מסע הלידה של טליה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

שבוע 41. נמאס לי, כבד לי, עצוב, לי, בודד לי, חסר אונים, חוסר חשק, חוסר כוח, הספק מחלחל למעמקי.
כבר מתחילת ההריון נדב, המורה לימימה, ניבא לי ללדת ב- 23 או 24 לפבואר ואני האמנתי לנבואתו: ואכן בין שני לשלישי ב-23 קצת לפני לפנות בוקר או ליתר דיוק ב-1:20 בלילה התעוררתי עם רטיבותהולכת וגוברת בין רגלי.
הושטתי יד מהססת לחוש ולרחרח- להיטיב לבחון את אופי הנוזל.
לא זה בהחלט לא פיפי שברח לי וכן- זו אכן ירידת מים- יש!!! חיוך גדול התפשט על פני וכל הלאות של השבועיים האחרונים התפוגגה בשניה. הידיעה שאכן מגיע הרגע סוף סוף, ההצגה מתחילה ומשנסים מותניים.
מיד טלפון לאביבה עידן המיילדת בקו החם שמורה לי תוך שעתיים לנוע לבית חולים. אחר כך טלפון יותר נינוח לדולה- טל שתתכונן לבאות.
לישון בטח שלא מצליחה עכשיו. הולכת בבית ומותירה שלוליות בכל פינה. מנסה לסיים לארוז תיק לבי"ח, משימה שהתחילה לפני שבועיים. מתרגשת מידי לאכול משהו.
בסביבות 3:30 יוצאים לרמבם.צירונים קטנים כמו אדוות על חופי.
מגיעים לבי"ח בסביבות 4 ומיד לחדר לידה בגלל הירידת מיים.
טל ואני מתמקמות, שמות גלגלצ, שללא ספק עשה לי את הלידה, מעמעמות אורות ושוכחות מהצוות הרפואי שבחוץ שיניח לנו לעת עתה.
רוקדת, שרה, מקשקשת עם טל שזורמת להפליא עם הוויתי היולדת. אנטימיות נבנית ביני לבין הבחורה החמודה בת ה- 22, שבטפשותי כמעט וויתרתי עליה כמלווה רק בגלל שלא היטבתי להסתכל בתוך הקנקן. היא התגלתה כמסורה, רכה וחמה והעניקה לי ליווי צמוד ומדוייק (אין ספק יותר מכל בן זוג פוטנציאלי) ב-32 פלוס שעות הבאות. אפילו לשרותים ולמקלחת הצטרפה אלי...
בנתיים אנחנו בתנועות אגן מתמידות, אווירה נינוחה ואפילו הכאבים מעבירים גלי חום נעימים בגופי המתמסר לשכחת הזמן והמעמד..
אמא איתנו בתחילה ומתעייפת אחרי צפייה פסיבית. היא מיותרת לי ומבקשת ממנה ללכת לנוח שאנחנו נקרה לה בסוף.
קצת קשה לה לקבל את זה וקצת מכבידה אבל אמא זה אמא...
פעם בשעתיים שלוש מגיע משהו מהצוות מסביר הפנים לחטט בגופי ולבדוק מפתחדי בנועם עם לומר את האמת. כלום לא זז. גופי סגור ומסוגר. כמו קייטנה. כשהגעתי היתה פתיחה חצי ונראה שהיא מתקדמת בחצי כל 3-4 שעות.
אחרי שעות עבודה מודעת לגוף ולנפש מרגישה ייאוש עולה במעלה הגרון. זה לא שאני סובלת, ההפך, אבל נראה שהקטנה שלי לא ממהרת להגיח לעולמי.מתקשרת לחברה לעידוד ולבכי ומחליטה להמשיך ולהתמיד- וכי יש ברירה?
הזמן רץ.
לא יאמן באיזה מהירות למרות ששום דבר משמעותי לא מתקדם. מפליאה אותי הנוכחות שלי בתהליך, ההתמרכזות.
מלווה את לבי בתי בדמיוני, מתקדמת לה בשחייה איטית ועצלה בתעלת הלידה שלי, כלום לא בוער לה, יודעת ששעתה תגיע. מרגישה חיבור חזק חזק אליה.
