עשיתי נסיון אחד לפני שבוע ומשהו ומחקתי. לא הרגיש לי כל כך נוח. עושה נסיון שני. אולי עכשיו יהיה לי גם האומץ להמשיך. יש לי פשוט כל כך הרבה דברים שמסתובבים בראש...
|||||*|
כבר כמה ימים שאני מרגישה חולשה. אני קמה בבוקר עם החיפושעת. אנחנו יוצאות לנו לטיול הבוקר. חוזרות ואז אני נופלת. אין לי כוח לזוז. חולשה מוזרה שכזו, הראש מסתובב לי, אין לי תאבון. מרגישה כמו שפעת אבל זה עובר אחר כך אחרי שאנחנו אוכלות את ארוחת הבוקר שלנו. גם הזיכרון שלי די דפוק. לא זוכרת פעולות שאני עושה באופן אוטומטי כמו למשל מספרי טלפון שאני מחייגת בלי לזכור בכלל את המספר אלא רק על פי התנועה והצלילים-לא זוכרת כלום... אולי זה מהדיקור? אולי וירוס? אולי עוד חיפוש/ית קטן?
לפני שנתיים וחצי עזבנו את העיר המזוהמת ועברנו לגור פה, בקצה של שכונה קיצונית של חדרה. שכונה שמצד אחד נושקת לפרדסים ומצד שני לשדות.
פעם כשגרנו בעיר מהסלון שלנו ראו את הים. היום מהמרפסת שלנו שעומדת מעל הגינה שלנו, אפשר לראות את הרי שומרון, מהשרותים רואים את השדות שעכשיו חרושים וחומים.
הבוקר נסענו החיפושעת ואני על האופניים לבסטה של הירקן שנמצא על כביש הכניסה הצפוני של חדרה. חצינו את השדות בשביל העפר. מאוד נעים לטייל ככה ברוח הבוקר הטרייה.
בדרך חזרה, עם אופניים עמוסות בשקיות וירקות שורש מקסימים (כמעט הכל בלדי אצל הירקן הזה, אני לא שואלת מאיפה והוא לא צריך לשקר לי) ראינו שלושה סוסים לועסים קוצים בשדה הסמוך. עצרנו את האופניים וניגשנו קרוב קרוב לאחד הסוסים, הוא לא היה ידידותי במיוחד או מצד שני ידידותי מדי. שאלתי אותו אם זה בסדר שאני אלטף אותו והרמתי יד אחת לאט מושטת קדימה, הוא הגיע והתחכך לי ביד אבל אחר כך ניסה לנשוך אותי. הקטנה שהיתה על הידיים שלי התגלגלה מצחוק אז הקרבתי את היד שלי שוב לאותו תרגיל. מה לא עושים בשביל צחוק פעמונים שכזה?
אחר כך נפרדנו לשלום מהסוס והמשכנו ברכיבה, היא מצידה עשתה קול של פרסות עם הלשון.
לא רחוק משם שמענו רחש מכיוון העשביה, הסתכלנו וראינו עדר עיזים וכבשים, אני יודעת שלפמים רועים שם צאן לפי העקבות על האדמה אבל לא יצא לי לראות אותן עדיין. מיד החננו שוב את האופניים וניגשנו ללב העדר. הקטנה חגגה! היו שם עיזים לבנות, שחורות, חומות עם פעמונים גדולים על הצואר ובלי. והכבשים היו ענקיות! כולן היו עסוקות בזלילת הצמחים שעוד נשארו ירוקים (מעט מאוד כאלה). אף אחד לא הסכימה לבוא לאכול מהיד של הקטנה. אבל אחת ממש רדפה אחרינו כשהלכנו לבסוף. הקטנה התגלגלה שוב מצחוק למראה העז הרצה.
כשחזרנו הביתה היא ניגשה לסלסלת החיות חווה שלה והוציאה את כל החיות מה שהפליא אותי זה שמכולן היא בחרה בעז לשחק איתה וטיילה איתה בכל הבית. לא האמנתי שהיא תדע להבדיל בין אחד לשני במניטורות הללו. אחר כך השהשכבתי אותה לישון את שנת הבוקר שלה דיברנו קצת על מה שראינו בבוקר. היא הזכירה לי שעל האופניים יש קסדה על הראש (הצביעה על הראש ואמרה "דה!") ונזכרה בשמחה בסוס (עשתה קולות דהירה) ובעז ( ביי, ביי עז! או בשפה שלה "דיי-דיי-דיזז!").
איזה אושר! ולחשוב שאם היינו ממשיכות עם הגן שבו בזבזה חצי שנה מחייה הקצרים לא היינו חוות את זה בכלל! איזה בזבוז!
חלמתי חלום נוראי בלילה.
חלמתי שהאיש היקר שלי נפטר מדום לב.
פעם הוא אמר לי שככה הוא מתכוון ללכת בסופו של דבר, פשוט למות יום אחד ודי כי ככה עשו כל הגברים במשפחה שלו עד כה.
בכיתי בחלום. חשבתי על זה שלא יהיו לנו עוד ילדים משותפים. חשבתי על זה שלחיפושעת לא יהיה אבא. חשבתי על זה שלחיפושעת גם לא תהיה יותר אמא כי לאמא לא תהיה ברירה אלא לעזוב אותה גם למשך רוב הימים...
לא אוהבת חלומות כאלה.
לא מצליחה לדבר איתו בטלפון הוא לא במשרד.
מקווה שהכל טוב אצלו.
כל פעם היא תביא אותך קרוב יותר לאמת, למציאות. למי שאת - למה שטוב לך ונכון לך, בהווה.
אחר כך היא אומרת לי, אחותי "תמיד את חייבת לבחור בדרך אחרת מכולם! תודי שזה ככה!"
|L|
! ) סתם רציתי לראות איזה מידה היא בנעלים (18) ואיך היא מגיבה לעניין, היא כמובן יצאה צועדת מהחנות כולה גאווה בזוג סנדלים כחולים של בנים ולא הסכימה להוריד אותם אפילו לא בבית. לפחות לא יהיו לה ארגזי חול בנעליים כמו שיש לה בנעלי העור הקטנות שלה (נותנת לה ללכת יחפה המון אבל היא חולת נעליים ומתעקשת שננעיל לה את הנעלים בכל הזדמנות "נעלים נועלים רק בחוץ!" אומרת אמא אז החיפושעת מצביעה על החצר ומשליחה לי את הנעלים מול הפנים שאנעיל לה אותם ונלך החוצה).
מאוד...
כן 
עוגה וירטואלית לא עושה כאב בטן...
משתמשת