אופטימיות מנצחת

[סלט_פירות*]

המון זמן לא כתבתי כאן.
קודם כל - אס, סליחה שפספסתי אותך. ובכל מקרה לא מכירה מקומות כאלו... אבל הייתי יכולה להפנות אותך לפורום ישראלים בקנדה בתפוז.

ועכשיו למה שעבר עלי בחודשים האחרונים. זה הולך להיות ארוך כי זה בעצם התחיל כבר לפני שנה. (זהירות, הרבה הורמונים).
מאי 2004, הרגשתי שדי. אני לא יכולה יותר. PMS באורך של שבוע, ואני מאבדת את דעתי עד שהמחזור מגיע.
הקוסמטיקאית שלי אמרה שזה איתות של הגוף לעוד הריון. עוד לא התאים לי, מאיה היתה רק בת שנה ו-7 חודשים. היה לי עוד מוקדם מדי.
אז ניגשתי לרופאת הנשים שלי להתייעץ, ובעצם לבקש התקן מירנה. אולי קצת הורמונים יאזנו לי את העניינים...
היא לא ידעה להגיד לי האם זה יפתור את המצב או לא. לנו די נמאס מהגומי והספוגים שהשתמשנו בהם כאמצעי מניעה (בדר"כ לא בו זמנית), הנקתי אז גלולות רגילות לא באו בחשבון וגלולות להנקה לא רציתי. אז מירנה. קראתי ושמעתי על זה דברים טובים כל כך... מה יכול כבר להיות?
קניתי, היא התקינה. כאב קצת, היה לי קצת לא נוח יומיים ואז היה בסדר. קיויתי שתוך 3 חודשים (מה שהיה כתוב באתר שלהם), הכל יתאזן ושהמחזור כמעט יעלם.
איזה נעלם? פשוט היה לא סדיר וכל פעם שהגיע היה ארוך. נפסק לקצת ואז המשיך עוד קצת. בספטמבר הלכתי שוב לרופאה. כאבים בצד שמאל למטה. היא שלחה אותי לאולטראסאונד כולל של האגן (חיצוני ופנימי) וגם חלל הבטן. בעיקר כדי לבדוק שההתקן יושב טוב.
אחרי שבועיים (או פחות) התקשרתי למשרד של הרופאה לקבל תוצאות. המזכירה שלה הסתכלה על התוצאות ואמרה שהכל בסדר. טוב. אז מה עכשיו? נחכה.
אולי בכל זאת המחזור יחליט להעלם... קיויתי נורא.
אבל לא. מחזור מעצבן (PMS גם), הפסקה של יומיים ואז שוב דימום. אוף!
בדצמבר, כמה ימים לפני שנסעתי לארץ לביקור, חזרתי לרופאה. היא הסתכלה על התיק שלי ואמרה אהה יש לך ציסטה בצד שמאל. 3.8 ס"מ.

<אני לא מאמינה שעד לרגע זה, כל פעם שהייתי אצלה, שכחתי להגיד לה שהמזכירה שלה הטעתה אותי 3 חודשים קודם.>

שאלתי אותה - זה קשור? ההתקן לציסטה?
היא אמרה שלא. אין קשר. ההתקן יושב טוב ואין יותר מדי סיכוי שהוא הגורם לציסטה. חשבתי. חשבתי....
החלטתי לא להשאר ככה. ביקשתי ממנה להוציא. והיא הוציאה.
לא להאמין כמה קטן הדבר הזה, לא הרגשתי כלום.
ושלחה אותי לעוד אולטראסאונד לראות האם הציסטה גדלה או קטנה... יכול להיות שהיא תתפוגג מעצמה.

המשך יבוא.... (עכשיו צריכה ללכת).

[סלט_פירות*]

חזרתי.
יומיים אחרי שהייתי אצל הרופאה להוצאת ההתקן, קיבלתי מחזור. זה גם היה יום הטיסה לארץ. חשבתי שיהיה קשה אבל לא היה נורא בכלל. אחרי 3 ימים הוא פסק. ואז הלכתי לסנדא של מודעות ווסת לפי שיטת מירב שרמן, בהנחה שאצטרך להשתמש בשיטה משהו כמו חצי שנה - שזה הזמן שתכננו להכנס להריון ולהביא ילד שני לעולם.
יום אחרי הסדנא - חזר המחזור. אולי זה היה קשור לציסטה. לא יודעת - אבל כבר יישמתי את מה שלמדתי והיה מאלף. (כתבתי על כך ב התנסויות במודעות ווסת לפי שיטת מירב שרמן).
אחרי שנגמר הדימום פתאום שמנו לב (אני והאיש) שלא לקחנו איתנו קונדומים או ספוג. העדפתי את הספוג כי גומי לא ממש אהוד אצלינו... אבל כשכבר נכנסנו לעניינים בעצם לא היו אמצעים בכלל. ואפילו הזכרתי לו באמצע אבל לא ממש היה אכפת לו, ואני שמחתי. כי כבר רציתי.
נשארתי עם הבובה 6 ימים נוספים בארץ, מעבר לתכנון. והאיש חזר לקנדה. אחרי שחזרתי, עדיין לא נזהרנו כי זה אמור היה כבר להיות די קרוב למחזור הבא...

אולטראסאונד (4 ימים אחרי שחזרתי לארץ). הציסטה קטנה. היא 2.5 ס"מ וככל הנראה היא תיספג לה ותעלם. יופי. אפשר להרגע.
אחרי שבוע בערך התחלתי להרגיש מוזר. חוסר נוחות בשדיים (מה שמעולם לא היה לי לפני מחזור), עייפות, קצת סחרחורת. הרגשתי שאולי אני בהריון.
אחרי כמה ימים פתאום זיהיתי בחילה מוכרת. קניתי ערכה (אחרי שמוקדם יותר באותו שבוע בדקתי והיה שלילי), הפס היה כמעט שקוף. אבל היה משהו שהוא קצת מעבר לדמיון הקודח שלי...
למחרת - פס מתחזק. איזה אושר!!
האיש נסע לנסיעת עבודה ואת בשורות התחזקות הפס הוא קיבל בטלפון. לא היה נראה שהוא מתלהב מאוד (בכל זאת, 5 חודשים לפני שתכננו...), אבל אמר שהוא שמח. יווווווווווו איזה כיף!
ונורא דאגתי. דאגתי כי רציתי לראות שהכל בסדר. דאגה כזאת שאי אפשר להסביר. מן שמחה לא נורמלתי מהולה בלחץ אטומי.
כל מי שדיבר איתי על הנושא מיד ידע שמתחולל בי משהו. ולא הצלחתי להתאפק וסיפרתי ליחסית הרבה אנשים. כמה חברות כאן, 2 חברות בארץ, וכמובן כל המשפיה. אמא שלי כבר תכננה להגיע ללידה באוקטובר (סידרתי לה טיסה יקרה בחגים.... מה לעשות). הבחילות קצת התחזקו. לא נורא. הבטן יצאה ממש מהר.
והלכתי לאולטראסאונד. כן, אני רוצה לראות דופק.
אוי איזה בוקר מלחיץ.
יום לפני האולטראסאונד היינו במסיבת יומולדת של ילד מהגן. ושכחתי שם את התיק (לא לפני שגם שם נפלטו לי החדשות... אחרי שגיליתי שהאמא של הילד החוגג גם בהריון. חודש רביעי). איך שכחתי את התיק? הרי הארנק שלי בפנים ובלי כרטיס הבריאות אני לא יכולה ללכת לעשות את הבדיקה. איזה לחץ.
באותו ערב צלצלתי להורים של הילד, ביקשתי שמחר בבוקר יביאו את התיק לגן. גם ביקשתי מהאיש שכשהוא מוריד את הבובה בגן לוודא שהתיק מגיע.
הוא אמר שאין לו זמן להחליף מילה עם הגננת בבוקר. התעצבנתי.
גם הטלפון הסלולרי שלי היה בתיק.
שעה לפני הבדיקה התקשרתי לגן כדי להודיע שאני באה לקחת את התיק. לא היתה תשובה באותו רגע. לא ניסיתי שוב אלא יצאתי לדרך. כדי לא לאחר לבדיקה.
הגעתי לגן. אין תיק ואין נעלים. אוף!
התקשרנו לאמא ההיא...היא שכחה לגמרי והיא בתור אצל רופא הנשים שלה ותחזור רק עוד שעה. אבל אבל אבל....אני אאחר לבדיקה. מה לעשות?
הגננת ניסתה להרגיע אותי שהיא שכחה לגמרי כי היא בהריון. מיד אמרתי לה שגם אני!! (והנה הדמעות של הלחץ מגיעות.... אוף!).
התקשרתי למכון לראות אם יקבלו אותי בלי כרטיס. אחרת לא כדאי לי לנסוע עד לשם... אמרו שלא. אבל קבעו לי ל3 אחה"צ. איזה מזל.
חזרתי עצבנית הביתה. התקשרתי לאיש ובכיתי לו בטלפון, שרק בגלל שבבוקר לא היה לו זמן להגיד מילה אחת לגננת, עכשיו הכל נהרס. אווףףףף ההורמונים!!
כמה דמעות.
הוא הבטיח שיבוא איתי לבדיקה. יש!
אספתי את התיק, נסעתי לבדיקה.
לא הסכימו שהוא יכנס איתי... ואמרו לי שאפשר לקרוא לו כשזה יסתיים. טוב.
שק הריון מתאים לשבוע 5 ו-3 ימים. מוקדם מדי לראות דופק. האיש נכנס וראה את התמונות. ואמרנו טוב, נחזור עוד שבועיים.

