מי שנוטש ניטש באותה מידה

[צפריר_שפרון*]

עשב,
מי שנוטש, ניטש באותה מידה.

ובמובן הזה, העניין הפרטי, שלך או שלי או של כל אחד, עשוי להתמקד בנטישה או בכל צורה אחרת שנתפשת כעוול או כתרומה, אין זה חשוב.

שכן, אין אבא - גם זו צורה של אבהות. חוסר נוכחות רגשית תקשורתית או פיזית לא בהכרח מרע עם הילד ואין מי שבאמת יכול להתבונן באלה אובייקטיבית.

אם נוטשת לעתים עושה חסד עם ילדיה, לעתים בגרותם המוקדמת מהווה כלי הכרחי להמשך התפתחותם ומציאת מקומם בעולם.

כאן, הורה נוטש לא יטרח להכריח את ההורה שנותר לחנך בדרך זו או אחרת, שכן נטש.
ואם מתערב בדרך החים של ילדיו "מרחוק" הרי שזו זכותו והוא לא ממש נוטש.

כאן, ברשותך, דווקא לא כל כך קל לקבל את מנהג המערכת והגיוני מאוד שבמידה ושני ההורים נוכחים ושותפים לגידול הילד, ואפילו אם לא לשביעות רצונם האחד מהשניה ולהיפך - חיבת להיות הסכמה על דרך חיים כמו החינוך הביתי, אחרת ההורה שמבקש להיצמד לברירת המחדל החברתית - ינצח.

כאן, לא קורה שום אסון אם ילד הולך לבית הספר. אם אביו של הילד חושב שזה מה שנכון בעבורו, ואלה יחסי הכוחות, כלומר בכוחו לכפות את אלה, עדיף לה לאם לשתף פעולה ולא להלחם על זכויותיה - שכן מלחמה זו בכל מקרה תהיה על גבו של הילד.

לטעמי, ולמיטב ניסיוני, כל אלה בין ההורים עצמם וחילוקי דעות אם עולים שם, אינם קשורים לנושא אלא לחוסר כבוד הדדי, ובמובן הזה חוסר הכבוד הוא ראשית דבר של הצד הפוגע כלפי עצמו.

שכן, אינך יכולה לפגוע מבלי להיפגע. אוולת טהורה היא הפגיעה בזולת - תמיד.
עם זאת, זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.

אי שם לפני כמה אלפי שנים החליטה האנושות לחבר בין האב לצאצאיו. ומאז, נדמה שהאמהות עדיין לא הפנימו את הרעיון הזה במלואו.

אבל זה כבר באמת דיון אחר.

תודות.

[שינויים_חברתיים*]

אי שם לפני כמה אלפי שנים החליטה האנושות לחבר בין האב לצאצאיו. ומאז, נדמה שהאמהות עדיין לא הפנימו את הרעיון הזה במלואו.
לדעתי הכירסום מהסמכות של האב נובע משינויים גלובליים בעקבות הקפיטליזם -
מצד אחד, הקשר הביולוגי בין אמהות לצאצאים הוא מאוד רגשי ומאחר והשבטיות התפרקה, האישה אינה מקבלת מספיק תמיכה רגשית בגידול ילדיה, ולכן הגבר מתבקש לקבל עליו גם תפקידים נשיים יותר ולמלא את החלל שנוצר.
מצד שני, גם האשה עוברת שינויים בעקבות תכתיבים חברתיים-תרבותיים, תכתיבים שהיא לא בהכרח מעוניינת בהם (לימודים, עבודה, קריירה) או את התפקיד המסורתי של טיפוח הבית וגידול הילדים על עצמה בלבד.

אבל זה כבר באמת דיון אחר.

[צפריר_שפרון*]

שינויים,
אם ברצונך לפתוח דף על יחסי הורות או היחסים בין האם התרבותית והאב התרבותי, במובן הזה של חוסר תקשורת או תקשורת ברוכה, אני אשמח להשתתף בדיון כזה.
עם זאת, דיון אמיתי, של גברים ונשים - זוהי יותר משאלת לב מאפשרות סבירה.
שכן, יכולת הענייניות כמו פסה מן העולם, כאשר הצדקות רגשיות נכנסות לתמונה.

ובמובן הזה, כולנו אינפנטילים.
וזה בסדר, כאמור - זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.


תודות.

