מקבץ שאלות על חינוך ביתי

אנחנו מספר שנים בחינוך ביתי עם ילדים בגיל 10 + 7. הצטברו לי מספר שאלות / תהיות שהייתי שמחה לקבל עליהן פידבק / שיתוף.

1) מי מוכנה לשתף על מצב בו הילדים הורשו ללא שום הגבלה לשחק במחשב לאורך זמן. לאיזה תוצאות זה הביא? איך החזקתם מעמד עם בליעת הצפרדע הזאת? האם נמאס להם מזה באופן טבעי באיזה שלב? האם לדעתכם זה סתם איזה מיתוס שמחשב זה כזה דבר מזיק?

2) לכאלה שדוגלים באנסקולינג הארד קור - כלומר ממש לא להתערב בכלל בעיסוקי הילדים ולא ליזום חוגים ולא כלום. איזה פעילויות יש אצלכם בבית ש"חושפות אותם באופן טבעי לדברים"? למשל, האם אתם עצמכם המבוגרים מנגנים בפנתר על בסיס יומיומי? המבוגרים מציירים / מפסלים על בסיס יומיומי? המבוגרים מטפחים גינה? הבנתם את הסוגיה שאני מעלה פה? בבית עירוני רגיל אין ממש פעילויות שוטפות מרתקות שנחשפים אליהן בלי יוזמה ספציפית של ההורים. אז אשמח לשמוע על אנשים שלא חושפים אקטיבית, מהי בעצם ה"חשיפה הפסיבית" שקיימת.

3) באיזה גיל (14 למשל?) הילדים החליטו מיוזמתם שהם רוצים לעבוד / להתנדב? האם זה קרה ללא שום התערבות הורית? איזה עיסוק עם בחרו? באיזו תדירות?

תודה מראש

האם לדעתכם זה סתם איזה מיתוס שמחשב זה כזה דבר מזיק?
לגבי שאלה 1 שלך, לדעתי זה לא מיתוס.
אני לא מעודדת מסכים.
אני מגבילה בהחלט זמן מחשב, בכל מיני דרכים (אחת מהן, להציע פעילויות אחרות. למשל, היום שלפתי את חותכני העוגיות ובתי עם בת דודתה יעשו עוגיות (-: במקום לשבת במחשב - גם אחותי מגבילה זמן מחשב, ולכן שתי הילדות נשלחו לחפש תעסוקה בלתי-ממוסכת (-: ).
(הבהרה: הילדים של אחותי לא בחינוך ביתי, אבל גרים ברחוב השכן, הילדים בני אותו גיל ומאוד קרובים).

בבית עירוני רגיל אין ממש פעילויות שוטפות מרתקות שנחשפים אליהן בלי יוזמה ספציפית של ההורים
אני לא "הארד קור" בכלל, אבל שמתי לב שכאשר אני במחשב או קוראת ספר - הילדים "משועממים". ואילו כאשר אני מבשלת, אופה, מנקה את הבית, מטפלת בכביסה, או עושה כל פרוייקט פיזי גלוי מסוג זה, הילדים פתאום מוצאים עיסוקים מעניינים או מצטרפים אלי.

אני ושבת שמחשב ממכר, לפחות עבור חלק מהילדים (והאנשים - כמוני למשל). את אותם ילדים, לכל הפחות, כדאי להגביל, לדעתי.

לכאלה שדוגלים באנסקולינג הארד קור - כלומר ממש לא להתערב בכלל בעיסוקי הילדים ולא ליזום חוגים ולא כלום.
אני לא מבינה מה הקשר בין אנסקולינג לבין אי יוזמה של ההורים.
בעיני אנסקולינג זה "למידה טבעית". למידה שזורמת מתוך החיים ואליהם, ולא צריכה לוח שנה, לוח שעות או לוח וגיר.
ובעיני, למידה טבעית מערבת גם יוזמה של ההורים - אם מטבעם של ההורים ליזום, כמובן

.
אחי, נניח, תמיד לקח את הילדים שלו לטיולים ב... (כן, גם בחצר מתחת לבית במרכז תל אביב) והראה להם איך מוצאים זחלים, לטאות ושלל חרקים.
והוא לא עשה את זה "כדי ללמד". הוא עשה את זה כי הוא אהב את זה.
הבעל שלי "לימד" את הבן שלנו לתופף בגיל אפס וחצי, כי הוא פשוט נורא אהב את זה. ("לימד", כי לא הרבה מזה נשאר עכשיו. וזה גם לא נעשה במטרה להישאר. זה היה נכון לתקופה מסוימת, וזה עבר מעצמו).
אם אנחנו הולכים ברחוב בשעת שקיעה, מה אני לא אגיד לילד שלי: "תראה אילו צבעים מדהימים"? אני לא אסב את תשומת לבו לדברים שגורמים לי הנאה? מה, אני לא ארצה לחלוק אתו את ההנאות ותחומי העניין שלי?
בטח שכן!
כמובן, אחרי שנעשה השיתוף הראשוני, אם לא מעניין אותו אני לא אלחץ עליו. וזה אנסקולינג.
לא מבינה את הקטע של להימנע מ"התערבות הורית" כאידיאל.