ידעתי שגיליתי את ההריון מוקדם מאוד, ולא היה ממש סיכוי לראות דופק, אבל קיויתי שכן.
חיכינו שבועיים (בחילות, עייפות, התרגשות ובעיקר אושר גדול. ודאגה.)
הלכנו שוב יחד לבדיקה. שוב לא נתנו לו להכנס.
הטכנאית התחילה לבדוק גדלים. לראות אם אפשר לראות את הדופק. קראה למישהי אחרת כי משהו לא היה בסדר.
משהו לא בסדר? מה יכול להיות לא בסדר? עברו שבועיים, דופק וזהו, לא?
אז לא. שלחו אותי לעשות פיפי ולעשות בדיקה פנימית. הפעילו איזה גרף באולטראסאונד שמודד את הדופק.
הגודל מתאים לשבוע 6 ו-5 ימים. והדופק איטי (55). הטכנאית אמרה שזה יכול להתגבר ולהסתדר וגם יכול להפסק. אבל לא מדובר ב Dead baby.
Dead baby? למה היא משתמשת במילה הזאת? היא לא רואה שאני בלחץ? קראתי לאיש. הוא נכנס והיא הסבירה גם לו.
ואמרה לי לדבר עם הרופאה...

כשיצאנו החוצה פרצתי בבכי. איך יכול להיות שזה יגמר? זה רק התחיל? לא לא לא לא לא לא ! זה לא יקרה לי!
נרגעתי קצת. אבא שלי היה אצלי בביקור (עבודה), ושמע מה היה. הוא אמר שלפי איך שהבטן שלי גדלה, לא יכול להיות שזה נגמר. חמוד - אופטימי כמוני.
רק אחרי יומיים הצלחתי לדבר עם הרופאה... והיא אמרה לי לעשות שוב אולטראסאונד שבוע אחרי.
אבא בינתיים נסע. שבוע של לחץ אטומי. כן? לא? למה?

הגיע יום הבדיקה. נסענו בשתי מכוניות לשם כי האיש היה צריך לנסוע לאנשהוא אח"כ ואני - לקחת את הבובה מהגן.
בדרך שמעתי מוסיקה, וראיתי מן ואן שמוצף במדבקות נגד הפלות. ומשהו לגבי הילדים המלאכים בשמים... לא ידעתי מה לחשוב. מיד נתתי לזה איזה חשיבות אבל זה רק בגלל הבדיקה שהייתי בדרך אליה.
נכנסנו לבדיקה. הפעם האיש נכנס איתי והיה לנו טכנאי אחר. הוא עשה בדיקה חיצונית. מדד ובדק, בדק ומדד. אני לא ראיתי את המסך בכלל.
האיש דיבר ודיבר איתו, הסתכל על המסך ולא הבין כלום וגם לא שאל כלום.
בסוף הבדיקה הטכנאי שאל אותי - מתי את רואה את הרופאה שלך בפעם הבאה?
אמרתי - לא יודעת. אין לי תור. למה? מה אתה רואה?
הטכנאי - לא יכול לתת לך תשובה. את רואה את השלט על הקיר? אני לא מוסמך לתת לך שום תשובה לשום כיוון. רק רופא נותן תשובה.
והוא היה עקשן מאוד מאוד. לא היה סיכוי להוציא ממנו משהו.
יצאנו משם בלי לדעת. כן. לא. שחור. לבן. מן חוסר ידיעה וחוסר אונים.

באותו ערב יצאתי עם חברותיי ליציאה הנשית השבועית שלנו. חלק מהבנות ידעו שאני בהריון, אבל הרוב לא. דיברתי עם חברה לידי, אכלנו וקשקשנו ואז היא סיפרה שהיא בהריון. כן כן! תכננו להכנס להריון בקיץ אבל יצא קודם. היא אוכלת כל הזמן, יש לה בחילות, הבטן יצאה מיד....
וכל הזמן אני רוצה להגיד לה - גם אני! גם אני! (נו, שתהיה כבר תשובה. עד אז לא מספרת.... אוף!). שמחתי בשבילה. רעדתי מפחד בפנים.
לא, היא לא ראתה עדיין דופק, וסיפרה. אני, אחרי הבדיקות האחרונות - לא מעיזה להגיד כלום.
שתי חברות שיודעות מסתכלות עלי, ואני מסמנת להן - עוד לא. עוד לא....
למחרת קיבלתי הודעה קולית מהמזכירה של הרופאה. הדוקטור רוצה לראות אותך מחר ב-3 לדבר על התוצאות.
נו, לא ברור מה התוצאות? רק לחכות לרוע הגזירה. עוד יום.
בערב מתקשרת אלי חברה אחרת שלא מודעת למצב, לספר לי שהיא בהריון!
ואני, בהתלהבות - איזה יופי! כמה שאני שמחה בשבילך! (באמת הייתי שמחה בשבילה). סיפרה איך היא גילתה את זה כשכבר היתה לה בטא של 8000+ והיא ראתה דופק והכל בסדר. איזה יופי. כמה קשה היתה לי השיחה הזאת, אבל לא מספרים דברים כאלה לאישה בהריון.... (אני עוד אדבר איתה ואספר לה שהיה לנו את אותו התל"מ).

