מתוך גליון באופן 65
מתוך גליון באופן 65
קדושה היא עניין של היררכיה, היא מאפשרת כוח לאלו אשר נמצאים בקרבתה. לא רק כוח של נשק גרעיני שיעי ויהודי, או ממון ונכסים, אלא גם כוח פסיכולוגי כלפי אנשים אחרים אשר, מנשקים את ידי הגבוהה מהם בסולם הקדושה, רוחשים לו כבוד ומבקשים ממנו ברכה. אך בראש הקדושה מאפשרת לאדם לחוש טוב עם עצמו, גם אם אין לו כסף ומחסה מעל ראשו עדין הוא קרוב לאלוהים. עוד מעשה טוב, עוד מצווה, עוד תפילה קטנה וכבר הוא יסב לשולחן גן העדן המובטח.
על כן אנו מחלקים את החיים בין הקדושה לבין החולין, תמיד נעים בפיצול בין הבזוי, הנמוך, החומרי, לבין המופלא, הגבוהה, הרוחני. כל אחד כמובן דרך משקפי אמונתו, אמונת הליטאים או החסידים, אמונת השיעי או הסוני, הפרוטסטנטי או הקתולי, ההינדו או הבודהיסט.
אנחנו מורגלים לתת כבוד לאנשים מגולחי ראש או עם זקנים לבנים ארוכים, עם גלביות צחורות או חצאיות כתומות, עם טורבנים או כיפות רקומות. זה נראה לנו עיסוק רציני ביותר להיות חכם סופי או רב גדול בתורה, ארכיבישוף שהוא גם פרופסור! או לאמה טיבטי. אבל בואו נודה כי לאחר שמקלפים את אותה שכבה צבועה ומתחסדת של חנופה ופחד, כל המנהגים הללו נשארים טפלים ומגוחכים - אכילת לחם תוך אמירה כי זהו בשרו של ישו, שלושים יום של צום, לומר אווה מריה שלושים פעם או חמשה פרקי תהילים משום שפלטת זרע, זבחים ומזבח, צלבים, מגיני דויד, סהר, מנדלות, טקסי נישואין ופטירה, כפרה, הודיה ומנחה, ואין ספור חוקים, תפילות, תנוחות ומצוות מתוקף אמונות שונות ומשונות.
כל אלה האוחזים בהשקפות ואמונות אלו, מן הראשונה ועד האחרונה, משוכנעים כי בידם נמצא המפתח להבנת הקדושה. אולם, הפרדה זו יוצרת מצב בו אין כל יכולת גישור בין ההשקפות הללו. מישהו מוכרח להישאר מחוץ לגן העדן.
האין זה תמוהה כי המילה קדושה מעוררת בנו כל כך הרבה דימויים? כמה ידע האדם צבר במשך הדורות אודות אותה מילה? כמה דיו נשפכה על אלפי כרכים עבותים בספריות של בתי כנסת, מסגדים, כנסיות ומנזרים ברחבי העולם. האין זאת בריחה מתוחכמת מן המציאות הפשוטה? אנחנו כל כך כמהים למצוא מעיין שנוכל להרוות בו את צמאוננו, הולכים סחור סחור, ונאחזים בידע ודימויים שאותו הידע מספק לנו, אולם תמיד נשארים אטומים וקטנוניים. גם לאחר שנפטרנו בצורה אינטלקטואלית מכל אלו, עדין יש לנו תחושה אינטואיטיווית אודות דבר מה גדול ונסתר מאיתנו, איזה רעיון-על אודות תפיסה טרנסצדנטלית שמישהו כתב או אמר לנו. גם פה עדין אנו שבויים בדימוי, דימוי אודות שקט התודעה או תנועה כבירה של אנרגיה, דימוי אודות מילה ושמה הארה, אנשים שהולכים לאט, מדברים מתוך טראנס, יושבים בשיכול רגליים וגו זקוף ומדברים בשקט אודות אהבה ותודעה.