[שינויים_חברתיים*]

זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.
נכון, אבל יש לזה מחיר (-:

[צפריר_שפרון*]

_זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.
נכון, אבל יש לזה מחיר_
לאו דווקא, הטמטום ניתן חינם, לכל מי שחפץ בו.
תוצאותיו של הטמטום עשויות להיראות כמחיר, אבל בפועל סיבה ותוצאה זו רק הדרך המועדשפת עלינו לראות את המציאות, בעוד למציאות עצמה אין כל צורך בסיבה ותוצאה, ואלו רק חלק זעיר מחיינו בפועל.
ואני רותב את הדברים האלה ללא סיבה, ולדברים אלה לא אמורה להיות כל תוצאה.

תודות.

[עשב_השדה*]

ההגדרות "נוכחות/נטישה פיזית" "נוכחות/נטישה רגשית" "נוכחות/נטישה תקשורתית" נראות לי כאן כציונים המחולקים לאב על ידי אם ממורמרת ו"ננטשת",
דווקא לא
אובייקטיבית, והיום גם יש הסכמה בקשר לכך עם אביהם,
הייתה נטישה, ואפילו העברה בין דורית של נטישה....
והוא לא אהב להיות שם ובמשך השנים התקרב ובגר....
כבר מזמן לא ממורמרת אבל מוכנה להסתכל על זה אולי....
תודה

[עשב_השדה*]

מה גם שהבנותי השתנו
ובחרתי להפרד באמת מכל המטען הרגשי שמרמר אותי וגרם לפירוד
ובהמשך גדל השיתופעולה שלנו כזוג הורים למרות שכבר לא היינו זוג
טוב נו הילדים דרשו ממנו וזה כבר ביניהם
העיקר שיש תקשורת חיובית ביננו
אינני יודעת .....האם היה לי יד בדבר ?

[עשב_השדה*]

בדיוק כפי שהאם עשויה להשליך על ילדיה תחושות של נטישה כאשר האב מעורב פחות ממנה (או פחות מהמידה הרצויה בעיניה) בגידול הילדים, כך האב עשוי להשליך עליהם את פחדיו מטיפול בלעדי שלהם על ידי אישה, שכבר אינו רואה אותה כשותפה רצויה לחייו שלו.
מסכימה

[עשב_השדה*]

אבל אפשר גם שיהיו תסריטים אחרים מככה
אפשר שאין זו השלכה אלא שזו המציאות ממש
כי לא האשה קובעת יש כאן נטישה היא רק מבחינה בכך
והילדים חשים נטושים ופרומים ומביעים את זה בפניו
ויש נטישה של האשה אך היא תמיד הייתה שם מההתחלה
אבל העיוורון לא סר אלא שנים רבות אחרכך

[עשב_השדה*]

והאחריות על העיוורון היא כבר שלי, שלי,

[עשב_השדה*]

ואני כותב את הדברים האלה ללא סיבה, ולדברים אלה לא אמורה להיות כל תוצאה.
ובכל זאת מידה אבן לנהר שלי, צפריר.

[צל_הימים*]

ואני כותב את הדברים האלה ללא סיבה, ולדברים אלה לא אמורה להיות כל תוצאה.

בתור תרגיל לבדיקת תפיסת המציאות, זה אחלה.
ואיך ממשיכים מזה הלאה? אל החיים בעולם החומר, על שלל מטלותיו ואתגריו?

למציאות עצמה אין כל צורך בסיבה ותוצאה
גם זה לא עוזר לי. יופי, אז אני מתעלם ממערכת הסיבה ותוצאה, שקיימת רק לכאורה בעולם. ואז... מה עכשיו? איך אני מיישם זאת בחיי, עם אותם מטלות ואתגרים הבאים איתם? או שגם הם קיימים רק לכאורה?
אני ממש לא מבין.

[צפריר_שפרון*]

ובכל זאת מידה אבן לנהר שלי, צפריר
על פני מידה אבנים, מאפשר למילים לזרום דרכי, בגובה העיניים, עד כמה שהדברים באחריותי.
כאשר את חשה שמילים מסוימות מעוררות תנועה של גלים בנהרותייך, או בלבך, הרי מילים אלה אם כך מבורכות אף יותר.

שכן, הנהר אינו שלך, אלא מדומיין כשלך.
הנהר שלך הוא אותו מקום בו את נאחזת, כאשר מה שלמדה מי שאת היא, הוא השחרור, שחרור הזיקות, ההסכמה הגורפת להיות כפקק על מים, נישאת אל מחוזות חדשים ומסכימה לכל שינוי, שהרי אותה נטישה עליה את מדברת, כולה שלך, כולה חוויתך הפרטית, ולא סתם בחרת לך איש שלכאורה נוטש וניטש יותר ממך - להיות לך למראה.