עבר עוד יום. איבדתי תקווה לגמרי. זה היה ברור מה היא הולכת להגיד. כל פעם שהייתי בשרותים ציפיתי לאיזה דימום. משהו שיגיד לי פיזית שזה נגמר.
דיברתי עם העובר ואמרתי לו שאם זה נגמר, אז שייפול. למה להשאר בפנים? ובכל זאת נשאר בפנים.
בבוקר התחלתי קצת להשתעל, ובצהריים היה לי חום. נו, גם שפעת עכשיו?
הגענו לרופאה, אחרי שחיכינו שעה, היא אמרה שלא היה דופק. (באמת גילית לנו את אמריקה...).
וצריך לעשות גרידה.
למה? למה לא כדורים? היא אמרה שלא , כי בדר"כ נותנים 2 כדורים שונים כדי שזה יהיה יעיל. כדור אחד מהשניים לא מורשה בקנדה, ולא מומלץ לקחת רק את הראשון.
שוב דמעות. הפעם לא מפסיקות. האיש מארגן את הניירת. אני בוכה. הוא מדבר עם אמא שלי, שהתקשרה לשמוע מה היה אצל הרופאה. אני לא מוכנה לדבר. תגיד לה שהלכתי לשרותים. לא יכולה עכשיו.
אחרי שהתארגנו לצאת וטיפה נרגעתי - אמא צלצלה שוב. כ"כ רוצה להיות איתי ברגעים האלה, ואני צריכה אותה. אבל היא רחוקה. אמרתי לה שיהיה בסדר, והיא אמרה לי להיות חזקה. ונפרדנו.
האיש הוריד אותי בבי"ח ונסע לאסוף את הבובה מהגן. נשארתי לבד. בוכה, מנסה לארגן לעצמי אשפוז ולברר מתי יוכלו לקבל אותי לחדר ניתוח. בערב? בלילה? אולי רק בבוקר?
אחרי שקיבלתי מיטה והתחברתי לאינפוזיה, התברר שאני אכנס ב-10 בלילה. האיש לא יכול היה להגיע, מישהו צריך לטפל בבובה.
בינתיים יש לי חום 38 והשיעולים מתגברים.
מאוחר יותר באותו ערב הגיעה דודה של האיש, וארחה לי לחברה עד שלקחו אותי לנתוח. האיש עוד לא הגיע. הבובה נרדמה מאוחר...
דוד שלו שמר עליה והוא הגיע אחרי שיצאתי. סה"כ לא הרגשתי כלום. אמרו לי שזה לקח 40 דקות. אני פשוט הרגשתי שנרדמתי והתעוררתי. קצת כאבה לי הבטן וקצת בחילה. לא נורא.
נשארתי ללילה אחרי שהתלבטתי מה לעשות.

מזל שהיתה לי גם שפעת. ככה החברים שלא ידעו, ידעו שאני חולה. ובאמת הייתי חולה
אחרי יומיים וחצי הגיעו ההתכווצויות והדימום המאסיבי יותר. התקפלתי מכאבים. יישמתי קצת משיטת מודעות הוסת וזה עזר לי.
ואז פתחנו בית חולים. גם הבובה נדבקה ממני, ואחרי יומיים - האיש. שבוע ימים היינו יחד בבית. חולים ועצובים.
והחלטנו מיד שעושים עוד ילד. זה הדבר שירפא את המצב בצורה הכי נכונה.

היום אני כותבת את זה חודשיים אחרי הגרידה. בינתיים קיבלתי מחזור אחד (יופי של מודעות וסת. הרגשה טובה יותר). מרגישה שעברתי פאזה.
הרבה פחות אבל. ולעומת זאת המון געגועים לעובר ולהריון. כבר לא מחשבת באיזה שבוע הייתי אמורה להיות. רק סופרת ימים מהמחזור ומהביוץ (שנדמה לי שזיהיתי לפי הפרשות), ומחכה שיקרה משהו. לא רק לסובבות אותי. גם לי.
אני כ"כ רוצה לגלות הריון פחות צעיר. משהו שכבר אפשר לראות. מיד לראות דופק ולדעת שעברנו את השלב הקריטי.
אבל אני מאוד קשובה לגופי. ויודעת שאגלה את זה מוקדם (כרגיל), ומקווה לא להשתגע מדאגה וחרדות...

בינתיים האיש נכנס להיסטריה קלה. לא מספרים לאף אחד. אפילו לא לאמא. אפילו לא באינטרנט. לפחות עד הדופק. אם כבר אז כבר עד שבוע 14. הוא לא רוצה להגיע למצב שהוא צריך לספר לאנשים מה שהיה צריך לספר אז. שנגמר. זה השפיע עליו קשות.
אני מקווה להצליח להתאפק.

[תמר_ס*]

_אני כ"כ רוצה לגלות הריון פחות צעיר. משהו שכבר אפשר לראות. מיד לראות דופק ולדעת שעברנו את השלב הקריטי.
אבל אני מאוד קשובה לגופי. ויודעת שאגלה את זה מוקדם (כרגיל),_
ככה אנחנו. מקווה שילך לכם מהר.

[לוטם_מרווני*]

סיון יקרה
מחזיקה לך אצבעות להריון חדש, בריא עגול ושלם...
שולחת לך הרבה הרבה אהבה לטורונטו|L|

[תבשיל_קדרה*]

לא רוצה להגיע למצב שהוא צריך לספר לאנשים מה שהיה צריך לספר אז. שנגמר
בהריון הראשון סיפרנו (מההתחלה) רק לאנשים שחשבתי שארצה לשתף אותם גם-אם.

[רוני_בלוני*]

הי סיון, אני ממש אתך, שולחת חיבוק ענקי. זה יגיע אני בטוחה! והכל יהיה בסדר הפעם!

אגב, בהריון השני שלי זה גם היה ככה, אמרו לי שתהייה לי הפלה טבעית, צריך לחכות עוד כמה ימים. כמה דמעות שפכתי.
חיכינו ובסוף היה דופק והכל היה בסדר (נראתה קטנה יחסית לגיל השבועות),
ונולדה לי בת שנייה, מקסימה וארוכה במיוחד, היום היא ואחותה הבוגרת ממנה (ב 1.8 ח') באותו גובהה כמעט.

[סלט_פירות*]

תמר ס ו לוטם מרווני - תודה רבה על התגובות והתמיכה.

גילה,

בהריון הראשון סיפרנו (מההתחלה) רק לאנשים שחשבתי שארצה לשתף אותם גם-אם.
ככה עשינו בהריון הראשון. גילינו רק לקרובים מאוד, ואז בסביבות שבוע 10 סיפרנו לכולם.
וזה היה לפני שראינו דופק. לא שלחו אותי כאן לבדיקה כזאת. עוד לא גיליתי את הפורומים כדי לדעת לבקש בדיקה כזאת, והספר הקנדי שהיה ברשותי לא הזכיר שצריך לראות דופק. בדיעבד לא היינו צריכים. חשבנו שסיפרנו בשבוע 11, מה שהתברר אחרי כמה ימים באולטראסאונד של השקיפות העורפית כשבוע 10 ודופק והכל. (ואז היתה עוד בדיקה אחרי שבועיים כי זה היה מוקדם מדי לשקיפות).
בזמנו לא היתה לנו אפילו סיבה תאורתית לדאגה מבחינתנו.
הפעם, באמת קצת סיפרנו יותר מדי.
והבעיה כרגע, שגם לאנשים שהייתי רוצה לשתף בכל מקרה שלא יהיה מוטל עלי וטו לספר...

