קראתי את הדף לינה משותפת ואני בכלל לא יוצאת קיבוץ, רחוקה מזה מאוד. וקראתי שם על תחושת הנטישה הרגשית שחוו חלק מהילדים, ואת הקטע הזה שכתבה נועה בר:
"אני נשואה לאדם שגדל בחוסר נפשי אדיר (הסיפורים על הקיבוץ זה כלום לעומת מה שהוא עבר בילדות שלו, והוא גדל עם ההורים בבית
גם אני חיה עם אחד כזה. וזה כנראה הסיפור של הרוב הגדול. ילדים גדלים בחוסר, חינוך זה לא מתכון לעוגה ואין אחד שלמד או חווה את החינוך כמשהו מושלם שהוא יכול לחקות אותו או להעתיק אותו ולהפיץ בעולם.
כל אחד סולל את הדרך שלו מתוך הקושי שהוא חווה כילד, שהוריו חוו כילדים והעבירו לו בירושה, וכל שהיום יש לעשות הוא לנסות לעשות את החינוך של ילדינו הכי טוב שאנחנו מאמינים. שנהיה שלמים עם עצמנו ולא נצטרך כמו הורינו לתפוס את הראש ולומר - סליחה, טעינו. איך הסכמנו עם העוול הזה שנעשה לילדינו, או, איך לא ראינו כמה נזק אנחנו עושים לו. "
ועלה בי הרצון לפתוח דף לכל הרגשות האלה שלנו כילדים וכהורים וזכרונות וחוויות מהילדות. כי התחושה של נטישה רגשית או בדידות או מרחק אדיר מהוריי וחוסר הקשבה חזק מאוד אצלי, למרות שאני בכלל לא גדלתי בלינה משותפת אלא חדר ליד ההורים שלי.
אולי כבר קיים דבר כזה ואז אשמח לדעת
זה לא דף רק עבורי,זה לא דף בלוג, זה דף לכל מי שרוצה לכתוב
נטישה רגשית זכרונות מנקודת מבט בוגרת
נטישה רגשית זכרונות מנקודת מבט בוגרת
הרהורים
אמא שלי אומרת שכשהייתי ילדה לא הצלחתי להרדם בלי שהיא ישבה לידי והחזיקה לי את היד.
גם הילדים שלי לא. כאמא אני יודעת כמה זה קשה ערב ערב להרדים כך (וגם להתעורר בלילה ולהצטרך לחזור על זה בישיבה מנומנמת ליד ילד שהתעורר) וכמה עצבים וכעס לפעמים זה מוציא ממני, וכמה אני ממש לא תמיד עושה את זה בלב שלם, אלא מתוך תחושת כורח ("הבאתי את הילדים האלה לעולם,אני צריכה לעשות את זה") וכמה חוסר אונים זה מעורר בי.
וחושבת-אך זה שאמא שלי ישבה לידי כל לילה,לכאורה השקעה אדירה והקשבה אדירה לצרכים שלי, איך זה שלהרגשתי אני כל כך בודדה,כל כך רחוקה,כל כך מרגישה לבד בעולם?
ואולי דוקא בגלל זה? כי זה כל כך קשה ומוציא כל כך הרבה קושי ואגרסיות מההורה(ממני) שאולי עדיף לא לעשות את זה כלל, שלפחות לא תהיה תחושה של חוסר ודאות אצל הילד עד כמה בדיוק ההורה קשוב לו. ולא שאני זוכרת את תגובתה של אמא שלי אלינו כשלא נרדמנו, ושלא שהיא מספרת שזה היה לה קשה או שכעסה עלינו. רק חוויות שלי עצמי מההרדמה שלי את הילדים שלי.
ובעיקר תסכול,על כך שהגלגל מסתובב לאותו דבר, שהילדים שלי חווים את אותו חוסר ההקשבה שאני חוויתי בילדותי,למרות שלכאורה היתה לי אמא עדינה וקשובה. (כך כל הסביבה מתייחסת אליה-אבל לא אף אחד מאתנו הילדים שלה)
מה עוד היה?