דימוים, דימוים, דימוים. מוחנו לא יכול אפילו לרגע בודד לפעול בלעדיהם, להפסיק להשוות את עצמו לאנשים אחרים, לחוויות אחרות, של אנשים אחרים ושל עצמו.
האם התודעה יכולה להיות חופשייה לחלוטין מכל דימוי אודות ה"קדושה"? חפה לחלוטין מכל ידע המניע את האמונות שלנו? האם אנו יכולים לחיות מבלי כל ידיעה שהיא? לא ידיעה קונקרטית, אלא ידיעה נפשית אודות אמת כל שהיא אשר מניעה אותנו; לחיות ללא בסיס פסיכולוגי של מחשבה-זהות נפרדת המבקשת אחיזה וביטחון! ללא רצון לחזור על מאגר הזיכרונות שלנו, הנסיון שלנו, המיניות שלנו, החוויות הרוחניות שלנו; לחיות בכליה מוחלטת של הנפש, בבערה מוחלטת של הלב ועל כן בלבלובה הנצחי של האהבה.
זהו הבסיס הראשוני לחיים, היבדלות התא הפנימי מן החוץ, והאנרגיה התמידית אשר נחוצה להמשיך את אותה הפרדה בין צורת קיום אוטונומית-נשלטת למעבר בלתי נשלט של חומר ואנרגיה חיצוניים.
האדם בריצתו העיוורת אחר הביטחון בו הוא מבקש משען, מבקש הבטחה. לא רק מחסה ומזון אלא משען נפשי, זאת משום שהנפש חיה בחרדה תמידית מפני הרגע הבא. מיליוני שנים של רדיפה וחיים על הסף שבין שרידה והכחדה, בשילוב עם אינטיליגנציה המחלקת בין עבר ועתיד, יצרו יצור חרדתי ותוקפני אשר מחפש הבטחה פסיכולוגית להמשך. לחיי היום יום העכשווים בתוך דירות ממוזגות, בנקים, דלתות זכוכית ופלדה, מכוניות ומזון תעשייתי המייצרים כביכול ביטחון, נוספו סממנים להבטחה נפשית, כמו רדיפה אחר נכסים וממון, כבוד עצמי, עוצמה חברתית ועוד. אך לא משנה מהו שם הסממן, הכוונה תמיד זהה: עקב הפחד הראשוני המוטמע מכליה, יש להמשיך את הקיים. ואם איננו יכולים לעשות זאת אזי יש לחבור לדבר מה מעבר לגוף שלנו אשר ימשיך אותנו: נישואין שיביאו צאצאים, מדינה שתמשיך את הזהות הלאומית שלנו, אידיאולוגיה שתמשיך את הרעיונות הפילוסופים הנשגבים שלנו, וכן הלאה. כך, אם לא נזכה לנצח בעצמנו לפחות נהיה חלק מדבר מה שאינו רק סך כל התאים בגופנו, אלא דבר מה גדול יותר מאיתנו. הפחד מכליה דוחף אותנו תמיד, דוחף אותנו להיות עשירים בכסף, בידע, בחוויות רוחניות, בכבוד, במבני ציבור שיוקמו על שמנו; עשירים בתענוגות קולינריות, עשירים בחברים, עשירים בזיכרונות. הפחד הראשוני הזה דוחף אותנו לחמדנות ללא קץ וחמדנות זאת הופכת את העולם הזה לאלים, מנוכר, ורווי סבל.
אנחנו רוצים להפריד בין החמדנות שלנו אותה אנו מקבלים בברכה ובסבלנות, לבין חמדנותם של אחרים. מה לי ולטרור האיסלמי, מה לי ולכיבוש הציוני, מה לי ולכיבוש הבלגי של המאה החמש-עשרה? אנחנו מעוניינים להישאר צחורים ויפים בעינינו ובעיני הסובבים אותנו, אולם כל חיינו מבוססים על אלפי שנות חמדנות אנושית, על כיבוש, אונס, ניצול, עבדות, רצח.