רוני,
כל כך קיויתי שזה יהיה המקרה אצלי. שהדופק יתחזק והכל יהיה טוב. רק שיהיה טוב בפעם הבאה...

[סלט_פירות*]

דיברנו. למי לספר למי לא לספר. הכל בתאוריה כמובן כי בינתיים אין מה לספר... העיקר שנדבר על זה עכשיו.
ההורים שלי נכנסו לתמונה.
נספר בהדרגה. קודם להורים. אחרי הדופק לקומץ מצומצם של חברים. ואחרי שהרופאה תגיד שסטטיסטית עברנו את התקופת הסיכון הגבוה (ציטוט של האיש...) - אז נספר למי שרק ירצה לשמוע

לגבי האינטרנט. אני מודעת לעובדה שזו חולשה אצלי. קשה לי להסתיר, וקל לי לבטוח בוירטואלי. אבל לאיש קשה עם זה שאנשים אחרים ידעו לפי המשפחה שלו. זה לא נראה לו נכון.
אפשר להבין אותו. אני אנסה להתאפק...

[לוטם_מרווני*]

טיפים-
לזרום עם הגוף. כשיגיע הזמן, תרגישי את הגוף שלך, תתחברי לקיבה שלך, לנשמה שלך, לעובר שלך. תשאלי אותו/ה מה הוא רוצה, איזו אנרגייה של מזון הוא רוצה, אילו מים, האם חסר לו משהו.
כשיגיע הזמן, אני בטוחה שתמצאי מקום להקשיב לעצמך, לגופך, לרחמך ולעובר שלך.

[קרן_יער*]

אוי אהובה שלי. אוי. אוי.

אני מנישת ה"עדיף שכולם ידעו כדי שכולם יתמכו בחס וחלילה". ובעיקר כואב לי שלא הייתי שם כדי לתמוך בתוך כדי שנשמע איום ונורא עד כמה שאיום ונורא יכול להיות.

לא יודעת מה לאמר חוץ מזה שאתם משפחה מופלאה, כל השלושה, ובטוחה שהכוחות שאתם נותנים זה לזה הם מהסוג המחזק והאוהב והמקיף והנכון.

[סלט_פירות*]

תודה לך קרן מקסימה שלי.

חשבתי שזה עבר. חשבתי שהתגברתי אבל מאתמול אני עם גולה ענקית בגרון.
לא ידעתי שאקנא ככה. פתאום נודע לי ששתי חברות בהריון. הקשר שלי איתן לא הדוק אבל נפגשים מדי פעם עם עוד אנשים. אחת מהן אני רואה בדר"כ פעם בשבוע והשניה קצת פחות מזה (דווקא בה חשדתי כשראיתי אותה לפני שבועיים).
איך השתלטו עלי הרגשות האלה פתאום? הרי אני אופטימית. ולמרות ההריון הכימי לפני שבוע וחצי אנחנו ממשיכים הלאה כרגיל.
אבל עכשיו אני רוצה להתחבא. לא להיות כאן בכלל עד שתהיה לי בטן ענקית.

[סקרלט_אוחנה*]

יקירה,
שולחת לך מרחוק עוד חיבוק וירטואלי לאוסף, והרבה כוחות. מקווה איתך.

[סלט_פירות*]

מתוך הדף האישי שלי. החלטתי שאני רוצה דף נפרד יותר בלוגי מאשר הדף האישי.
העברתי את סיפור השנה האחרונה, החויות ההורמונליות, הציפיה לילד שני והאכזבה לדף הזה.
כאן גם אעדכן בקורותיי בהמשך...

[סלט_פירות*]

טוב, עשיתי כמה שינויים בדפים שלי. החלפתי את הניק והעברתי את העניינים ההורמונליים לדף הזה, שכשמו כן הוא - אחרי שנה רבת תהפוכות ומלאת רגשות, אני ממשיכה בדרכי ההורמונלית....
כמעט 10 שבועות של הריון שנראה בינתיים תקין.

בעצם, לפני שאגיע לסיפור ההריון הזה, מה קרה מאז הגרידה.... (כל מיני מחשבות מפוזרות, בסדר כמעט כרונולוגי).
סיפרתי פה ששתי חברות הודיעו שהן בהריון וזה זרק אותי אחורה.
זה זרק אותי כי כמה ימים קודם קיבלתי מחזור אחרי הריון כימי. היו לי תחושות של הריון שונה.... יובש בפה שאי אפשר להרטיב, הרגשה משונה ביותר.
עשיתי בדיקה והיה פספסון חלשלוש. רציתי כמעט לספר לאמא, אבל החלטתי לעשות עוד בדיקה בבוקר, לראות התחזקות.
שוב השתנתי על מקל... אותו סוג בדיקה מיום האתמול, והפס נעלם! מה נעלם? אז מה היה אתמול? מה זה צריך להביע?
למחרת בלילה כאבי בטן מוכרים. קיבלתי.
למרות האכזבה, ולמרות תחושת האובדן - היה לי מחזור שממש נהניתי ממנו. מודעות וסת מכה שנית.
ביום השני של המחזור הלכנו להופעה, ולכבוד זה קניתי Diva Cup (בעקבות קריאה בדף טמפון רב פעמי), כדי לא לרוץ לשרותים להתרוקן באמצע ההופעה.
היה מצוין. את המשך המחזור המשכתי עם המודעות וזה ממש עשה לי טוב.

<שמתי לב למשהו מוזר. בעקבות הסדנא עם מירב שרמן חשבתי על מחזוריות האישה, הפתיחה והיצירתיות בין המחזור לביוץ, וההתכנסות בין ביוץ למחזור הבא.
שמתי לב, שבזמן שהייתי במחזור וקצת אחריו, כששרתי באוטו (תחביב כזה שלי, ובטח של הרבה אנשים שלא שרים מול אנשים... שרה בקולי קולות ומכל הלב כשאני נוהגת. ועם הבובה אני גם לא מתביישת...) - הקול שלי היה הרבה יותר גמיש, קליל ו(אפילו) יפה. הרגשתי שבכמה ימים האלה אכן משהו אצלי נפתח.>

אחרי הגרידה הרופאה אמרה לחכות שני מחזורים. אמנם לא חיכינו, אבל ככה יצא. וגם, חברה אמרה לי "את קליטה". הרגשתי כמו אנטנה... ובעצם הסכמתי איתה. הרגשתי שזה הרבה יותר בשליטתי הפעם.

יום לפני יום הולדתי ה-30 - הורי הגיעו בהפתעה. הפתעה!! (התקף לב קל )
אחי, שהגיע יום לפניהם (מתוכנן), נסע להביא אותם מנמל התעופה בתרוץ שהוא נוסע לעיר ... והם פשוט הגיעו לדלת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי... איזו התרגשות. ובכלל חשבתי שיבואו בספטמבר.... וואו.
אבא נשאר 10 ימים, ואמא 5 שבועות (אחרי דחיה של שבועיים). איזה ביקור כיפי! לא יכולתי לבקש מתנה מוצלחת יותר להחלפת הקידומת.