כילדה,בעיקר כנערה, הרגשתי שאין לי אף אחד לדבר איתו. שההורים שלי בכלל לא פנויים להקשיב לי, ואפילו לא רציתי לדבר איתםולספר להם מה עובר עליי. הכל היה בסוד בתוכי,את הכל שמרתי לעצמי. הרגשתי שלספר להורים שלי יכול רק להזיק לי כי כל מידע שהם ידעו ישמש נגדי(לא ירשו לי,יעצרו אותי, לא אהיה מקובלת חברתית וכדו') אז אולי המוקד הוא שם.
גם זוכרת את אמא שלי נורא שקועה בעצמה ובקשיים שלה(גם כבוגרת אני זוכרת אותה כך) ותקופות שבהם היו קשיים בין ההורים שלי,שאז בכלל היה חוסר בטחון.
אז התחושה בבית היתה של שתיקה.עד היום. גם אנחנו האחים לא כל כך בקשר אינטימי אחד עם השני. נפגשים,מדברים על היומיום ולא יותר מזה.
הרהורים, בלי הרבה קשר ביניהם
בטח יהיו עוד
אמא שלי אומרת שכשהייתי ילדה לא הצלחתי להרדם בלי שהיא ישבה לידי והחזיקה לי את היד.
גם הילדים שלי לא. כאמא אני יודעת כמה זה קשה ערב ערב להרדים כך (וגם להתעורר בלילה ולהצטרך לחזור על זה בישיבה מנומנמת ליד ילד שהתעורר) וכמה עצבים וכעס לפעמים זה מוציא ממני, וכמה אני ממש לא תמיד עושה את זה בלב שלם, אלא מתוך תחושת כורח ("הבאתי את הילדים האלה לעולם,אני צריכה לעשות את זה") וכמה חוסר אונים זה מעורר בי.
וחושבת-אך זה שאמא שלי ישבה לידי כל לילה,לכאורה השקעה אדירה והקשבה אדירה לצרכים שלי, איך זה שלהרגשתי אני כל כך בודדה,כל כך רחוקה,כל כך מרגישה לבד בעולם?
ואולי דוקא בגלל זה? כי זה כל כך קשה ומוציא כל כך הרבה קושי ואגרסיות מההורה(ממני) שאולי עדיף לא לעשות את זה כלל, שלפחות לא תהיה תחושה של חוסר ודאות אצל הילד עד כמה בדיוק ההורה קשוב לו. ולא שאני זוכרת את תגובתה של אמא שלי אלינו כשלא נרדמנו, ושלא שהיא מספרת שזה היה לה קשה או שכעסה עלינו. רק חוויות שלי עצמי מההרדמה שלי את הילדים שלי.
ובעיקר תסכול,על כך שהגלגל מסתובב לאותו דבר, שהילדים שלי חווים את אותו חוסר ההקשבה שאני חוויתי בילדותי,למרות שלכאורה היתה לי אמא עדינה וקשובה. (כך כל הסביבה מתייחסת אליה-אבל לא אף אחד מאתנו הילדים שלה)
מה עוד היה?
כילדה,בעיקר כנערה, הרגשתי שאין לי אף אחד לדבר איתו. שההורים שלי בכלל לא פנויים להקשיב לי, ואפילו לא רציתי לדבר איתםולספר להם מה עובר עליי. הכל היה בסוד בתוכי,את הכל שמרתי לעצמי. הרגשתי שלספר להורים שלי יכול רק להזיק לי כי כל מידע שהם ידעו ישמש נגדי(לא ירשו לי,יעצרו אותי, לא אהיה מקובלת חברתית וכדו') אז אולי המוקד הוא שם.
גם זוכרת את אמא שלי נורא שקועה בעצמה ובקשיים שלה(גם כבוגרת אני זוכרת אותה כך) ותקופות שבהם היו קשיים בין ההורים שלי,שאז בכלל היה חוסר בטחון.
אז התחושה בבית היתה של שתיקה.עד היום. גם אנחנו האחים לא כל כך בקשר אינטימי אחד עם השני. נפגשים,מדברים על היומיום ולא יותר מזה.
