מחשבות על חינוך ביתי

[מחשבות*]

כבר כשנתיים שאני מסתובבת פה באתר. קוראת הרבה, כותבת קצת ומוצאת שאני לומדת המון ושמחה שמצאתי את המקום הזה!
בהרבה מובנים אנחנו חיים בצורה דומה להרבה מהרעיונות שעולים פה בבאופן: פשטות מרצון, מגדלים את האוכל שלנו, עובדים פחות בשביל להיות נוכחים יותר, נהנים מהילדים שלנו ומאמינים שהמקום שלנו כהורים הוא לבלות איתם כמה שיותר, לאהוב אותם כמה שיותר, להאכיל אותם כמה שיותר בריא, (תמיד יושבים ביחד לארוחת ערב) והכי חשוב מבחינתי זה- לתת להם את המקום להתפתח כל אחד לכיוון שלו.

ובכל זאת יש בחווית האמהות שלי, שהיא מאד אינטואיטיבית, כמה דברים שעומדים בסתירה מוחלטת לשני רעיונות מרכזיים:
החינוך הביתי ועקרון הרצף אנסה להסביר:
בפעם הראשונה שניתקלתי בעקרון הרצף היה בי משהו שהתקומם באופן מוחלט לעקרון, לספר לכותבת ועוד...התחושה שלי היא שג'יין לידולף (שאין לה ילדים בעצמה) ניסתה להשליח התנהלות של חברה שונה לחלוטין משלנו, שבטית והדבר יוצר פערים גדולים בין הציפיות שלנו מעצמינו לאפשרויות. הרבה מהרעיונות הם כאלה שאינסטנקטיבית ישמנו אבל הבעיה שלי היא אולי עם המכלול ויותר מזה עם הקושי שבליישם צורת גידול ילדים שבטית עם אורח החיים שלנו.
כאמא לשניים, אני הרגשתי בצורה מאד חזקה שקפיצות הגדילה המשמעותיות בשבילי ובשביל ילדי, היו המקומות בהם ילדי הצליחו להתנהל בצורה עצמאית- מנותקת ממני. אולי זה בא ממקום של השרדות, שאם, חס וחלילה, יום אחד לא אהיה שם לצידם הם יצליחו להתנהל בצורה עצמאית בלעדי. אף פעם לא חוויתי את הקושי להיפרד מילדי, להפך, הרגשתי שמחה אדירה שילדי הם בטוחים בעצמם (ובי) מספיק בשביל לעשות פסיעות ראשונות בעולם הגדול בלי אמא. אולי זה משהו ששידרתי אבל ילדי הם פתוחים וחברותיים. שמחים לבלות עם מבוגרים וילדים אחרים ולדעתי מתפתחים מהאינטראקציות האלה. הגמילה מההנקה (בגיל שנה וחצי) שמחה אותי (הנה יש לי יצור שיכול לגדול ולהתפתח תזונתית גם בלעדי), הפעם הראשונה שחברה לקחה את התינוק לבד לסיבוב, הפעם הראשונה שהילד נישאר אצל חבר, או נישאר לישון וגם הפעם הראשונה שילדי שהו כמה שעות (בגן ואח"כ בבית ספר) ולא הסתכלו אחורה כשהלכתי.

ולגבי החינוך הביתי- בתור ילדה (זכיתי בהורים מקסימים ופתוחים (-: ) אני כמעט בטוחה שאם מישהו היה מציע לי חינוך ביתי אני הייתי מתה על המקום! בשבילי להיות בבית עם ההורים כל היום, או רב שעות היום היה מתפרש כעונש עצום. כילדה היתי צמאה לחברה ובמקביל לעצמאות.
יש הרבה מה לשפר במערכת החינוך כפי שהיא היום ובכל זאת אני מוצאת שהאופציה הזאת של להשאיר ילדים בבית היא בעיתית.
כתבתי קצר. אנסה להרחיב בהמשך (וכמובן שאם יש בעיתיות בפתיחת דף חדש בנושא- אשמח להתפנות לדף רלבנטי).

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני חושבת שאם את מרגישה שמה שקורה בחיים שלך הוא טוב,האינטואיציה שלך אומרת לך שזה בסדר- אז מה הבעיה?
כלומר,אין שום בעיה.
עיקרון הרצף,הספר ,כל הרעיונות האלה של החינוך ביתי וכ' שאת יכולה לפגוש פה או במקומות אחרים,זה בשביל מישהו שמחפש אחרת.

אני אתן לך דוגמא: כשהייתי בהריון הראשון שלי יצא 'עיקרון'.איך שראתי את העטיפה של הספר חטפתי אותו ולקחתי אותו לקופה.

אין לי שום בעיה עם ילד שרוצה לישון אצל חבר(ביום שזה מתאים )או שחברה לוקחת תינוק על הידים.אני מפרשת את זה כתרומה של הקהילה שבה אני חייה לחיי.אפשר לקרוא לזה 'שבט' או כל ביטוי אחר.העיקר שזה עושה הרגשה טובה .

היום הינו , הקבוצה של החינוך ביתי ,בים. המציל ביקש שהילדים יכנסו עם מבוגר(למרות שהם שיכשכו ברדודים).התנדבתי להכנס למים והיה לי ממש כיף שילדים לא שלי רצו שאתן להם יד וצרחנו ביחד כשבא גל וכ'.הם מרגישים בטוחים ונינוחים לקבל עזרה.אני נחשבת חברה ולא זרה.
יש לי שיחות עם המתבגרים שלנו לפעמים,משהו שאני מאוד מעריכה.

אז את מבינה, אנחנו לא יושבים סגורים בד' אמות.

אני חושבת שכל אמא שמה לב לקפיצות גדילה, כמו שתיארת.אני חושבת שמה שחשוב בעיני, זה לו דווקא הגמילה וסיום השלב,אלא להיות בשלב ,לקבל אותו על אף הקושי שקיים בו (למשל, הנקה) ולשמוח בו.