לא יכולתי לבקש, וקיבלתי.
יומיים אחרי שאבא נסע, החלטתי שהגיע הזמן לעשות בדיקה ביתית. לא יודעת למה... בלי תופעות מיוחדת. נראה לי שעברו 14 יום מהביוץ המשוער (בערך, לפי הפרשות). למה לא לבדוק.
+ גדול וחייכני בבדיקה של קליר בלו. וווווווווהוווווו!! איזה אושר!
הערתי את האיש שיראה את הבדיקה. הוא התקשה להאמין ובעיקר התקשה לשמוח....
לפחות קיבלתי אישור לספר לאמא. הראיתי לה גם את הבדיקה. יש!
המשכתי לבדוק גם כמה ימים אחרי, לראות שזה לא נעלם, ועם בדיקת הדם והתוצאה החיובית (בטא 500), התחלתי להרגיש קצת בהריון.
העייפות נפלה עלי כמובן, אבל המשכתי לעשות חיים עם אמא שלי, להסתובב בעיר, מוזיאונים, ובעיקר להיות יחד. היה לנו כיף.

יום לפני הטיסה שלה חזרה היה לי תור לאולטראסאונד. החלטתי שכולנו נלך (חוץ מהבובה שהלכה לגן). אם הכל יהיה טוב, אשמח שאמא תראה את הבדיקה.
ואם לא, חשוב שהיא והוא יהיו לידי (ומיד לדחות את הטיסה שלה שוב). הייתי במתח, אבל אופטימית (כרגיל).
נכנסתי לבדיקה, ותוך שניות ראיתי גוש קטן ומהבהב ........ איזו הקלה. הטכנאי בדק את הקצב - 150. יפה!
קראו לאיש ולאמא, הם באו, ראו והתרגשו.... יצאנו משם בהרגשה טובה.
ס"מ אחד של אושר מהבהב, מתאים בדיוק למחזור האחרון (קליטה אמרתי?)- אפילו יום אחד גדול יותר. תלמ 18 בפברואר. אמצע החורף....

נדמה לי שרק אחרי הבדיקה, ראיתי שהאיש מתחיל לחוש שיש סיכוי שההריון הזה יגמר בילד. הסכים לבשר למשפחה הקרובה.... ונראה שהוא מתרגש.
וגם אני....
ואמא נסעה. נפרדנו בברכת "נתראה בפברואר". נורא מתגעגעת אליה, ומחכה ומצפה שהיא תגיע עם סוף ההריון.

הצלחתי לסדר לעצמי שבוע וחצי אחרי הבדיקה, עוד US קטן ונחמד.... כי ברוב שלומיאליותי החלקתי על כדור פזיו ונפלתי על הטוסיק (המרופד) והגב/אגן.
כמה נבהלתי.... למחרת הלכתי לרופא שירגיע אותי. הוא שלח אותי לבדיקה להרגע.... ואכן נרגעתי. 2.3 ס"מ עם דופק יפה, פתאום רואים שני חלקים לגוף - ראש של חייזר וגוף קטן ומהבהב... והעיקר שהכל בסדר והכל שלם. רק להזהר לא ליפול יותר.

אחרי שנצפה דופק בפעם השניה, לפני השקיפות - כבר קיבלתי אישור לספר לכולם.... האיש נרגע.
אבל אני לא ממש... לא מודיעה בתופים במחולות לפני השקיפות. אחרי שיגמר השליש הראשון, אפשר יהיה לנשום (שוב) לרווחה ולספר.
איך פתאום נהייתי ההפך ממנו?... הפחד לא עזב אותי לגמרי. מקווה שאחרי הבדיקות התקינות אוכל להרגע לגמרי ולהנות מההריון הזה.

עדכונים בהמשך.

[תבשיל_קדרה*]

איתך, קוראתותך.

[סיגל_ב*]

דף בלוג @}

[סלט_פירות*]

אכן דף בלוג (או סוג של), אך תגובות תתקבלנה בברכה

[סלט_פירות*]

באיזור יום הולדתי האחרון, שאלו אותי האם חוויתי את משבר גיל השלושים...
חשבתי על זה קצת, ביום ההולדת עצמו פשוט היה לי מוזר להגיד את המספר הזה. כל השנה ידעתי שאני מגיעה לזה והמספר קצת הפחיד אותי, ובעיקר הרגשתי שאני מזדקנת ואין לי שליטה על זה. אבל לא חשבתי שעברתי משבר, או שינוי בסביבות יום ההולדת.
היה לי יום הולדת נפלא בחיק משפחתי וממש לא הרגשתי בת 30. היינו תיירים יחד עם ההורים ועשינו חיים והגיל לא שיחק תפקיד בקשר לכלום.

אבל כשחשבתי מה זה אומר מבחינתי להיות בת שלושים - הסתכלתי על השנה האחרונה. גם על השינויים הגופניים שעברתי, ההורמונליים, הטלטלה הזאת - וראיתי שאני שונה ממה שהייתי לפני שנה, או קצת יותר.
למדתי להיות קשובה לגוף שלי, המשכתי להניק את בתי עד שהיא גמלה את עצמה בגיל שנתיים, למרות ההערות מסביב, למרות הלחץ (הקל) של האיש.
עברתי תקופת התבגרות יחד עם הילדונת שלי שלמדה המון דברים בשנה האחרונה, והחיים שלי נראים אחרת לגמרי ממה שהיו קודם.

כמובן שהכל דינמי וממשיך להשתנות, ועתה, הציפיה לאמהות לשניים והשינוי הגדול שהמשפחה תעבור - תהיה שוב אבן דרך גדולה בחיים שלי. אבל הבשלות הזאת לעוד הריון, עוד לידה ועוד ילד. ההתעוררות של הגוף ללא שליטה, בלגן הרגשות אחרי ההפלה והרגיעה שבנסיונות שאחריה - רק אומר לי שלמדתי משהו על עצמי בשנה האחרונה. אני צריכה להקשיב לגוף, וככל שאני אקשיב יותר, כך הזרימה שלי בחיים תהיה טובה יותר.
אני מרגישה שבעקבות השנה החולפת, ומראש בעקבות מה שהעתיד צופן - נקודת הראות שלי על עצמי ועל המשפחה שלי השתנתה ורק לטובה.
לא יודעת בדיוק היכן לשים את האצבע, אבל השינוי מורגש (לפחות לי).

אני יודעת שהכל התחיל מהאמהות. לפני הלידה (גם בהריון) לא ידעתי מה מצפה לי, איזו מן אמא אהיה ומה זה יעשה לחיים שלי (חוץ מרעידת אדמה ענקית).
קיבלתי ילדה שלימדה אותי להיות אמא. ואני מודה לה כל הזמן על היותה בתי. אולי בגלל שהיא היתה תינוקת קלה, אח"כ פעוטה חכמה ומבינה, והיום ילדה מצחיקה שרה ורוקדת ומדהימה אותנו בכל יום עם הברקות חדשות. היא עוד לא יודעת מה מצפה לה בחורף הקרוב... וגם אני לא. כולי סקרנות.

[סלט_פירות*]

אחחחחחח רגיעה גדולה. כמעט. תמיד זה כמעט כי לא יכולה לגמרי לחזור לתמימות של ההריון הראשון המושלם והמדהים. אבל גם ההריון הזה הולך להיות משהו אחר.

קודם כל עדכוני בדיקות. כבר שבוע 14, שקיפות עברה בהצלחה ואמא רגועה ויכולה לעבור לשליש הבא. רק שיגמרו הבחילות. בינתיים הן מתמעטות, אז יש הקלה.
כבר מספרים לכולם. לא כולם יודעים על ההריון שלא התפתח, אבל חלק מהחברות שלא ידעו אז - יודעות עכשיו וזה מקל עלי כשאני חרדה ודואגת.