מרגישה שהלא נודע מפחיד ומרתק אותי בו זמנית. כולי כמהה לחןוש בה, להריח, לגעת, לחבק, לבחון מקרוב את פניה (אחר כך יסתבר שיצאה כמו שדמינתי בדיוק- מלאת שער שחור ועיניים חתוליות כהות כמו של אבא שלה.)
מתקדמים בקצב איטי במעברים בין עמידה, על שש, על כדור והליכה מסביב לחדר הקטנטן.
כואב אך בהחלט נסבל. עושה עבודה עם הכאב והקול ומשתחררת. מתחברת לחיה שבי- פושטת בגדים, עושה עיסוי פטמות כשעהשיוצר צירים אך עדיין לא מקרב את הפתיחה לפיתחי. צורחת לי לתוך הכאב.
אחרי שהצוות במשך שעות ממש בסדר בהתנהלות למולנו, ורק מידי פעם נכנס לשאול למה אני מתעקשת לסבול כל כך (לא שאני מרגישה סובלת כל כך).
אחרי החלפת משמרת ועוד משמרת מגיע רופא לחוץ ולחצן וולגרי ומניפולטיבי שמנסה לקדם בכוח את הלידה ולהעיף אותי מהחדר בו אני נמצאת כבר שעות רבות. הוא מרצה לי על חשיבות הפיטוצין לרפואה המיילדותית (ממש מעניין אותי) וכמה אני מסכנת את הפצפונת כשאני חושפת אותה לזהומים שלא ידוע מה יעשו לה.
לא מנסה אפילו להתווכח אבל משהו בפנים משתבלל ונעכר קצת. מזה בדיוק פחדתי מלידה בית חולימית.
למזלי אביבה עידן איתי טלפונית סביב השעון וביעוצה מחליטה על 24 שעות חסד טבעיות מרגע ירידת המיים ועד התערבות המזרק.
אני מנסה לקדם את הלידה. מחשבתית תנועתית ובכל דרך אפשרית כדי למנוע פיטוצין שמפחדת ודי בטוחה שיוביל להתערבויות רפואיות מיותרות ולשימוש באפידורל. מפחדת מהצירים הלא טבעיים שיזמן, מפחדת לאבד שליטה על הלידה ומה לעשות גם קשה לי להפרד מחלום הלידה הטבעית שהוטבע בי בשנה האחרונה והתחזק בעיקר בעקבות קורס הדולות שעברתי.
כשכלום לא ממש מועיל, אחרי שסילקתי את הרופא ובאסרטיביות שהפתיעה גם אותי (שנתיים לימודי ימימה בהחלט הטיבו עימי) אסרתי עליו להתקרב לווגינה שלי ולבדוק בין רגלי "רק מיילדת" ציוויתי בנחישות.
והזמן חולף לו...
לבסוף כש-24 השעות המוגדרות הגיעו לקיצן הסכמתי בהכנעה להיות מחוברת לפיטוצין, להיות מנוטרת בקביעות ולא לשנות תנוחה- גזר דין מוות לדרכים הטבעיות להתמודד עם הכאב...
נו אבל אם אביבה אומרת אין מה להתווכח מבחינתי..
ואז זה מתחילמ-5 טיפות נסבלות, ואחר כך 10 ו- 25 והכאב הופך למופרעות. אני מתייחסת עדיין בלמידה לצירים- סופרת את השניות בשיא הגל, יודעת שהרגיעה תבוא עוד שניה, אבל התכיפות והעוצמה משאירות אותי אלומה ונפעמת מעוצם הכאב שמפלח אותי כרגע כמו סכין.
מושכת ככה זמן לא מדיד, ומעבירה בערך 3 שעות בייסורים מוטרפים. מרגישה כמו לביאה. מרגישה את עוצמתי הולכת וגדלה מרגישה אותי נבנית מרגע לרגע משניה לשניה, הפחד והחשש מתחלפים בנחישות ולוחמנות.
אני שם בשבילך ילדתי ברגע שתחליטי לבוא ולהגיח לעולם אתפוס אותך בשתי ידיים אמונות ואוהבות שמחכות ומצפות לך כל כך הרבה שנים.