הרהורים, בלי הרבה קשר ביניהם
בטח יהיו עוד
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43436
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
נטישה רגשית זכרונות מנקודת מבט בוגרת
קוראת אותך, מזדהה.
אשמח לשמוע עוד..
אשמח לשמוע עוד..
נטישה רגשית זכרונות מנקודת מבט בוגרת
המממ,...זו היתה אנחה, לא שהות למחשבה.. נטישה רגשית.
לפני כמה לילות חלמתי שאני חוזרת לביקור בגן ,בגן הילדים של ילדותי. זה היה כמתנת יום הולדת שקיבלתי,. בחלום קראו לזה ״יום הולדת גן״.. כשנכנסתי לגן בחלום ראיתי את הגננת שושנה שנראתה מבוגרת יותר אבל עם אותו חיוך מוכר ונעים, פסעתי פנימה ,הסתכלתי על הקירות ועל המבנה ופרצתי בבכי גדול. הרגשתי את העצב ואת התדהמה של הילדה הקטנה והעזובה שהייתי אז בתקופת הגן, זה היה כשאמא שלי חלתה והיתה מאושפזת שבועות רבים בבית חולים. בחלום חזרה הבוגרת /מבוגרת שבי לאותו מקום שבו זכרה את השבר שעברה. השבר היה כל כך גדול שלקחתי את עצמי בחלום לאותו מקום שבו הרגשתי את הנטישה הרגשית כמו הפיזית.
הזכרונות הגיעו דרך החלום כי הם צרובים בתוך הנפש . כמו צלקת שתישאר שם.
מקווה שזאת היתה כוונתך ? לפתוח את הדף לאחרים .. אם זה דף אישי, אני מתנצלת על ההתפרצות.
לפני כמה לילות חלמתי שאני חוזרת לביקור בגן ,בגן הילדים של ילדותי. זה היה כמתנת יום הולדת שקיבלתי,. בחלום קראו לזה ״יום הולדת גן״.. כשנכנסתי לגן בחלום ראיתי את הגננת שושנה שנראתה מבוגרת יותר אבל עם אותו חיוך מוכר ונעים, פסעתי פנימה ,הסתכלתי על הקירות ועל המבנה ופרצתי בבכי גדול. הרגשתי את העצב ואת התדהמה של הילדה הקטנה והעזובה שהייתי אז בתקופת הגן, זה היה כשאמא שלי חלתה והיתה מאושפזת שבועות רבים בבית חולים. בחלום חזרה הבוגרת /מבוגרת שבי לאותו מקום שבו זכרה את השבר שעברה. השבר היה כל כך גדול שלקחתי את עצמי בחלום לאותו מקום שבו הרגשתי את הנטישה הרגשית כמו הפיזית.
הזכרונות הגיעו דרך החלום כי הם צרובים בתוך הנפש . כמו צלקת שתישאר שם.
מקווה שזאת היתה כוונתך ? לפתוח את הדף לאחרים .. אם זה דף אישי, אני מתנצלת על ההתפרצות.
נטישה רגשית זכרונות מנקודת מבט בוגרת
אמא שלי השקיע בי המון, עד שלב שאמי הייתה צריכה לעבוד המון. אבל לא זכורה לי תחושה של נטישה בשלב זה. רק בגיל בית ספר כהיא התחילה לכעוס עלי - שאני רואה טלויזיה, שאני לא עושה שיעורי בית, שאני לא מסדרת את הבית, ואפילו לא את החדר, שהחברים שלי לא לטעמה, הדברים שאני מתעניינת ומתעסקת בהם חסרי ערך בעיניה.
הכעס שלה הוליד בי פחד, והפחד יצר נתק כל כך עמוק שאני לא יכולתי לדבר איתה בלי דמעות.
ניסיתי לשנות את עצמי, לעמוד בציפיות שלה ואיבדתי את זהותי במידה מסוימת.
אני זוכרת תקופה ששמחתי שהיא לא נמצאת הרבה בבית, לא דיברנו כלל על דברים חשובים כמו התבגרות, שינויים בגוף, חברות, זוגיות וכו'.
