מיילדת פרטית בבית חולים

[דבי*]

רציתי לשתף בחווית הלידה שעברתי בבית חולים לניאדו, שלימדה אותי שהצהרות על גישה מקדמת לידה טבעית יש לבדוק היטב לפני הבחירה במיילדת או בבית החולים.
את הלידה הקודמת של בני עברתי בבית חולים לניאדו. אני גרה בדרום הארץ, ורציתי לאפשר לעצמי לידה רגועה ותומכת ככל האפשר. לכן פניתי לשרות המיילדות של בית חולים לניאדו (בנתניה), בחרתי מיילדת, והגעתי ללדת שם (למרות שהדבר היה כרוך בשעתיים נסיעה לבית החולים.) השתלשלות הלידה נראה שהוכיחה את הבחירה בבית החולים. הכל זרם , המיילדת היתה תומכת, לא ראיתי רופא, ולמרות שבחדר אחר כך שכבתי עם נשים שלא רצו שהתינוק שלי ייבב לידן, (ולכן יצאתי לישון במיסדרון כשעתיים אחרי הלידה), למרות זאת החוויה היתה זכורה לי כמעצימה. לכן, חמש שנים אחר כך בחרתי ללדת שוב שם את בתי. לא בחרתי בלידת בית כי לא היה לי האומץ (אולי בלידה הבאה...) התקשרתי למיילדת שנשמעה לי חמה ודוגלת בלידה טבעית. היא הרגיעה אותי במשך השיחות שלפני הלידה, תמכה, ולכן האמנתי שאני עושה שוב את הדבר הנכון. בדיעבד, אני מבינה שהרבה דברים יכולים להראות טוב כשלידה זורמת על פי כל הכללים הנורמטיביים... כשלידה זורמת רב הסיכויים שהמילדת הפרטית תתמוך בך, שלא יהיו עימותים, שהחוויה "תעבור טוב"... הבעיה מתחילה כשהדברים לא זורמים כמקובל... כשמשהו ניתקע... הגעתי עם צירים לבית החולים , והיתה פתיחה של 3-4 אך הצירים הפסיקו. חיכינו. המיילדת חיכתה איתנו, אבל הצירים רק דעכו יותר ויותר. הייתי עדיין בתחושה טובה, כשהמיילדת התחילה לנסות ולשכנע אותי להתחיל זירוז. הגוף עשה את שלו, היא אמרה לי, ומשהו נעצר, באי תעזרי לו, קצת זירוז, אחר כך נפסיק, אני עושה את זה כל הזמן... אם אין התפתחות, או אם קשה לאישה ללחוץ, אנחנו נותנים קצת פיטוצין והיא לוחצת טוב... משחקים עם זה...זה לא יגרום שום נזק... ואני, ששכרתי אותה כדי לחוש בטוחה, שנסעתי שעתיים לבית החולים עם צירים כדי לחוש מוגנת, מבינה שאין לי על מי לסמוך שיגן עליי. בעלי, עם כל רצונו הטוב, התחיל להשתכנע. היתי בשבוע 42, עם חשש לעובר גדול, עם מונטור שלעיתים ,זייף" (כי התינוקת שלי העדיפה לישון בכל פעם שעשו מוניטור) וכנראה שגם הוא התעייף אחרי הליכה של לילה שלם כדי להגביר צירים...
התלבטתי, חשתי עייפה מאד, מותשת, אבל לא הסכמתי. הבנתי, פתאם, שאני צריכה לתפוס מרחק. לא קרה כלום. הכל בסדר, אני פשוט צריכה לתפוס מרחק מאווירת הבית חולים , לבטוח בגוף, ולחכות. והודעתי שאני משתחררת. אחרי ששכנעתי את בעלי, והודעתי למיילדת הפרטית שלי, (שהיתה המומה, ואולי גם כועסת כי הגיעה לשווא) יצאנו משם. הלכנו לישון במלון ליד. מדי פעם חזר ציר, ונעלם. הגוף נתן לי הזדמנות לישון קצת . היום אני מבינה שציפתה לי לידה קשה