למה ההריון יהיה משהו אחר? אני עוד לא יודעת איך יגמר, אבל את המעקב החלטתי לעשות אצל מיילדת. פה בקנדה יש שרותי מיילדות שמקביל למעקב רופא. יש שתי מיילדות וסטודנטיית אחת שמלוות אותי כל ההריון, כל הלידה וגם 6 שבועות לאחר הלידה. כמובן שהן מטפלות רק בהריונות בסיכון נמוך.
אני לא בסיכון, וקבעתי פגישה כדי להכיר ולהבין איך זה הולך. הלכתי עם האיש כדי שההחלטה תהיה משותפת ומודעת להכל. אחרי הפגישה, בעצם עוד כשהיינו שם בדרך מחוץ לקליניקה, אני כבר החלטתי. חיכיתי לו - ולמחרת הוא הגיע למסקנה שאין כל כך הרבה יתרונות למעקב רופא לאור מה ששמענו אצלה.

יש עוד משהו שנשאר באויר - והוא לידת בית. אני מתעניינת מאוד בנושא ונמשכת לזה לגמרי בלי שליטה. האיש הכריז שהוא נגד, עד שישמע הסברים מספיק מרגיעים בנושא.
דיברנו על זה עם המיילדת (ואני דיברתי איתה קצת יותר בזמן שהוא יצא לדבר בטלפון בענייני עבודה...), והיא אמרה שבאחת הפגישות הבאות, אותה נקבע מראש - היא תדבר איתנו חצי שעה רק על זה, ובעיקר מה הן עושות בשעת חרום. זה מה שמלחיץ אותנו בנושא, ואני מניחה שזה שיקול שכל אחת שחושבת ללדת בבית עוברת. זה ממש לא קל להחליט. בכל מקרה יש לי עוד שני שליש הריון לחשוב, לברר, לקרוא, ואולי לשכנע... ובסוף להחליט.

למה דווקא בבית? כמה סיבות - הרבה לפי מה שקראתי, ראיתי, והסקתי מהלידה הראשונה.
בלידה הראשונה קיבלתי אפידורל בפתיחה של 2.5 ס"מ. בדיעבד (אחרי כמעט 3 שנים), אני יודעת שבעצם הכריחו אותי. כל חדרי הלידה היו מלאים, ובשביל לקבל חדר הייתי צריכה לבקש אפידורל. לא היתה לי אפילו הזדמנות לנסות להתגבר באמבטיה או מקלחת, אבל האפידורל היה הגאולה מהכאבים והרגשתי טוב.
הפעם אני רוצה ושואפת ללידה טבעית ומתכוונת להתכונן כמה שיותר לדעת איך להתמודד עם הצירים. אם ראיתי כוכבים ב 2.5 ס"מ, איך אוכל ללדת טבעי?
אני רק מקווה שהסטטיסטיקה תעבוד לטובתי והלידה תהיה מהירה, רק בגלל שזו לידה שניה.
גם היחס בבי"ח, ובעיקר אח"כ במחלקה רק גורמים לי לרצות שהכל יהיה פה בבית שלי. שלא לדבר על העונה. אמצע פברואר בטורונטו - שיא הקור ושיא השלג... למה לצאת מהבית? גם סיבה, נכון?

אז בינתיים חושבים על זה. בעצם לידת מים זה החלום שלי. בביה"ח הם לא מרשים ללדת במים אבל יש להם אמבטיות גדולות, כך שאם אבחר ללדת שם, יש לי את האופציה להתמודד עם הצירים באמבטיה שלהם וללדת מחוצה לה.
כשהאיש שמע לידת מים הוא קצת נבהל. אם נחליט ללדת בבית, זה יהיה פרוייקט השכנוע הבא... בינתיים כלום עוד לא סגור.

בינתיים מחכה לשאר הבדיקות (חלבון עוברי, סקירה <אחת. בשבוע 18-20. ככה זה כאן>), לפגישה הבאה עם המיילדת, ובעיקר - להתחיל להרגיש תנועות.
האולטראסאונד עשה לי כזה חשק להרגיש. ראיתי כזאת פעילות והשתוללות ואני כבר מתגעגעת ורוצה להרגיש כל הזמן.... אבל הפעם יותר סבלנית ויודעת שזה יגיע בקרוב.

[סלט_פירות*]

געגועים.
עוד לא ממש יצא לי לכתוב על זה. כבר 5.5 שנים שאנחנו פה, רחוק מהמשפחה. רואים את ההורים בערך פעמיים בשנה אם זה פה או בארץ, עם חברים נפגשים רק כשאנחנו מבקרים או במקרים נדירים שבאים לטייל באיזור...

אבל למה זה נחת עלי עכשיו. כי נורא רציתי להיות חלק מהמסיבה שנערכת עכשיו לכבוד סבתא שלי. היא בת 80.
סופר סבתא שלי. האחרונה שנשארה ותישאר עוד המון שנים...
סבתא בת 80, גרה לבדה כבר 18 שנה מאז שסבא נפטר מסרטן בגיל כ"כ צעיר, עובדת, מבשלת לכל המשפחה, מתקשרת אלי תמיד לפני שאני מתכוונת לחייג אליה, חושבת על כ-ו-ל-ם (חוץ מעצמה. כן היא מהסבתות האלה), וכמובן מתלוננת שהיא מזדקנת. כי היא מתעייפת קצת יותר (בכל זאת גם חולת לב, אבל לא חולה), לא מרגישה כמו פעם והתשובה שלה ל"מה נשמע?" זה "חרגיל.... מזדקנים". במבטא הונגרי כבד...
כל פעם שאנחנו מגיעים לארץ היא שואלת מה לבשל לנו, מה אנחנו רוצים. כל פעם שמישהו נוסע לכאן שואלת מה לשלוח... אין כמוה. סופר סבתא.

והערב 50 איש בבית של ההורים שלי והכל לכבודה. דיברתי איתה בטלפון קצרות (כי היה רעש מסביב...), ומה שהיה לה להגיד זה שאמא שלי עשתה הכל, אפילו לא השאירה לה לשים כוס על השולחן. אבל נהנית מאוד מהחברה והמשפחה מסביב, והנכדים והנינים עושים לה רק נחת.
כל כך רציתי להיות שם הערב. לראות אותה ולברך אותה ולחבק ולנשק אותה.
ולא יכולתי לנסוע. שיקולי כסף/עבודה של האיש/הבובה... לא הסתדר ובעיקר בקיץ כשהכרטיסים כל כך יקרים.
ועכשיו אני מתגעגעת. וחבל לי שלא הייתי.
לפחות אני יודעת שלא הפסדתי בישולים של בית, כי הזמינו קייטרינג כשר (חלק מהמשפחה דתית) וזה גם חסך המון עבודה לאמא שלי. הבנתי שהיה טעים אבל בכל מקרה זה לא כמו הטעם של הבית. חלק מהטעם של הבית הוא הבישולים של סבתא, שגם ככה לא הורשתה להכין כלום כלום כלום (והתלוננה על זה במשך השבועיים האחרונים ).

אני כבר לא מחכה לארוחת ערב ראש השנה. רוצה שזה יעבור מעלי ולידי אבל לא דרכי. אני זוכרת את שנה שעברה. כשבצהריים דיברתי עם המשפחה, יכולתי להריח את האוכל ולשמוע את הקשקושים של כולם, רעש הכלים, והרגשה של ביחד. באותו ערב היתה לנו פה ארוחה עם קרובים רחוקים (המשפחה של אשתו של דוד של האיש), הרבה אנשים והיה שמח אבל אני נשארתי בשיחת הטלפון מהצהריים...