כשהתבגרתי
בחרתי לגור בעיר אחרת, עדיין יש לי בעיה עם הדברים שהיא כעסה בגללם, אבל אני משתחררת לאט לאט.
לא הייתי רוצה להיות בחינוך ביתי עם אמא כזאת, ואני חושדת להפוך לכזאת כי בכל זאת יש ביננו הרבה דמיון אך גם הרבה שוני- אז יש תקוה.
הכעס שלה הוליד בי פחד, והפחד יצר נתק כל כך עמוק שאני לא יכולתי לדבר איתה בלי דמעות.
ניסיתי לשנות את עצמי, לעמוד בציפיות שלה ואיבדתי את זהותי במידה מסוימת.
אני זוכרת תקופה ששמחתי שהיא לא נמצאת הרבה בבית, לא דיברנו כלל על דברים חשובים כמו התבגרות, שינויים בגוף, חברות, זוגיות וכו'.
כשהתבגרתי
בחרתי לגור בעיר אחרת, עדיין יש לי בעיה עם הדברים שהיא כעסה בגללם, אבל אני משתחררת לאט לאט.
לא הייתי רוצה להיות בחינוך ביתי עם אמא כזאת, ואני חושדת להפוך לכזאת כי בכל זאת יש ביננו הרבה דמיון אך גם הרבה שוני- אז יש תקוה.
נטישה רגשית זכרונות מנקודת מבט בוגרת
חולמת
בהחלט כוונתי היתה לפתוח את הדף לכל אחד שיש לו מה לומר
אני חושבת שכתוצאה מזה שהבית של ההורים שלי לא היה בית שמדברים בו בכלל, ולא היה לי קשר גם הם האחים שלי. יש בי קושי מאוד גדול חברתית
אחרי שהתחתנתי (בעקבות טיפול שעברתי) הצורך החברתי קצת ירד בעוצמה שלו. אבל גיליתי שהקושי באינטימיות ובהבנה מהי שיחה מתאימה, ובעיקר מהם הציפיות, הקושי הזה עצום. והאמת היא שלא הצלחתי לגשר עליו עדיין, ואני רחוקה רחוקה גם מהאדם שאמור להיות מאוד קרוב אליי, ושאני אוהבת ואוהב אותי.ולא הצלחתי ליצור את הקשר הזה,את השיחה הזו,את האינטימיות הזו. (היתה בעבר בתקופת ההתאהבות, ולא הצלחנו לשמר או לפתח).
דוקא בעלי יוצר קשר טוב עם הסביבה שלו,ויש לו קשר טוב,חברי וקרוב עם האחים שלו (ועם חברים טובים נוספים) .והוא לא עד הסוף מבין למה הקשר שלי עם האחים שלי הוא כזה.
בהחלט כוונתי היתה לפתוח את הדף לכל אחד שיש לו מה לומר
אני חושבת שכתוצאה מזה שהבית של ההורים שלי לא היה בית שמדברים בו בכלל, ולא היה לי קשר גם הם האחים שלי. יש בי קושי מאוד גדול חברתית
אחרי שהתחתנתי (בעקבות טיפול שעברתי) הצורך החברתי קצת ירד בעוצמה שלו. אבל גיליתי שהקושי באינטימיות ובהבנה מהי שיחה מתאימה, ובעיקר מהם הציפיות, הקושי הזה עצום. והאמת היא שלא הצלחתי לגשר עליו עדיין, ואני רחוקה רחוקה גם מהאדם שאמור להיות מאוד קרוב אליי, ושאני אוהבת ואוהב אותי.ולא הצלחתי ליצור את הקשר הזה,את השיחה הזו,את האינטימיות הזו. (היתה בעבר בתקופת ההתאהבות, ולא הצלחנו לשמר או לפתח).
דוקא בעלי יוצר קשר טוב עם הסביבה שלו,ויש לו קשר טוב,חברי וקרוב עם האחים שלו (ועם חברים טובים נוספים) .והוא לא עד הסוף מבין למה הקשר שלי עם האחים שלי הוא כזה.
משתמשת