מאת: אמא נמרה
חלק א': מלחמה
בהיותי בת שנתיים וכמה חודשים עברתי ניתוח מאד מסובך וקריטי. אילולא אותו הניתוח לא הייתי כותבת כאן היום. בתור הורים, אתם וודאי יכולים לתאר לעצמכם עד כמה קשה להסביר לילד קטן מהו ניתוח, ובמיוחד מהו הכאב הרב שהוא מרגיש ולמה נחוץ הכאב הזה.
אף על פי שהניתוח היה בגיל צעיר הזיכרונות מהניתוח נשארו:
- אני זוכרת איך שכבתי על מיטה ורופאים ניסו לבדוק אותי. מניסיונות קודמים, פחדתי שזה יכאב, וניסיתי להיאבק בהם בכל כוחי. אני זוכרת ארבעה רופאים (אולי גם אחים) מנסים להחזיק אותי, שוכבת על הגב. אני מרגישה זעם נוראי, אני נושכת את זרועו של אחד הרופאים, זה שהיד שלו הייתה קרובה (מידי) לפה שלי. אף על פי שכואב לו הוא לא מרפה.
- אני זוכרת שאני מובלת על אלונקה לבדיקה שאני יודעת שתכאב נורא. אני כועסת, אני מפוחדת, אני משותקת מאימה ומחוסר אונים.
- אני זוכרת את ההתאוששות הכואבת, את המתנות שהביאו לי. אני זוכרת שאחות לא הרשתה לדודים האהובים שלי להיכנס, ולכן יכולתי לראות אותם רק דרך החלון העגול של הדלת ולא הבנתי למה הם לא נכנסים, למה אסור, למה כואב.
בנוסף, פיתחתי חרדה עצומה מזריקות (מזל שההורים שלי התנגדו לחיסונים), בדיקות דם, עירויים, וכל מפגש עם רופא בבית-חולים. בפעמים הספורות אשר נדרשה ממני בדיקת דם, הייתי שוכבת על מיטה (פעם אחת התעלפתי), כשאדם קרוב לי מחזיק את ידי ואני מזילה דמעות כמים. כל היום שלאחר בדיקת דם פשוטה היה הופך ליום של פיצוי עצמי על הסבל ומלא ברחמים עצמיים. רק בהריון הראשון הצלחתי להתגבר בהדרגה על הפחד מבדיקות דם, אבל לא מזריקות ועירויים.
חלק ב': שלום
עברתי לידה מוקדמת בשבוע 23 הסיפור המלא נכתב באתר הקהילתי בדף " סיפור ההפלה של אמא נמרה ".
אחרי הלידה עברתי גרידה שעליה אספר כאן, בלי להיכנס לשאלה אם הגרידה הייתה נחוצה או לא (אני עדיין שואלת את עצמי...).
מסע אלונקה
ממחלקת נשים שבה ילדתי לקחו אותי באלונקה לחדר ניתוח לבצע גרידה. אני שוכבת על האלונקה ואומרת לעצמי - עכשיו אני נחה. רצתי מרתון. תכף ירדימו אותי בהרדמה כללית ואז אני אשן מה-זה חזק! בדרך ראתה אותי מישהי שהייתה איתי בחדר ואיחלה לי "מזל-טוב". היא הצחיקה אותי מאד, כי לא ידעתי אם היא חושבת שאני יולדת (בקיסרי?) או חושבת שאני אחרי לידה.
בכניסה לחדר הניתוח התחיל ויכוח בין אנשי הצוות.
המרדימה: את לא בצום.
נכון, אכלתי שני ביסים מתפוח והקאתי אותם בלידה, אבל מה זה משנה, מבחינתה אני אכלתי, אז היא לא מוכנה לבצע הרדמה כללית. מבחינתה צריך לחכות עכשיו שלוש שעות. ולמה לא הייתי בצום? זה מה שקורה כשלא לוקחים אפידורל!!
הרופא המנתח: אני רוצה לעשות גרידה עכשיו, כשצוואר הרחם עדיין רחב והסיכוי לפגיעה בו מינימלי.
הם רבים, ואני בינתיים מספרת לאחות שלידי סיפורים: ילדתי ככה, וזה היה ככה, וזה היה מדהים, אני החזקתי אותו בידיים שלי, לבד, בכריעה, צעקתי כמו נמרה. הייתי מסטולית לגמרי מההורמונים של הלידה.
בא שלישי ומכריע ביניהם: חייבים גרידה עכשיו, נעשה הרדמה אפידורלית.
אני מסכימה (נו, באמת, אי אפשר לומר שהייתי במצב הכי שפוי, מסטולה).
כמו צפרדע הפוכה
כמו צפרדע הפוכה זו הייתה האסוציאציה שלי כאשר מצאתי את עצמי שוכבת על הגב בחדר ניתוח. מכוסה בסדין ירוק. קודם נתנו לי אפידורל ולא הרגשתי בכלל את הזריקה, הייתם מאמינים? הזריקה הזו לא כואבת!!! ואני הלכתי על הקטע "הטבעי" כדי להימנע מזריקות! אם הייתי יודעת מראש... מזל שלא ידעתי.
אני שוכבת על הגב ובינתיים הרופא שואל: מה את עושה? אני אומרת לו (מי שקראה את סיפור הלידה הראשון שלי שתשלים...): מה שאני רוצה.
האחות: מה למדת?
אני: אה, עיסוק וכאלה, אני סקסולוגית.
טוב, מחליפים נושא, לא מספיק סקסי לסיטואציה, כנראה.
בינתיים שמו לי עירוי. מתי? לא הרגשתי. לא כאב לי.
כל זמן שהגרידה מתבצעת יושב בקו העיניים שלי אח ומביט בי או מדבר אלי. אני מבקשת מוזיקה והרופא בכבודו ובעצמו שם דיסק. מידי פעם מציצה אלי אחות ושואלת איך אני מרגישה.
אני מרגישה שאכפת להם ממני. אני סומכת עליהם עכשיו.
אני שוכבת על הגב ואומרת לעצמי, שתי הצגות בכרטיס אחד!
זו ההזדמנות שלי, אני יודעת, לתקן משהו. אני שוכבת וחושבת על רופאים ואחיות וזריקות ועירויים. על כך שאולי לפני מאה שנה הייתי מתה אם לא הייתה הטכנולוגיה הזו (ואולי לא).
אני חושבת על כך שלא באמת כואב לי. שעד היום פחדתי, ועכשיו אני לא פוחדת.
אני חושבת על כל מה שעברתי מרגע שירדו לי המים ועד עכשיו.
אני מבינה שיותר פחדתי מהכאב מאשר הכאב שהרגשתי באמת.
כיוון שאני, בנאיביות, באופטימיות, בטוחה ומקווה, שזו הפעם האחרונה שאני בחדר ניתוח בחיים שלי, אני אומרת לעצמי:
אני צפרדע על הגב, כמו נמרה, כמו נמרה.
משתמשת