משבר אמצע החיים

[משבר_אמצע_החיים*]

אולי אני עוברת משבר גיל העמידה מוקדם. מרגישה לאחרונה כל כך כל כך לבד. פתאם אני מסתכלת מסביבי ולא רוצה להיות אני. לא אני הזאת. רוצה להרגיש אחרת. אני בבית עם ילד קטן. בעל עובד. אין משפחה קרובה.
לרוב אני בסדר עם הכל, נהנית בבית, נהנית מהילד. אבל פתאם עכשיו... רוצה להרגיש בחיים. לא מרגישה כך עכשיו. לא אוהבת מפגשים כך שלא מעוניינת בהם.
היה ב"באופן" לאחרונה דף 'מאהב שיציל את נישואיי'. אם היתה לי האפשרות הזאת אני חושבת שהייתי מזנקת עליה בזרועות פתוחות. אבל אפילו זו לא אופציה קיימת בשבילי. מה אני אעשה? אזמין אחד באינטרנט?
כל כך מבולבלת... ומלאת רחמים עצמיים... כל כך לבד....

[תרצה*]

אויי מתוקה . יש אופציות . כמובן שיש .
כמה זמן את נשואה ?
את יכולה לזהות מה עושה לך ממש טוב ?
את מרגישה נשית ?
אם לא ? למה ? את יכולה לשפר דברים .
תפתחי עוד , תחפרי עוד..כדי שאת תשמעי ותקראי את הדברים

[משבר_אמצע_החיים*]

תודה תרצה.
נשואה 6 שנים אבל יחד 12 שנה. כרגע, אני לא מרגישה שיש משהו שממש עושה לי טוב. כשאני לבד - אני מתמלאת רחמים עצמיים (שגורם לי די לשנוא את עצמי! האירוניה...), כשאני עם הילד/הבעל - אני רוצה להיות לבד. אכן, מלכוד.
נשית לא הייתי אף פעם, אני לא מהסוג שהולך למכוני יופי ואני אלרגית למסעות קניות (התנצלות מראש על הסטראוטיפיות). ואולי באמת הבלחי הנשיות שלי תמיד הוצתו ע"י תשומת-לב גברית.
לא רוצה לחפור יותר מדי.... מפחדת שאתפרק.

[תרצה*]

הרצון להיות לבד יכול ושום דבר שעושה לך טוב , נשמע מצב של דיכאון שאת נמצאת בו .

ללכת למכוני יופי ומסעי קניות.. זו לא נשיות , זהיכול דווקא לבוא ממקום של חוסר ביטחון בנשיות (לא רק)..
התכוונתי לשאול , האם את סובלת מאיך שאת ניראת ? או את אוהבת איך שאת ניראת ומה שרואים ?
אל לא חייבת לענות .

בכל מצב , שולחת לך חיבוק ומאחלת לך שתעברי את התקופה הלא נעימה ..

[משבר_אמצע_החיים*]

שוב תודה, תרצה. נחמד לדעת שמישהו שומע.
כן, כנראה שקעתי טיפה לתוך ביצת הדיכאון. רק עד הברכיים. אני בכל זאת כן מתפקדת, אבל כל שריטה קלה פוערת בכי שמבקש לצאת. הדברים הכי אדיוטיים מעלים לי גוש בגרון - היום בסופר ראיתי איש עורך קניות עם אביו המבוגר וכמעט פרצתי בבכי. למה? אין לדעת.
מתביישת להודות מה דחף אותי פתאם מהשביל אל ביצת הדיכאון. ראיתי סתם סדרת טלויזיה. גיבור רומנטי. גיבורה. סיפור רומנטי רגיל שברגילים. ופתאם נפערה האדמה והופ נפלתי פנימה למעמקי הרחמים העצמיים. כמה פתטי. אני לא בת 13, והנה אני מתנהגת כמו טיפשעשרה ממוצעת.
פתאם רציתי להיות היא, שם, במקום ההוא, במקום בו אין ילדים ואין כלים ויש רק נצנוצי אהבה באויר. הרי גם אני פעם הייתי שם. אני יודעת כמה זה טוב. ועכשיו לא.
אני קוראת ומתביישת. ומחניקה דמעות. נו, די, איזו טיפשה.