מבלי עשרות מיליונים של אנשים כמוני וכמוך אשר הופרדו בכוח הזרוע ממשפחותיהם, ותוך כדי מעשי אלימות נלקחו מיבשת אפריקה והועלו על אוניות אל אמריקה ואירופה במשך מאות שנים,רק כדי לשמש בשר תותחים לבנִיה של אימפריות קולוניאליסטיות; מבלי אותם אנשים, לא היינו פה היום. לא הינו כותבים על מחשבים, נוסעים ברכבות, ולובשים את אותן מחלצות, בו בזמן שמאות מיליוני אנשים אחרים מנסים לשרוד בתופת, ומיליונים מהם ממש ברגעים אלו אשר הולכים ונמשכים, נמקים ומתים. החמדנות האנושית משתרעת הרחק עד לשחר האנושות, היא אינה נעצרת לא במקום ולא בזמן, היא קרתה אז כשם שהיא נמצאת היום בעולם כולו.
אינני יודע האם תהיתם פעם על החמדנות שבכם, האם הצלחתם להתבונן בתופעה הזאת בזמן שהיא קורית, האם שמתם את לבכם לצורות השונות של החמדנות בחיי היום-יום שלכם; החמדנות אחר מקורות שונים ומגוונים של כוח וסיפוקים שונים, לא רק מול המדפים העמוסים במוצרים בחנויות אלא בכל רגע ורגע בחיים, גם בצורך בהכרה, באינטליגנציה, בכבוד מן הבעל, האשה והילדים, חמדנות של ידע, חמדנות של רוח. חמדנות אינה רק להחזיק ביד כסף או יהלומים, הנפש רוצה לאחוז בכל מה שיעניק לה סיפוק, גם אם לסיפוק הזה קוראים מרצדס וגם אם קוראים לו משמעות רוחנית. האם ראיתם כיצד החמדנות הזאת שולטת בחייכם והופכת אתכם למרירים, קטנוניים, מתוסכלים, תחרותיים ותוקפניים. כיצד כל חיינו הם השוואה אחת גדולה של הישגים לעומת שכננו, חברנו, משפחתנו ובנינו לבין עצמינו?
דבר לא יישאר.
האם אנחנו יכולים לראות שדבר מכל מה שיש לנו היום לא יישאר? שילדנו ימותו? שביתנו יחרב? שזיכרוננו ישכח? שהמורשת שלנו תאבד? שלא חשוב לאיזה מדינה ודת נשתייך, לאיזה אלוהים נחבור, דבר לא יישאר בין אם נהיה מדענים או סופרים דגולים, ראשי ממשלה, או פועלים פשוטים, דבר לא ישאר.
כליה מוחלטת.
אלוהים, זה כל כך מדכא! למה לחשוב על כאלה דברים? אם כבר נגזר דיננו אז עדיף שננצל את החיים כמה שיותר לא? לפחות נעשה כיף! נלך לים, נעשה סקס, נשתה יין טוב, זה מגניב יותר מאשר "להבין" שאנחנו הולכים למות.
ואז אנו ממשיכים בחיי ההוללות והתענוגות שלנו. כמובן, יש שמסייגים אותם בכל מיני רעיונות של מוסר אולם בסוף אנו חוזרים לדפוס המוכר שהוא רדיפה אחר העונג האישי מפחד המוות הממשמש ובא. רדיפה זאת הופכת את חיינו לשטחיים ומרוקנים מאהבה. היות ואנשים רבים חשים שטחיות, הם מנסים להעניק עומק לחייהם והדרך המיידית ביותר היא הדת - אם אני לא עמוק אז אלוהים הוא בוודאי עמוק. וכך בשכנוע והונאה עצמית אנו חוברים לכל מיני דרכים מסתוריות יותר או פחות שיתנו לחיינו משמעות: ישו, מוחמד, דת משה בישראל, בודהה, אנרגיות שונות ומשונות, אווטרים, מוארים כאלו ואחרים. כל הדרכים הללו הן בריחה משום שמקורן בחיפוש אחר עונג אישי, גאולה אישית, מקורן בחמדנות הבלתי מסופקת שלנו. לנרקיסיזם צורות רבות גם אם הוא מוסווה במילות חמלה וחסד, אשר נהגות על ידי לסתות כבדות עם לשונות חדות, גם אם הן נאמרות על ידי אנשים הלבושים גלימות רקומות בצבעים שונים עם כיסויי ראש, המעידים על עצמם כי מצאו את האמת העילאית.