כאן, אם כך, בהתבגרותך, ובבגרותך, הנך מגובשת דיך, לראות כיצד נטישה היא גם החירות לבחור לשחרר ולא להניח שם משקל של "העולם כולו נגדי", "העולם עזב אותי" ולא להניח שם משקל של נותרתי לבד, אלא, להודות על ההתפתחויות האלה ולמצוא את החסד בכל פינה, בכל אבן, בכל נהר ובכל מילה.

אלה כולם בידייך, לבחירתך, ויכולה לעבוד את החירות, ולנטוש את אמונותייך, את דעותייך, למען הווה טוב, תקף ושאינו ספון במרירות, זו המעלה צורך בהמתקת החיים, במובן הזה של מסכנות, חשיבות עצמית, ובעיקר רחמים עצמיים.

כאן, ז'ראר, טמונה גם התשובה בעבורך, בדיוק במילים אלה.
שכאשר אנו מוכנים לקבל את הסיבה והתוצאה ככלי שמחזיק רצף, וזה חיוני לזיהוי העצמי שלנו, במצב זה של עירות, אנו יכולים גם לקבל שיש דברים מעבר לכך, ובעיקרם - החסד המקיף.

אינך מתבקש להתעלם מהסיבה והתוצאה, ואינך גם יכול להתעלם מאלה.
אבל, הנך יכול להתבונן ולראות עוד ועוד רבדים למציאות.
רבדים אלה עשויים להניח לך את החמלה המתבקשת במובן הזה של לקבל את עובדות חייך ותולדותיהם.
להודות על כל נשימה וכל מהלך, להודות למי שאתה חושב שאתה, להודות לכל יקיריך, וגם לאלה המתעמרים בך, וגם לאלה שנדמה לך שנטשו אותך.

זה המפתח הראשון - ההודיה.

קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך.
אז, תוכל לראות שבפועל אינך נפרד מהאוויר שסביבך, ומכאן ההודיה תהיה קלה אף יותר.
זה המפתח השני - הנשימה המודעת.

תודות.

[עשב_השדה*]

וגם העובדה שאדם מסוים מביט אחורה בצער, על המרחק שהתרחק בעבר מילדיו, אין בה כדי להוכיח שהיה אב נוטש.
אינני עסוקה בהוכחות ואינני מתעקשת על ההגדר של נוטש באופן מלא אך עזבו את המקרה האישי שלי האם לא קיימים מצבים אובייקטיביים של חוסר נוכחות רגשית,או חמקנות רגשית
האם זה תמיד השלכה של האם? האין זה קיים במציאות אלא רק בעיני המתבוננת?

[עשב_השדה*]

עשב השדה , לראייתי הגדרת אבא כ"נוטש" את הילד היא אובייקטיבית רק כאשר האב אינו מעוניין להכיר את הילד או להיות מעורב בחייו בשום דרך. פה מדברים על אבא שיש לו קשר עם הילד והוא מעוניין להשפיע על אורח חייו, אלא שתוכן הקשר הזה אינו תואם למה שנקבע על ידי האם כמספיק כדי לזכות בתואר "אבא".
גם כאן זו מן הסתכלות טוטאלית ,הורה יכול לתפקד ולעשות ואפילו להיות מעורב ובכל זאת חלק חשוב בו לא יודע להיות שם או לא מסוגל
הגדירו את זה כרצונכם זו עדיין החסרה משמעותית ולכולנו יש איזורים רדומים כאלה לא
אני מסכימה אתך , צפריר, אכן התחלה אמצע וסוף הם פרטים שאנחנו ממציאים בכדי להבין את המציאות או בכדי לא להבינה
למציאות אין התחלה ואין אמצע ואין סוף אין סיבה ואין תוצאה והכל אחד אז בכל זאת
למה כל החיים כל כך מפורטים?

[צפריר_שפרון*]

_למציאות אין התחלה ואין אמצע ואין סוף אין סיבה ואין תוצאה והכל אחד אז בכל זאת
למה כל החיים כל כך מפורטים?_
על מנת שנוכל לזהות את עצמינו.
הרצף הוא תנאי לקיומנו.
האחדות היא אחת, וככל שנפרק אותה לפרטים, כך נשמור על אשליית קיומנו.

תודות.

