבו לישון ורק קולות הצרצרים נשמעו מבחוץ.
השחר עלה. אביה של מאגי פקח בבת אחת את עיניו ושאף, בבהלה, אויר לראותיו. עם אור ראשון חדרה אליו התובנה כי השקט הזה הפריע לו. הפריע לו כל הזמן. השקט שלא העיר אותו. שקט שבו אין שיעול ואין בכי. שקט שהשכיח ממנו לקום בלילה ולהביא את שיקוי המורפיום שנתן לו הרופא בשביל ביתו החולה.
הוא ניער את אישתו "דוריס, קומי, כבר בוקר, משהו לא בסדר עם הילדה"
הוא רץ לעבר חדרה של מאגי ופחד מהרע מכל שוטף את גופו ומקפיא את ליבו. אישתו רצה מאחוריו.הוא פתח את הדלת מאגי שכבה דוממת. לא שירה, לא שיעול, לא נשימה כבידה.
"מ א ג י?!!" לרגע נעמדו דום
האם המבוהלת התקרבה למיטה הקטנה התיישבה לצידה והניחה כפות ידיה על לחייה של מאגי.
"מאגי" לחשה בשפתים רועדות.
רגע כה קטן. השעון כלל לא מכיר זמן קצר כל כך, אך לא צריך יותר מזה כדי שאינסוף הרגעים שבעולם יאספו ויעברו לנגד עיניהם של אב ואם החשים אבידה.
וכשמתברר כי זו טעות, האם לצחוק או לבכות? לצעוק או להוציא אנחת רווחה?
"אמא" פיהקה מאגי " לא 'שתעלתי". מאגי פקחה עיניה בחיוך ."רציתי לבוא 'לייך בלילה, לספר לך, אבל לא 'כולתי לקום, הייתי עייפה נורא. זה בגלל המכשפה."
"המכשפה?"
"כן, המכשפה ביער. היא עזרה לי. היא נתנה לי 'תזה." מאגי פתחה את כף ידה מגלה פקעת אכולה למחצה.
נקמתה של סטלה הושלמה. הריפוי היה מלא. כך. כמו אמה ודודתה, ידעה סטלה כל מה שצריך לדעת. כך נקמה בשנאה ובשונאים, במוות ובמכחידים והחייתה עד תום את חכמת המרפאות, בהוכחה ניצחת כי אין להן סוף לעולם.
רק לשיר כבר לא ידעה.



סוף

[סיפו_רים*]

מותר לתקן שגיאות כתיב?

כן. אבל רק שגיעות קטיב.

[אמא_לביאה*]

אהבתי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה.
בדיוק חיפשתי ספר טוב לקרוא...
יש עוד?

[סיפו_רים*]

בקרוב.

[יולי_קו]

מקסים.

[רוצה_לעוף*]

תודה.

[אישה_במסע*]

מקסים