חלקנו עוברים ממעיין למעיין מבקשים להרוות את צימאוננו ובאמתלה של פתיחות אנו מחדירים לראשנו עוד ועוד רעיונות ודימויים על קודש ושלל גיבובים הנקראים בכל פינה נידחת על גבי הפלנטה הזאת "אלוהים".
אולי נרצה להמשיך וללכת שבי אודות החמדנות האישית שלנו, החמדנות המשפחתית, החמדנות החברתית, אשר מביאות למתחים וסכסוכים, צרות עין וקנאה, לפחד וחיי משפחה מעוותים, לחיים אגואיסטים ונטולי אהבה שבהם הילדים הם כלי לסיפוק צרכי ההורים, לריצוי גאוות ההורים. אולי נרצה להמשיך וללכת שבי אודות החמדנות הדתית והלאומית, אשר מביאה לתורות שונות, לאידיאולוגיות שונות, אשר מפצלות בין לבבות בעולם המוטרף הזה.
אם רוצה אדם להחזיק בנירוזה הפרטית שלו שיבושם לו. אולם אם רואה אדם את חוסר התוחלת שבכך וגרוע יותר, את הטירוף והסבל שכל אלו מובילים אליו, יתכן כי ירצה להפסיק לקחת חלק בכל אותם הבלים של מדינות, אמונות וסוגים שונים של משען נפשי אותם חומדת הנפש.
אולם, כדי להפסיק את כל אותה רדיפה חמדנית אחר ההבטחה בחיי הנצח, בעוצמה ובביטחון הנפשי על כל צורותיו יש לראות אותה. זה נשמע פשוט: "אם אראה את החמדנות אזי היא תיפסק..." אולם האם אנחנו יכולים באמת להשקיף על המבנה השלם של האישיות שלנו? לראות כיצד החמדנות הזאת מכה שורש, כיצד היא פועלת בכל מישור ומישור בחיינו? מיהו זה המתבונן באותה חמדנות? מיהו זה אשר מנסה לצפות באותה החמדנות, האם הוא שונה ממנה? האם הוא נפרד מאותה תופעה של אחיזה?
מיהו המתבונן?
עלי שלכת נופלים על הארץ.
האם כנות פנימית אפשרית? האם הנפש יכולה להביט אל עצמה ולראות עד כמה היא מניפולטיבית? עד כמה היא זקוקה לביטחון חיצוני? האין אותו "חיפוש רוחני" הוא למעשה המשכה של הנפש בחיפוש אחר ודאות? מדוע אנו מפרידים בין בקשת "האמת" לבין כל בקשה אחרת בחיים? משום שהיא נשמעת עמוקה יותר? משום שהיא באה עם דימוי אלטרואיסטי? רציני?
נפשנו מבקשת. היא מבקשת מים ומזון, היא מבקשת מחסה מפני הרוח והגשם, היא מבקשת ביטחון. זה נשמע ברור מאוד מבחינה שיכלית, אולם אני סבור כי איננו בוחנים זאת בצורה מעמיקה ורחבה על חיינו, למעשה נפשנו מבקשת ביטחון באותו אופן שבו ילד מבקש ביטחון מהוריו. אנחנו נוהגים להפריד בין עולם הילדות שלנו לבין עולמנו כיום, אולם למעשה, התנהגותנו כולה נובעת מאותם מניעים אשר היו לנו בילדותנו, לא משום שהיתה לנו ילדות נפלאה או עשוקה אלא משום שבתוכנו מעולם לא התבגרנו. אמנם גופנו צימח שיער, גבה, התקשח או התעגל, אך נפשנו עודנה ניזקקת. אנחנו מדמים עצמנו לאנשים בוגרים ורציניים כל אחד על פי דרכו, אולם בתוכנו אנו חסרי ביטחון ותולים את כל תקוותנו באמונות העכשוויות, שלנו כפי שתלינו תקווה בהורינו כשהיינו ילדים.