[עשב_השדה*]

האחדות היא פועל יוצא של הפרטים
ונראה לי שדווקא מתוך כך נולדת ההבנה של החד פעמיות של כל פרט,
וכל מפגש או פרידה
יש גבריות ונשיות, אמהות ואבהות,בראיה מכלילה אך יש המון וריאציות שונות
בכדי שנחווה את הקשר בין המפורט לאחדות
יש גירושין ויש גירושין, יש נטישה ויש נטישה

חוסר נוכחות רגשית", "חמקנות רגשית" - יחסית למה?
שרון, קשה לי שלא לחוש התקפה מצידך
גם קבעת בבוטות שאני אשה מרירה וגם הטון וכחני ו"יודע עלי"
אני מרגישה שאני צריכה להתגונן מהשיפוט הזה וחבל ,
דווקא מעניין אותי מה יש לך לומר על העניין בתוך דיאלוג מכבד,
גם אם אני מעוררת חוסר נוחות
ולא אין כאן תיאור של המציאות באופן אובייקטיבי כי אני צד בעניין ,אבל למה הרחקת לשיפוט של הפרשנות כהאשמה , כהשלכה, כמרירות וכו'
זה מרגיש כמו מתקפה לא מוצדקת ובלתי מבוססת

[בשמת_א*]

ואפילו האשמה די אבסורדית של אדם שהוא (כנראה) מוגבל מבחינה רגשית
אני חושבת שאני מתחילה להבין אותך, שרון ס.
את חושבת שההגדרה "נוטש" היא האשמה? ולכן כל המלים שאת כותבת?
לא ייתכן שיש אדם (לצורך העניין, גבר, אם כי באותה מידה יכולה להיות אשה), שהוא, כעובדה, מוגבל מבחינה רגשית, ולכן, נוטש?
לא כהאשמה - כתיאור מצב? מצב עצוב, שבו יש ילד שזקוק לאבא והאבא הזה, מחמת היותו מוגבל רגשית, אינו מתפקד בכלל או כמעט?

אגב, אב שנוטש שונה במקצת מאב שנעדר בתפקיד, גם בגלל ההבדל בין התנהגות האב הנעדר כשהוא כן נמצא.

לדעתי, אין נטישה (מרצון) של ילדים אלא כתוצאה ממוגבלות, חסך או נכות של אותו אב.

[צפריר_שפרון*]

האחדות היא פועל יוצא של הפרטים
נהפוך הוא.
הפרטים הם פועל יוצא של הפיצול העצמי של האחדות.
הבסיס, הרקע, הקרקע - היא האחדות.
החסד הוא שמקיף הכל וממנו מתפצל הדין.

כאן, נטישה היא עניין סובייקטיבי, ובמובן הזה הפרשנות של פרידה או ויתור או שחרור יכולה להיות גם נטישה.
ובמובן הזה - מי שנוטש, נטש בדיוק באותה מידה.

כאן, נטישה מבוקרת הכרחלית ליצירת עצמאות, זה חלק מתהליך ההתבגרות של הילד ושל האם והאב.
אם מבקשת הנפש אחר שלווה, הודייה על האפשרות להפוך משמעות מנטישה לשחרור - תאפשר שחרור למשל מאמונות או דעות שכבר אינן רלוונטיות.

תודות.

[עשב_השדה*]

אם מבקשת הנפש אחר שלווה, הודייה על האפשרות להפוך משמעות מנטישה לשחרור - תאפשר שחרור למשל מאמונות או דעות שכבר אינן רלוונטיות
גם כאן אני מסכימה אתך
אבל כל זה קורה על פני תהליכים וזמן ואילו ההחלטה לגבי אופן חינוך הילדים היא מידית
וקורה שדווקא אב כזה יטרפד החלטות שהן לטובת הילד מתוך עומס, אגו, כעס קנאה נקמנות ושאר אוולות
למזלנו זה לא הסיפור האישי שלי אבל מכירה המוני סיפורים כאלה ואף גרועים מאלה
אם הורה (אם או אב) מחליטים "לבחור בטמטום" זה לא רק עניינם ,
זה עניינם המובהק של הילדים,
תודות גם לך

[כוכב_נגה*]