ואז זהו, רוצה לשקוט, רוצה הביתה, רוצה לנוח אחרי 27 שעות של לידה שבאה והולכת, לא נשארת ולא נבנית ולא מתחזקת. אני מחליטה שנבקש בדיקה- אם יתברר שהפתיחה גדלה משמעותית אמשיך מאותו מקום בנסיון לאגור כוחות מחודשים, אם אין התקדמות אני פונה לאפידורל ולנפלאותיו המלאכותיות.
הרופא מודיע שהפתיחה 4 ויוצא. אני אומרת לטל "אפידורל ועכשיו".
לא יכולה לסבול אפילו שניה אחת יותר.
בזמן שנראה כמו נצח לוקח לרופאה להזריק לי ותוך שניות כבמטה קסם מתפוגג הכאב אל מחוזות העייפות והשכחה, כלא היה. כאילו זה חלום אחר, גן עדן, הגעתי הביתה.
ואז האויר יוצא, נרגעת, מרפה. טל נראית ממוטטת גם היא. הולכות לישון. אני ל-40 דקות וטל אפילו ליותר על הספה לצידי, מסרבת להרפות ממני המלאכית שנשלחה אלי.
כשמתעוררת הפתיחה עדין לא גדולה אבל בהחלט בהתפתחות.
בערך ב-6:00 סוףסוף פתיחה משמעותית- 8. שלב המעבר.
מעדכנת את אבא והוא מפתיע ומציע לבוא להשתתף, ולוותר על יום עבודה- לא יאמן זה אבא שלי? איזה רכות מביאה הסבאות כנראה. האור שהילדה הזאת מביאה ותביא לחיי וליקום, פשוט מדהימה.
מסרבת בנימוס- טל מושלמת עבורי בתהליך והאנטימיות עוזרת לי להתחבר לתוככי, למסע המדוייק לי.
לנוח עכשיו, לא לעשות כלום, להניח לתהליך להתחולל. חוויה כל כך פסיבית ושונה מהלחימה שנקטתי קודם, מההתמודדות המעצימה כל כך.
מנסות להמר עד מתי תמשך הלידה.
השעות עוברות עכשיו בעצלתיים ואני מסתכלת על השעון כל רבע שעה. מובטלת מחוסרת עבודה, מרגישה מבוזבזת עם כי שמחה על הרוגע וההזדמנות לנוח ולאסוף כוחות לפני בואה של לבי המופלאה לעולמי, אל המשפחה המצומצמת שלנו.
בסביבות 8:00 הפתיחה כבר 9 ס"מ עם צווא מחוק ומשם הזמן כבר רץ.
מפסיקה עם האפידורל בשביל להרגיש קצת יותר את בואם של הצירים המיוחלים ולהרגיש בצורך לדחוף.
הצוות מגיע- למזלי בלי הרופא המעצבן.
לוחצת לבקשתם למרות שההרגשה מעומעמת בלבד ומוזר לא ממש לשלוט בגוף אבל המיילדת מעודדתנמרצות ומלטפת במילים טובות שפורטות על נשמתי העייפה והנאבקת.
כמה לחיצות, עיסוי פרנאום משובח שהמילדת מבצעת במסירות, האמירה שלה שלילדונת יש ראש עם מלא שערות שחורות, כל אלה גורמים לי לבצע את העבודה בהתכווננות פנימית עמוקה ולבי יוצאת ברגע השיא.
חיוך ענקי על פני מקבל אותה בברכה אבל מתחלף בדאגת אמא ראשונה כשהמיילדת חוטפת אותה מידי ומוציאה אותה מהחדר בגלל שהיתה רדומה והיה צורך לעודדה. כמעט ופרצתי בבכי אבל לשמחתי האושר חזר לידי די מהר.....

[יעל_ש*]

מזל טוב!
מאחלת אושר רב ורוב חלב!
יופי של שם (לא אובייקטיבית, גם לנו יש...) לקטנה, ובהצלחה בדרך החדשה ועם השם החדש שלך.
תודה על השיתוף בסיפור.

[יו_יו_בקנדה*]

הרבה ברכות, שמחה ורגעים של אושר לכם!

[רוניתה_פיתה*]

מזל טוב!! (גם כאן.. בכל מקום) @}
תודה ששיתפת ברגעים הכל-כך מהותיים האלו. ואיזה שם יפה היא קיבלה, בתך.
מאחלת לך אושר, ועוצמה, כמו שחווית בלידה