לכן אנו זקוקים כל כך למנהיגים, פוליטיים, מוסריים, דתיים. לכן אנו נאחזים בחוקים השונים המנחים את חיינו. אנחנו באמת מאמינים כי החוקים יעניקו לנו ביטחון בתוך התהו ובהו אשר נמצא בתוכנו. אנו זקוקים לחוקים בדיוק כמו שהילד זקוק לגבולות, סדר, יציבות וביטחון. שכן ללא אלו, עולמנו הפנימי אשר נע ונד בתלישות קיומית קורס, ואימה טורפת את דעתנו כליל.
האם אנו יכולים לראות עד כמה נפשנו אשר זקוקה לסדר החיצוני היא למעשה נפש ילדותית הכמהה לדמות הורית? אנו צרכים שמישהו יסביר לנו, יעניק לנו מחכמתו ומבינתו. ואין זה משנה אם אני מחזיק בתואר "מחפש" או שמא אפילו מאמין כי "מצאתי", אני עדין תלוי בדבר מה חיצוני אשר מסביר לי את פשר העולם. וגם אם אעמיד פני עניו, כי בכל הידוע לי רב הנסתר על הגלוי, בתוכי אני משוכנע כי בידי גרעין של אמת, ואני נאחז בו כשם שאדם נאחז בחבל הצלה בעומדו על פי תהום, נאחז באמת שלי ובחתירה אודותיה, ואמונתי ממלאת את ליבי בצורה מוחלטת, שלמה.
אמונה זאת, מחשבה זאת, אחיזה נפשית זאת בחיצוני, בהסבר התלוי בידע, שורשיה עתיקים. האם יתכן כי מקורה בהתניות בנות מיליוני שנים, בהתניות של החומר, בהתניות של הנפש? האם יתכן כי מניעים אלו מוטמעים בנו בזמן ההפריה בראשית החיים, עוברים אלינו דרך חבל הטבור בהיותנו מאוחדים כמעט לחלוטין עם גוף אמנו, וממשיכים דרך לידתנו וגילוי העולם בחושנו במהלך השנים, דרך הכרתנו הנפתחת ותודעתנו הנבנית ומשתוקקת לחיים, דרך המחשבה המקבעת עצמה אל מול תנועת הקיום ויוצרת את האמונה.
ליבנו משרת את האמונה ללא סייג. הוא כבול לה גם אם סבור כי כבלים אלו נועדו לחופש עילאי.
אנחנו מחפשים, יום אחר יום, שנה אחר שנה, מתפללים, כמהים, מבקשים.
האם נוכל להתבגר? להתעורר מחלומות הילדות שלנו? האם הנפש שלנו יכולה אחרת? לישירות שאינה מתפשרת? הצורך בביטחון הופך אותנו לערלי לב, קהים לסבל, סבלניים לאלימות מכל סוג שהיא, חיצונית כפנימית. לכל דבר יש לנו צידוק. לכל הרג, לכל רעב, לכל הפרדה שגוזרת דינים על נפשות. אנחנו מתרצים את מצב העולם בקלות: "אין צדק בעולם" אומרים לעצמנו, מנקים את המצפון מאחריות וממשיכים ללכת הלאה.
אמונה היא משענתה של הנפש, ובדרך האמונה כמו בכל דרך, אנחנו חומסים את הביטחון ובכך רומסים את האהבה, רומסים כל חי וצומח, רומסים בני אדם.
האין ראוי אדם שיעצור?
משתמשת