לא צריך לפחד לכנות הורה נוטש, ואולי הוא גם נוטש תקופה מסויימת ואחר כך חוזר לחייהם. ואולי זו גם תבנית של נטישה וחזרה וכו', ואז זו גם נטישה כי לא לוקח אחריות רציפה עליהם.
מהזווית האישית שלי, ברור שזה נעשה מתוך נכות נפשית של ההורה, אך אין בזה כדי לכפר על כך. הורה שמנתק קשר באופן מוחלט עם ילדיו לתקופה לא מוגבלת (בדיעבד ארבעה חודשים) - אין טלפונים, אין פגישות, הם לא יודעים איפה הוא (אמא, אולי הוא נפטר??), הוא הורה נוטש. וגם כשמחדש שוב את הקשר, האמון כבר נפגם, והפחד שהוא שוב ייעלם פתאום כבר מושרש גם אם לא בצד המודע והמואר של תודעת הילדים. הורה שנטש זה הורה שאי אפשר לסמוך עליו בצורה המינימלית לקחת אחריות לקשר עם הילדים. ואני מסכימה עם מה שאמר צפריר שזה יכול להיות גם כשההורה נמצא שם פיזית, אבל זה בכל זאת קצת שונה. הוא צריך להיות ממש סתום בשביל להיות פיזית עם ילדיו אבל לא להגיב אליהם בכלל, כאילו הם לא שם.
ועוד נקודה - אני חושבת שיש עוד פן של נטישה - נטישה כלכלית. אם ההורה לא נפגש כלל עם הילדים אבל לפחות דואג לשלם להם כסף למחייתם (צרכים ומותרות) באופן קבוע - הרי הוא לא לגמרי נטש, הוא מוכיח שאכפת לו מהם גם אם לא מסוגל להיות שם פיזית או רגשית. אבל אם גם לא מסוגל לקיים את המחוייבות החומרית הפשוטה הזאת של סיפוק צרכיהם החומריים, הוא נוטש ובסופו של דבר גם ננטש באמת, וזה דבר ידוע בגירושין - שהורה שלא משלם מזונות לרוב מאבד חלק גדול בקשר הרוחני של הילד אליו. בדוק. ועדיין גם זה ניתן לשינוי אם זה לא נמשך על פני 18 שנה...
סתם הרגשתי צורך כזה לפרוק ולהזדהות.
אפשר גם למחוק אם זה לא קשור

[כוכב_נגה*]

וסתם עוד מחשבה:
הורה שעוזב את ילדיו לתקופה של כמה שבועות עד כמה חודשים בשביל להשתתף בתוכנית ריאליטי - אפילו שבכלל לא נטש רגשית, ואפילו שהילד יודע איפה הוא ושאוהב אותו וכו',
האם לא סביר שהילד יחווה נטישה? וככל שהוא יותר קטן ופחות וורבאלי, כך תגדל תחושת הנטישה?
כך נראה לי..

[עשב_השדה*]

שרון ,תודה.
הייתה לי הרגשה כזו שיש לי מה ללמוד ממך ,ושהדברים שאמרת באמת נבעו מהחוויות
שלך,ואולי אפילו מהכאב שלך,
אני מקבלת את צערך,ומשחררת(-:
כנראה שניגנתי לך על מיתר עמוס בהשתמשי המילה נטישה,אבל מראש הכוונה הייתה לכלול מצבים חלקיים של החסרה הורית ולאו דווקא נטישה טוטאלית.
נראה לי אפילו שיכול להיות קל יותר עם הטוטאלית
השחרור מלא, אין ציפיות כלל, ומחפשים מקורות מזון במקום אחר
דווקא המצבים הרגילים שהם בדרך כלל חלקיים קשים יותר בעיני, אני מקווה שאני מובנת יותר הפעם

אני חושבת שאדם שהוא מוגבל רגשית אינו "נוטש רגשית" את ילדיו, אלא שהוא מעניק להם את שביכולתו להעניק להם, ואינו מעניק את שאין ביכולתו להעניק. זהו תיאור המצב.
בקשר לכך שרון אני חולקת עליך. מנקודת המבט של ההורה את צודקת אבל מנקודה המבט של הילדים, שהם מרכז העניין כאן,הם התלויים במשאביו וביכולותיו, את טועה .
והדברים כפי שאת מגדירה אותם היום הינם אולי בוגרים ומניחים את הכעס והחסך בכלי של חמלה, וזה עוזר להשתחרר כבוגר אבל תפקידי כהורה להיות שם בשביל ילד שעיקר מהותו היא צרכים וצרכים וצרכים, עד שיבגר

[עשב_השדה*]