אז לכבודך סבתא שלי, אני גאה להיות נכדתך, ואמא לנינתך (ועוד אחד/ת בדרך), דודה ל-3 נינים גדולים יותר. יום הולדת עגול שכזה, שרק אפשר להתחיל לדמיין מה עברת בחייך, ויקח עוד 80 שנה רק לנסות להבין את גודל הלב שלך, את הנתינה, את הדאגה למשפחה והאהבה הגדולה.
לא יכולה לדמיין חיים בלעדייך (לא מאמינה שכתבתי את זה. והדמעות זולגות.). אוהבת אותך, ומחכה ומצפה לפגישתינו הבאה. צ'וקולום!

[סלט_פירות*]

שלוש שנות אמהות.
אני עוד מנסה להבין איך זה שעברו שלוש שנים. השנה יום ההולדת של הבובונת שלי יוצא בדיוק היום, ערב ראש השנה - כך שחגיגות היומולדת נמשכות עוד משבת ואני לא מצליחה לתפוס לאן נעלמו 3 שנים ואיך הילדה שלי כבר בת 3.

כמה לימדת אותי חמודה שלי. מהשניה שנולדת התאהבתי בך, ההנקה הלכה קשה אבל כנראה אהבת את הציצי של אמא (עד היום למרות שכבר שנה את לא יונקת) ונאבקת איתי עד להנקה מלאה <שהתבטאה בסרבנות בקבוק כמובן>.
אין לי דרך להשוות את הקשר שלי איתך לשומדבר אחר שהיה לי בחיים. לא הקשר המצוין שלי עם הורי, לא האהבה הגדולה לאיש שהוא אבא שלך - זה משהו אחר לגמרי. את שלנו, ואת משהו יחיד ומיוחד.
תינוקת מלאכית שלימדה אותי להיות אמא. גדלת והפכת לפעוטה נבונה וחכמה וכל יום הדהמת אותי עם יכולת הלמידה שלך, הסבלנות שלך והשקט הפנימי הזה שלא תמיד מאפיין אותי או את אבא שלך. טהורה ונעימה.
ועכשיו - ילדונת שיודעת ומבינה בדיוק מה קורה מסביבה. ילדה בת 3 שהלכה וגדלה בלי ששמתי לב... ילדה מצחיקה, חכמה, מוזיקלית, מדהימה. אין מילים להסביר בדיוק מה את ואיך את, והשלווה והשקט שלך עדיין שם, עדיין מלמדים אותי כמה כיף להיות ילדה, כמה טוב להיות תמימה וטהורה ושתשמרי על זה עד כמה שתוכלי.

ובקרוב תהיי אחות גדולה. את כבר מספרת לי שיש לך תינוק בבטן ולי יש תינוקת. אני מחכה בכליון עיניים לבוא אחותך הקטנה ולראות אותך פתאום ענקית, סקרנית לראות את ההתמודדות שלך עם התפקיד החדש וסקרנית להבין איך יהיה לי מקום בלב לעוד אחת כמוך. באותה עוצמה (זה כבר מתחיל) וביכולת להכפיל את האהבה הענקית שכבר מציפה לי את הלב.

אוהבת מאז ועד עולם
אמא

[חגית_ל*]

מאחלת לכם רק דברים טובים ושמחים

[רוני_בלוני*]

שנה נהדרת, בשורות טובות.

[נועה_ברוך*]

מזל-טוב ושנה-טובה
ובאותו היום

שיהיה לך הרבה טוב, מגיע לך. ובהצלחה עם כל מה שחשוב ויקר לך @}

[סלט_פירות*]

חגית ל, רוני בלוני ו נועה ברוך - תודה רבה על הברכות. שתהיה לכולם שנה נפלאה.
בינתיים חגיגות יום ההולדת נרגעו. עוד שבועיים תהיה עוד מסיבה בגן ואז בטח נתחיל טוב בשירי יומולדת כל יום...

[סלט_פירות*]

וואו איזה חלום.
קמתי הבוקר אחרי חלום שהייתי מאחלת לעצמי ולכל ההריוניות לקראת לידה.
כרגיל, באיזור אמצע ההריון (עכשיו שבוע 22)- אני מתחילה לחלום על לידות. בהריון עם הבובה חלמתי שילדתי בת מקסימה בשבוע 21, היא היתה בריאה אבל קטנה ומיד ינקה במרץ.

הפעם, אולי בגלל הרצון ללדת בבית, החלום היה קצת שונה כי לא עסק בתינוקת עצמה.
הלכתי לבית החולים ללדת (כנראה). היה לי איזה דימום אבל בלי כאבים. הרופא שבדק אותי היה דוד שלי (חי חי חי) והבדיקה אמרה שיש לי קצת פתיחה ויש עוד זמן. אז הלכתי לישון בתקווה שהפתיחה תגדל בזמן השינה.
כשקמתי לא היה צוות רפואי לידי, אלא רק המשפחה (בלי הדוד). הרגשתי שאני צריכה ללכת לשרותים ובעצם הייתי צריכה ללחוץ. ושם, בבית החולים ללא מיילדת או רופא - יילדתי את עצמי. וזה היה מדהים.

לידה ללא מיילדת בבית חולים. ובלי כאבים. מצידי שזה יקרה ככה, גם אם לא בבית

[ציפציף*]

בשורות טובות ! (-: @}

[סירופ_מייפל*]

WOW איזה חלום.
איזה יופי שהחוויה היתה מדהימה. ממש מרגיש ככה טוב. ומחויך.
נשיקות

[סלט_פירות*]

תודה סירופ מייפל וציפציף. אכן חלום חלומי....
הרבה יותר טוב מהחלום בסגנון "הנוסע השמיני" שהיה לי לפני כמה ימים, כנראה בהשראת ההשתוללויות של פיצקית בבטן...
קמתי קצת מבוהלת. ומאז כל תנועה סיבובית שלה (לא רק בעיטות או ריקודים על השלפוחית) מזכירה לי את התחושה בחלום. מדע בדיוני.........

[סלט_פירות*]

מתכוננת.
פצחתי בשבוע 25 ואחרי הרבה קריאה כאן באתר, הרוח נושבת לעבר לידת בית.
בעצם מתחילת המעקב עם המיילדות והעובדה שלידת בית עלתה בתור אופציה איתן, נמשכתי לכיוון.
התחלתי לקרוא ולהתעניין. בדיוק נפתחה קומונה בתפוז, איזה עיתוי מוצלח והיא גם הפכה לפורום לידות בית בתפוז ומשם יש קישורים למאמרים באתרים שונים, סיפורי לידה משם וגם מפה וכמובן שנכנסתי ל מדור לידת בית כאן ומצאתי דפים מרתקים. לאחרונה קראתי את לידת בית דעי את אשר תשיבי והוקסמתי.
דיונים שקרו פה שנה שעברה, כשהייתי כ"כ רחוקה מעוד הריון ולידה ובכלל לא דמיינתי שאי פעם אתקרב לנושא לידות הבית, והיום הם בדיוק מה שחיפשתי.
גם המאמר דגים לא רואים את המים רק עשה לי טוב, והרגשתי שאני מתקרבת בצעדי ענק לנושא ורק אם לא תהיה ברירה (מצב בהריון ח"ו שלא יאפשר את זה, או בעיה בלידה והמיילדות תחלטנה להעביר אותי לבית החולים) - לא אלד בבית.