וכואבת, התינוקת היתה גדולה וחבל הטבור היה קצר, והגוף ניסה לגייס כוחות כדי לעמוד במאמץ, ולכן חילק את הלידה לשלבים רחוקים יותר . ניסיתי ליצור צירים בכל השיטות שהכרתי- גירוי פטמות, גירוי מיני ממוקד יותר, הליכה, עלייה במדרגות... הגוף היה עקשן. שכרנו שוב חדר , והלכנו שוב לישון. ואז קמתי עם צירים חזקים. הודעתי למיילדת שביקשה להיות בטוחה, כדי שלא תגיע סתם שוב... ממש הרגשתי שאני מטרידה אותה... הגענו לבית החולים, למרות ששילמתי די הרבה כסף כדי להמנע מהקונפליקט עם המילדות לגבי מוניטורים, בגלל שהמילדת לא הגיעה עדיין נאלצתי להלחם שוב עם האחיות, להודיע שאני מחכה למיילדת שלי,, לקבל ביקורת של: "את רוצה שיתבעו אותה בגללך, בגלל הסירוב למוניטור..." ניקשרתי למוניטור, וכשצעקתי שאינני יכולה לעבור ציר קשורה, אף אחת לא באה... זה היה זוועתי... כשהמיילדת הגיעה היא ניסתה להיות חמה ומעודדת, אבל שוב, כשהגיעו צירי הלחץ וצעקתי מכאבים,היא גערה בי שאינני לוחצת באופן יעיל : "הצעקות האלה באמת עוזרות לך...?" גערה בי. כנראה שנוכחותה בכל זאת הגנה עליי מהרופאים, כי הבנתי שעם עובר גדול סביר שהיו מפנים אותי לניתוח. שחר נולדה אחרי שלב קשה במיוחד של לחיצות, ותחושה שמפעילים כלפיי אלימות ממש. היתי מפוחדת ולכן סגרתי רגליים, ונדרשה עוד מיילדת שתפתח לי בכוח את הרגליים. בכל פעם שרציתי לשנות תנוחה היה צורך לקרוא למיילדת לא יהודייה כדי לשנות את תנוחת המיטה (כי היה יום שבת) , הכל היה מקרטע, מנוכר, ולמרות שלא ניקרעתי חשתי מנופצת מבפנים...
בדיעבד אני יודעת שאם היתי מקשיבה למיילדת ועושה "קצת" זירוז, הלידה היתה מסתיימת בהתערבות או ניתוח. גופי לא היה עומד בזה, במיוחד עם כל הפחד והניכור...
למדתי מהלידה הזו שהגוף שלי רק צריך שאאמין בו, גם כשהאחרים שאמורים לתמוך, לא מאמינים בו באופן מלא.למדתי שיש בי יותר כוח ממה שחשבתי לעמוד על שלי... למדתי גם שתמיכה בלידה טבעית נבחנת באמת דווקא במצבים שדורשים אמונה כשמתעורר ספק... ולכן, נידרשת גישה שבאה מ"הבטן", ולא רק ברמת ההצהרות...

[פלוני_אלמוני*]

חבל לי שבגלל חוויה לא נעימה את מוציאה שימצו של בית-חולים בצורה כה נחרצת.
אולי הבעייה היא בבחירת המיילדת.לא כל מיילדת פרטית מתאימה.
שלוש לידות בלניאדו בחדר רגיל. שתיים טבעיות לחלוטין ללא מוניטור. אפילו לא בקשתי.
לידה ראשונה קשה בסוף עם אפידורל אך הצוות ניסה לשכנע אותי לחכות ואכן קבלתי רק כשהלידה התארכה מעל שלוש שעות של צירי לחץ . בשתי הלידות השניות הרשו לי ללדת בכל תנוחה שבקשתי וצרחתי נורא. (שתי לידות קצרות יחסית) בשלושתן עובר מעל 3.800.
ליבי איתך על החוויה.

[תבשיל_קדרה*]

איזו אלימות.

[גברת_פלפלת*]

זאת אותה מיילדת שאיתה ילדת בלידה הראשונה? איזה דבר... המרגיעון: כולנו זקוקים לחיבוק