- סודי ביותר
מתוך: באופן טבעי מס' 42 (באופן 42) - ספטמבר-אוקטובר 2002
תגובות למאמר, וכן לגליון כולו, ניתן לכתוב בדף תגובות לגליון 42.
אנא, אל תוסיפו לדף זה!
מאז שאני זוכר את עצמי יש לי סט של סודות. איזו ערמה של כביסה מלוכלכת שלאף אחד אסור לדעת עליה. פעם הערמה הזו היתה גדולה, כל-כך גדולה עד שנדמה היה שיש יותר כביסה מלוכלכת מאשר נקיה, והיום היא קטנה לממדים של מגרה או שתיים. אבל תמיד יש סודות.
ומה זה רע, אתם שואלים? הרי כל אחד צריך איזו פינה שבה יוכל להחביא את המשאלות הכמוסות ביותר, את הפחדים העמוקים, את הרצונות החבויים שאסור בשום אופן לרצות. אז זהו, זו בדיוק הבעיה עם סודות. אם הם נשארים סודות - המשאלות נשארות כמוסות, הפחדים נשארים עמוקים, והרצונות - חבויים.
אני רוצה לשתף אתכם כאן בסוד עליו שמרתי במשך שנים - רשיון הנהיגה שלי. עשיתי רשיון נהיגה בגיל יחסית מבוגר - 25. כל החברים שלי וכמעט כל האנשים שאני מכיר משכבת הגיל שלי (אני בן 27 היום) עשו את הרשיון שלהם בגיל 17, והמאחרים בגיל 18 ממש לפני הצבא. רק אני לא.
היו לכך כמה סיבות. קודם כל, הביטחון העצמי שלי היה כל-כך ירוד באותה תקופה, שהייתי בטוח שאין סיכוי שבעולם שאעבור את הטסט. מגיל צעיר לא אהבתי לשחק כדורגל או כדורסל, ומדי פעם אמרו לי מבוגרים שונים (הורים, מורים לספורט, מאמנים) שפשוט אין לי קורדינציה. המשפט הזה נתקע לי בראש ובכל פעם ששאלו אותי מתי אני מתחיל ללמוד נהיגה המשפט קפץ והדהד לי בגוף. "אין לך קורדינציה", "אתה בחיים לא תעבור טסט", "ייקח לך שנים עד שתלמד" אמר הפחד בפנים, ואני נשארתי עם האופניים, כרטיסיות האוטובוס ונעלי ההליכה.
אבל כלפי חוץ לא יכולתי להודות בפחד הזה, הפחד שלא אצליח. התביישתי בזה שאין לי רשיון, והתביישתי בבושה שלי - המלכודת המושלמת, סוד כפול.
גיליתי שברגע שיש סוד, המון מאנרגיית החיים שלנו מושקעת בשמירה עליו, בחיזוק חומות המבצר והביצורים.
מתי מעט ידעו בכלל שאין לי רשיון - משפחה וחברים קרובים מאד. לשאר פשוט לא סיפרתי. אם במקרה ביקשו ממני לנהוג הייתי אומר שאני עייף ושיעזבו אותי.
פעם אחת, כשכבר הייתי קצין בקבע, ביקשו ממני לקחת רכב לבסיס מסוים. ברגע ששמעתי את הבקשה כל החושים שלי נדרכו, איך אפשר יהיה לצאת מזה הפעם? איזה שקר אטווה כדי שלא תתמוטט חומת הסודיות, והבושה תיחשף לעיניי כל מפקדי וחיילי? אהה, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, מצאתי! "אין לי כאן משקפיים, ואני חייב משקפיים כדי לנהוג" אמרתי בלי בושה, ויצאתי גם מזה.
מסכת השקרים השנייה היתה בשביל אלו שידעו שאין לי רשיון אבל לא ידעו למה אני לא עושה. לחלק, אלו שלא הכירו אותי בילדותי, סיפרתי שעברתי תאונה כשהייתי ילד, ומאז יש לי טראומה ממכוניות. לאחרים אמרתי שמכוניות זה לא אקולוגי ואני לא רוצה רשיון מבחינה עקרונית. לשאר סיפרתי שאני פשוט פוחד לנהוג כי יש הרבה תאונות ואנשים נוהגים כמו מופרעים.
הכל אמרתי רק לא את האמת הפשוטה: אני רוצה, מאד רוצה רשיון, ומאד רוצה לנהוג, אבל לא רוצה לעבור את מסכת השיעורים והטסטים.
ושקר, ברגע שהוא נאמר, צריך הרבה אומץ לבוא ולהודות בו. איך אני יכול להתחיל ללמוד נהיגה אחרי שלחצי מהאנשים שאני מכיר כבר סיפרתי שיש לי רשיון? איזה פנים יהיו לי? בגלל סודות כאלה ואחרים כל הזמן החלפתי חברים, ולא שמרתי על קשר עם החברים הישנים. כשלא יכולתי יותר לשאת את עומס הסוד ואת כל השקרים שהוא גרר, הייתי חייב לספר אותו, להוציא אותו מהגוף, אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה שהאנשים שאני איתם ידעו ששיקרתי להם כל הזמן הזה, אז עזבתי - החלפתי בית-ספר או מצאתי חברים חדשים, ושם יכולתי להגיד את האמת בלי שישפטו אותי על שקרי העבר.