[דני_זובין*]

שומע אותך.

אני לא בת 13, והנה אני מתנהגת כמו טיפשעשרה ממוצעת
נו, די, איזו טיפשה.
השיפוטים הללו באים ממקום עמוק וטוב לכבד אותם. אבל, לא להאמין להם.
מה שעולה בך עכשיו הוא אמיתי. הוא מציאות אמיתית, שלא מובנת לך, אבל היא אמיתית למי שאת בתוככי תוכך.
אנחנו מסתובבים עם הרים של מטענים ופציעות חבויות, ובד"כ מצליחים לנהל את החיים מעליהם. בכל מיני מצבים החומה הפנימית מתחילה להתפורר ואנחנו נחשפים לחלקים של עצמינו שאף פעם לא קבלו ביטוי ומענה. אצל כל אחד זה קורה בשלב אחר. יש כאלו שזה לא יקרה אצלהם לעולם. מאיזשהי סיבה זה קורה אצלך עכשיו.

בנקודה זו יש לך בחירה.

את יכולה להיענות להזמנה הטבעית הזו להתבונן פנימה, להקשיב למה שעולה, וללכת עם זה - רחוק ככל שתבחרי ללכת. את עשויה להפיק תועלות עצומות לחיים. כשכתבת כאן, עשית צעד אחד בכוון הזה

יכול להיות שיש לך גם אפשרות לדחוף את הדברים בחזרה למקום שממנו הם באו. קצת להפיג את הכאב עם שמחות קטנות, קצת לחכות עד שיעבור זעם, ואולי להמציא איזשהו עיסוק שישכיח את מה שעולה. יכול להיות שזה יצליח. במקרה זה אולי תפגשי את הקולות האלה שוב בסיבוב הבא של החיים, ואולי לא. כשהחומות שלי בחרו להתמוטט, הזרם היה חזק מדי ולא היתה לי אפשרות כזו.

אם תבחרי באפשרות הראשונה, אני מציע לך בראש ובראשונה להוקיר מאד את מה שקורה, ולהתבונן על עצמך ועל מה שאת מרגישה ללא שיפוט, ואם את יכולה - בפליאה.
באפשרות הזו תגיות כמו "משבר אמצע החיים" מרחיקות אותך מהאמת האישית והמיוחדת שלך שיוצאת כאן.
האפשרות הזו לא בהכרח נכונה עבורך או נכונה עבורך עכשוי. אבל זו בחירה שאת יכולה לבחור.
אם תבחרי בה, המפתח יהיה לשנות את משל השביל והביצה: מה שעולה מתוכך עכשיו - הוא את, הוא לא ביצה. זה יחס חדש שאת יכולה לאמץ, אבל לשם זה צריך פעולה נפשית אקטיבית

[ענת_ב_פ*]

מצטרפת ל דני זובין ומוסיפה קצת.
משברים קורים. כשאת בשלב הזיהוי את כבר בשלב טיפה יותר מתקדם. משבר יכול להיות הזדמנות לשינוי מבורך. זהבטח לא קל. שינוי כרוך בפחד. זה קורה לכולנו.

מסתכלת מסביבי ולא רוצה להיות אני. לא אני הזאת.
אולי יעזור אם לא תסתכלי על זה בצורה כ"כ טוטאלית. ה"אני" שלנו מורכב מכל מיני "אני". גם אם תשתני זה לא אומר שתיפרדי סופית/תימחקי את כל כולך. אם תיראי את זה כתהליך שיש בו כל הזמן בחירות, מה אני משאירה, מה אני משנה, מה יותר, מה פחות, ולא כעל משהו סופי ומוחלט זה יכול להקל. תרגישי יותר "חופש" בתוך השינוי. תרגישי יותר את האפשרות אפילו ליהנות מחלקים בתוך השינוי. זה לא אומר שאין פחד או עצב אבל זה גם יכול מאוד לתת כוחות בתוך התהליך.
ואם תעשי את זה אז אולי (אני מקווה) תרגישי פחות אובדן שליטה על חייך
לא רוצה לחפור יותר מדי.... מפחדת שאתפרק.
אז לא בבת אחת. לאט לאט ועם הרבה רכות לעצמך ולמה שאת עוברת.
בהצלחה וחיבוק