_ובכל זאת מידה אבן לנהר שלי, צפריר
על פני מידה אבנים, מאפשר למילים לזרום דרכי, בגובה העיניים, עד כמה שהדברים באחריותי.
כאשר את חשה שמילים מסוימות מעוררות תנועה של גלים בנהרותייך, או בלבך, הרי מילים אלה אם כך מבורכות אף יותר_
אהבתי את המילים והן בהחלט מבורכות מאד
וכשכתבתי" שלי", הרגשתי:" לא שלי הנהר"

דברים אלא שעוברים הנה דרכך חיים בי
תודה

[צפריר_שפרון*]

_וקורה שדווקא אב כזה יטרפד החלטות שהן לטובת הילד מתוך עומס, אגו, כעס קנאה נקמנות ושאר אוולות
למזלנו זה לא הסיפור האישי שלי אבל מכירה המוני סיפורים כאלה ואף גרועים מאלה
אם הורה (אם או אב) מחליטים "לבחור בטמטום" זה לא רק עניינם ,
זה עניינם המובהק של הילדים,_
ראי,
אם האב הוא כזה, שהוא מטרפד החלטות כלשהן (ואם הן לטובת הילד זו כבר פרשנות שתהא מוצדקת או לא - אבל לא רלוונטית) הרי שזהו האב של הילד עצמו. נקודה.
ואם האב הוא אינפנטיל גמור, זה עדיין האב של הילד הזה.
גם אם הוא מסומם, שתיין, עבריין או כל עניין "שלילי אחר".
אם עדיין לא בגר אל ראיית טובת הילד - עדיין זה האב וזה הילד.

אז, מונחת על האם ניתן לומר אחריות לא פשוטה להיות הבוגרת, לספוג את זעמו של האב ולוותר על הצד האינפנטילי שלה, והרי יודעת את במה המדובר.
ואם אינה יכולה הרי שזה הילד, וזה גורלו שנולד להורים אלה ואולי זה נראה עצוב ולא הוגן - אבל כך הם פני הדברים.

אם ההורים מחליטים לבחור בטמטום הרי שהילדים בהחלט מושפעים מכך, כך גם כאשר ההורים מחליטים לבחור בכל דבר - אפילו לאכול אוכל לא בריא, או לא לדאוג ליחסים ביניהם, או כל החלטה אחרת.

ומכאן, שאם מחליטים ההורים לבחור בטמטום, הרי שלומר להם שאסור להם לבחור בדרך הזו, שומט את החלטתם לבחור בטמטום, כמו מצפה את שינהגו בחוכמה ולא יבחרו בטמטום בשל הילדים, בעוד אלה עוורים לחלוטין לכל מה שאינו נוגע לילד שהוא הם, הילד שהוא האב והילדה שהיא האם.

אבל תפקידי כהורה להיות שם בשביל ילד שעיקר מהותו היא צרכים וצרכים וצרכים, עד שיבגר
ובכן, ברשותך, ראשית עיקר מהותו של הילד היא לאו דווקא צרכים שאת צריכה לספק, או שההורה צריך לספק, עיקר מהותו של הילד היא צמיחה, הבשלה והתבגרות.
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא לחיות את חייך, ובהתאם לגיל הילדים להעניק להם את התנאים הטובים ביותר לצמיחתם, מבלי לפגוע בחייך את וברצונותייך ובצרכייך את.
כלומר, אם למשל את מתנזרת ממין, שכן בימים אלה ובתקופה זו הנך בשביל הילדים, הנזק שאת מניחה לפתחם גדול מהתועלת.
כך לגבי כל צורך שלך.

וטוב אם תתבונני באלה היטב.
שכן ציפיה מהאם להקריב מעצמה למען הילדים, היא אבן נגף חברתית שהעוול שבה, אף גדול מהאוולת.

תודות.

[עשב_השדה*]

חושבת,
תודות לך על ההקשבה

[מירב_לם*]

" _ובכן, ברשותך, ראשית עיקר מהותו של הילד היא לאו דווקא צרכים שאת צריכה לספק, או שההורה צריך לספק, עיקר מהותו של הילד היא צמיחה, הבשלה והתבגרות.
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא לחיות את חייך, ובהתאם לגיל הילדים להעניק להם את התנאים הטובים ביותר לצמיחתם, מבלי לפגוע בחייך את וברצונותייך ובצרכייך את_ "
ממש אוקסימורון אשמח להסבר איך זה אפשרי, בכל מערכת יחסים יש מעט ויתור ופשרה ובטח בקשר לילדך, איך אפשר להמשיך עם כל רצונותיי? אשמח אם מישהי מצאה את השיטה ותוכל לפרט. בלי ציניות.