וכך, בגיל 25, אחרי סדנת מודעות שעברתי, בה התחייבתי לעשות רשיון נהיגה, החלטתי לעזוב את כל השקרים והפחדים ולהתחיל ללמוד. אז כן, זה היה מלחיץ, הטסטים (חמישה) היו קשים, לקחתי הרבה מאד שיעורים, אבל בסוף קיבלתי את פיסת הנייר הנכספת שמתחילה במילים "מדינת ישראל - משרד הרישוי". והאמת היא, שהיום אני נהג טוב, ואפילו טוב מאד.
אני מרגיש שהמסר העיקרי בסיפור הזה הוא שלסוד יש אנרגיה כולאת, ולאמת יש אנרגיה משחררת. על סוד צריך לשמור, להשקיע אנרגיה, להיות על המשמר ולהיות בשליטה - להסתכל מסביב שאף אחד לא רואה את הסוד שלי.
למעשה, לסוד יש חיים משלו. ברגע שהחלטנו שהוא סוד, הוא יושב לנו בגוף, מנותק מהמציאות, לבד בעולם. הרי אם הייתי מעז לדבר על הסוד שלי, בטח הייתי מגלה שיש עוד אנשים בגילי שאין להם רשיון, הייתי יכול להתייעץ איתם ואולי גם הייתי מבין שהשד לא נורא כל-כך. אבל אני שמרתי על העניין בסוד. ובסוד, אסור לדעת, אסור לשאול, אסור לדבר עליו, ואם מישהו היה מעז להעלות את הנושא הייתי מתחמק ועובר לנושא הבא או ממציא איזה שקר. הסוד הפך למעין מפלצת.
ככל שסוד נשאר זמן רב יותר בגוף הוא צובר לו עוד ואוד חיים משלו. לדעתי, סודות גדולים, כאלה ששמרנו הרבה שנים, יכולים למצוץ את רוב אנרגיית החיים שלנו. אני ממש יכול לראות איך חלק מאנרגיית החיוניות שלי שאמורה לפרוץ החוצה, הולכת במקום זה לבניית החומה שמסביב לסודות.
והאמת... האמת פשוטה. ברגע שהיא יוצאת החוצה, לטוב ולרע, היא שם. אפשר להזדעזע ממנה, לפחוד ממנה, אבל בעיקר רואים אותה ואפשר להתייחס אליה. כל האנרגיה שהתרכזה קודם בהסתרה ובהכחשה יכולה להתרכז עכשיו בהתבוננות בעניין, במציאת פתרון.
אני רק יכול לתאר לכם את ההרגשה שהרגשתי אז בסדנא ההיא, כשישבתי במעגל מסביב למדורה מול אנשים שכמעט את כולם לא הכרתי עד אותו היום, ואמרתי שאין לי רשיון ואני לא מאמין שאני יכול לעשות. לא העזתי להסתכל באף זוג עיניים, למרות שכולן היו נשואות אלי. הסתכלתי בירח המלא ואמרתי את זה מהר.
בשניה הראשונה אחרי שהוצאתי את המילים מהפה הרגשתי קטן, כל-כך קטן שאין לי בכלל זכות קיום. אבל מאוחר יותר, כשהעזתי להסתכל לאנשים בעיניים, לא ראיתי מבטים מלגלגים או מזלזלים, אלא בעיקר מבטים מבינים, אולי קצת משועשעים, והרגשתי הקלה. הרגשתי שמשהו ירד לי מהגוף, שנהייתי קל בקילו או שניים.
מאז בכל פעם שאני יושב בסיטואציה דומה וחושף איזה סוד כמוס, כך אני מרגיש.
באותו המעגל, אחד האסיסטנטים בסדנא סיפר שיום קודם הוא החליט לזרוק לפח את כל אוסף הפורנוגרפיה שלו - קלטות, תמונות, מגזינים. אני נדהמתי מרמת החשיפה שלו, ומכך שהוא לא פוחד שיצחקו עליו. אז הבנתי שלכל אחד יש סוד כזה. כמו שלי היה את הרשיון, ולו היה את הפורנוגרפיה, לכל אחד יש את השלדים שלו בארון, וכל אחד חושב שהשלדים שלו הם האפלים ביותר, המפחידים ביותר ואוי ואבוי אם נתן לאיזו קרן אור להיכנס פנימה.
אז כדאי שנזכור - ברגע שקרן אור פוגעת בשלד, הוא מתפורר.
בברכת חיי אמת,
דף עלון
משתמשת