(וחברה שלי דווקא הודיעה לי שאני אנסקולניקית רדיקלית, רק כי אני מוכנה לתת לילדים שלי גישה (כמעט לגמרי) חופשית לכל אוכל שיש בבית. אה, וגמישה עם שעות שינה. לך תבין הגדרות)

<סליחה על הסטייה מנושא הדף>

(אבא שלי היה בא אלי כל כמה חודשים עם "את חייבת לקרוא את הספר הזה". ואז בגיל מסוים אני התחלתי לבוא אליו עם "אתה חייב לקרוא את הספר הזה". לפעמים באמת היינו קוראים את הספרים שהשני הביא לנו, ולפעמים לא. לפעמים היינו נורא מתחברים לספר שהשני המליץ, וזה היה בידור לא נורמלי לקרוא ביחד או להשוות רשמים או להחליף משפטי מפתח, ולפעמים הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו עם הספר הזה, או שאני לא התקרבתי לספר "שלו" עם מקל של חמישה מטר. וזה היה התהליך הכי טבעי וספונטני בעולם. ושיוויוני! שזה גם נראה לי חלק חשוב באנסקולינג. אף אחד מאתנו לא היה "סמכות" בענייני המלצות ספרים יותר מהשני. היינו רֵעים)

תודה רבה על כל ההתייחסויות עד כה!

האם יש מישהו שבכל זאת החליט לא להגביל זמן מחשב ומרוצה מהתוצאות? מאד מעניין אותי לשמוע.

גם אני עצמי כן יוזמת חוגים ופעילויות (אבל לא המון אם אודה על האמת), אבל אני יודעת שיש כאלה שדוגלים בכך שאין שום צורך אפילו בזה, והייתי שמחה לשמוע שיתוף מהם למה בכל זאת הילדים נחשפים ואיך.

קראתי באינטרנט מזמן על ילד אמריקאי בחינוך ביתי שעד גיל 9 רק טיפס על עצים כל היום. לא קרא ולא כלום. בגיל 9 למד מעצמו לקרוא, וזמן קצר לאחר מכן כבר עבד כשוליה עם אבא שלו בתכנות מחשבים. האמא לא התערבה ולא יזמה כלום כלום כלום לאורך כל השנים האלה מתוך אידיאל.

בשמת, מה שאמרת על פעילויות פיזיות נכון מנסיונך גם לגבי ילדים גדולים יותר?

ראי,
אין כאן תשובה נכונה. אין מתכון.
שהרי אם אינך מגבילה את ילדך - בחירוק שיניים, מתוך אידיאה, כשאינך שלמה עם עצמך, אין בכך טעם מהסיבה הפשוטה שהילד חש אותך ובהכרח מגיב אלייך.
כלומר, כאשר ילד עובר את הגבול שלך, ולא חשוב אם זה זמן מסך, אכילת סוכר או התפרעות עם כדור סל בתוך הבית, ואינך שמה את הגבול שלך, לא רק שהילד יקצין את התנהגותו עד ש"תתפוצצי" אלא שאם לא תשימי לו גבול, יאבד במרחבים הפתוחים האלה.

כאן אם כך, אין נכון ולא נכון, יש הורים, יש ילד, והאינטראקציה ביניהם בהכרח תהיה הנכונה ביותר.
כאשר הנך מבקשת לשנות את דפוסייך, להרחיב את גבולותייך, ולנסות לאפשר גבולות מורחבים בתחום מסוים, המפתח הוא התבוננות.
על פני להיוועץ בהתבוננות חיצונית של הורים אחרים על ילדיהם, ולחפש באינטראקציה החיצונית תשובות לשאלותייך הפנימיות, אם כך,
מוזמנת להתבונן בבנך, או בתך, לאורך זמן, בראש פתוח וללא כל תגובה, למשך כמה חודשים, כשכל התבוננות כזו טוב שתהיה מתוך מודעות בהווה האירוע, או מאוחרת יותר, שיכולה לפני שנרדמת להעלות את התנהגותו ותגובותיה בעת אירוע חברתי, נאמר יום הולדת או בעת אירוע פרטי, משחק מחשב למשל, בדיעבד.
ככל שהבדיעבד קרוב יותר בזמן ובמרחב לאירוע כך ההתבוננות הבדיעבדית הזו תהא מדויקת יותר.

אפשר שבהכרח אין מה להתערב אצל ילד אחד, ואצל אחר חובה להתערב.
יש מקרים בהם הורים מתערבים כי הילד קורא יותר מדי, או מנסים להפוך ילד מופנם לילד חברותי.
אינספור פרשנויות סיבות ותוצאות ניתן להשליך על הלמידה ההדדית הזו.

בהתבוננות עקבית, ללא תגובה ומסקנות נחרצות, תוכלי לזהות את שמחתו של הילד, את סקרנותו, את הסתגלותו וכן הלאה.
ואז פועלת על פי האופי של הילד.

אין טעם לדחוף ילד לרוץ, אם הקצב שלו הוא אחר, ומה שמעניין אותו זה לראות את אותו סרט או סדרה שוב ושוב.

זה העיקר,
לא דעות חיצוניות שכולן נכונות וצודקות.
ובמובן הזה בהחלט ניתן לתת לילד להיות מול המסכים ככל שיחפוץ מבלי כל איסור,
כל סכנה שיש בזה, או אי סכנה שיש בזה, כולה דמיון אחד גדול,
שכן מה שנכון לאחד לא מתאים לשני.

ויתכן, שהילד הזה יהפוך להיות סטיב ג'ובס (זה השם?), או שלהפתעתך, המסך יתחלף בספר, או שלהפתעתך הגדולה יותר, כשיגדל, לא יחזיק טלוויזיה בבית.

אין ערובות, אין נכון ולא נכון.

זה כפי שאת, הוא, היא והאב.

<הכל יחסי/ם.>

תודות.

שלי גדולים. 8 ו-13. אני מדברת בהחלט על עכשיו, אם כי זה נכון גם לעבר.

תודה בשמת

צפריר, כתבת מקסים.