מבחינת האיש - קשה לו. הוא מפחד שיקרה משהו. הוא מפחד שהסיכון של מצב חירום אמיתי, כזה שאם תוך 2 דקות לא מטפלים אז התוצאות יהיו משהו שנצטרך לחיות איתו והבעיה היא האחריות.
הוא מפחד עלי ועל התינוקת שבדרך... ובעיקר מה יהיה אחרי אם יקרה מצב כזה.
אני יכולה להבין אותו, אבל מרגישה הרבה יותר בטוחה עם ההחלטה. אחד הדברים שהבנתי לאחרונה, שלידתהבית הפכה ללגיטימית בעיני בעיקר בגלל איך שזה עובד פה. זה ממוסד. זה חלק ממה שהממשלה נותנת (ולכן גם חינם). יש על זה פיקוח והמיילדות מוכנות לכל מיני מצבים. גם העובדה שזו לא מיילדת אחת - אלא שלוש - עושה את כל העניין הרבה יותר בטוח. תמיד יש עוד זוג עיניים ועוד דעה למקרה שמשהו לא נראה בסדר ולא לוקחים סיכונים.

היתה לנו שיחה, לי ולאיש, לפני כמה ימים. שיחה שהרגיעה אותי מאוד. מאדם שהגדיר את עצמו כ"אנטי" ו"מטיל וטו" אם לא מרגיש נוח עם זה - פתאום היה לפני איש שאומר לי שהוא לא יכול להחליט בעניין הזה כי זה הגוף שלי ואני יולדת. זו החלטה שלי. הוא יכול לפרוש בפני את החששות שלו ולמה הוא חושב שלא צריך לעשות את זה בבית, אבל בסופו של דבר אני מחליטה.
זה היה אחרי שהוא קרא את מאמר הדגים המפורסם. אמנם אמר שזה תלוי מי קורא אותו כי מי שמגיע עם פתיחות וכיוון של לידות בית ישתכנע ממנו וזה יחזק את עמדתו, אבל מהכיוון שלו זה לא שכנע מאוד. ובכל זאת הוא אמר את מה שאמר, וגם הבטיח את תמיכתו המלאה בכל החלטה שאקח.
הוא גם אמר שהמאמר לא לגמרי רלוונטי למקרה שלנו, בגלל שהאופציה של בית החולים אצלינו היא ללא התערבות אלא אם כן המיילדות חושבות שצריך, אבל מבחינתי זה לא רק ההתערבות אלא גם העובדה שזה מקום זר, גם הנסיעה (קצרה ככל שתהיה), גם העובדה שאסור שם ללדת במים ובעיקר בגלל שזה לא בבית. <בעצם גם העונה עושה את זה. אמצע החורף, שלג. מי צריך את זה?>
הרגשתי מאוד מעודדת אחרי השיחה, ועדיין הייתי רוצה לגרום לו להיות שלם יותר עם זה. יש עוד מאמרים וסיפורי לידה שהוא לא קרא ואני מקווה שעם הזמן והקריאה הרעיון יחלחל אצלו מספיק ואז שנינו נהיה שלמים.

מבחינת שאר המשפחה, לא כולם יודעים אבל המשפחה הקרובה יודעת שאנחנו בודקים את העניין.
אמא שלי קצת הפתיעה אותי בפתיחות שלה. אני חושבת שזה בגלל הנסיון שלה איתי. היא יודעת שאם אני רוצה משהו - אני משיגה אותו וזה בדר"כ אחרי שאני בודקת קוראת ומודעת. אני שולחת לה מאמרים והיא ממש לא נבהלת מהעניין.
אחותי לעומת זאת מאוד התנגדה. שתיהן צריכות להגיע לכאן מהארץ ללידה. לאו דווקא ללוות את הלידה עצמה (עוד לא החלטתי בעניין) אבל גם לעזור עם הבכורה ובעיקר לעזור אחרי הלידה.
שלחתי לשתיהן את המאמר, ואחותי קראה את רובו. דיברתי איתה לפני יומיים והיא עדיין אמרה ללכת לבי"ח, אבל כשאמרתי לה שאמא לא נבהלת מהנושא (מתברר שחידשתי לה), וגם עניתי לה על שאלות לגבי המיילדות ואיזה ציוד הן מביאות - היא התחילה להשמע פחות אנטי... ברורה לי ההעדפה שלה אבל נראה שהיא כבר מתחילה לראות את הצד שלי בעניין.
אחרי שהן ינחתו, נארגן פגישה עם המיילדת להסברים ותדרוך. כנראה באחת מפגישות המעקב של סוף ההריון. אני בטוחה שזה ירגיע את שתיהן ויסביר עד כמה שיותר לגבי מה הולך להיות.
חמותי לעומת זאת, מאוד מתנגדת. לא לגמרי ברורה לי ההתנגדות שלה. היא עברה רק קיסריים, כשהראשון הסתיים באסון. התינוק נפטר 6 שעות אחרי הלידה. טראומה נוראית, ובעצם אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם (סוף שנות ה 60. משמרת שבת). הייתי מצפה שדווקא אחרי מה שעברה, שהיא תבין למה לא בית חולים. אני מקווה שהאיש ירגיע אותה, או שננקוט בשיטת הלא לספר עד אחרי הלידה איתה... בינתיים היא יודעת שמתלבטים.
גם חברות שיודעות שאני מתלבטת בנושא - אף אחת לא תמכה. ממש אף אחת (יש אחת או שתיים שלא שוללות, אבל מעדיפות בברור את בית החולים). אבל אין להן שום ידע בנושא. אני מרגישה שאחרי שקראתי כ"כ הרבה יש לי ידע שעוזר לי להחליט החלטה מודעת ולא רק רגשית או סוג של "שגעון" כמו שרבים מגדירים את זה. זה מה שחיפשתי כשהתחלתי את המסע לעבר ההחלטה.

אחרי שכתבתי את כל זה, אני מתחילה להתרגש. ממשיכה להתכונן <להתכונן לתכנן להתחיל יוגה ... זה עוד יקרה. אני צריכה את זה>, ממשיכה לקרוא (אני באמצע "לידה פעילה"), ולברר עם עצמי מה אני עוד צריכה כדי להגיע ללידה הזאת מוכנה, מחפשת דרכים להתמודד עם הצירים (מה שלא הצלחתי לעשות בלידה הראשונה. כאן גם עולה השאלה האם לקחת דולה. המיילדות פה לא תומכות לידה. הם יכולות להציע תנוחות להקלה על הצירים אבל לא עושות מסג' או רפלקסולוגיה וכו'), ובכלל להתכונן נפשית לחויה מעצימה.

[עדי_ל*]

אחרי שכתבתי את כל זה, אני מתחילה להתרגש
גמני...מרגש לקרוא את המסע הזה ,
תודה.

[סירופ_מייפל*]

יש בסיפרייה של טורונטו ספרים של שילה קיסינג'ר ועוד כמה על לידות בית. הספר של שילה על הנושא מפרט סיכונים וסטיסטיקות.
בספרייה תוכלי למצא גם את הספר, תינוקות זוכרים לידה. שכתב דייויד צ'מברלין Babies Remember Birth : And Other Extaordinary Scientific Discoveries About the Mi (Paperback) התוספת האחרונה לשם היא כנראה ממהדורה חדשה.
זה ספר מדהים שאפשר לומר שבזכותו הגעתי לכל העיניין של לידות בית. קניתי לפני שנים ב"אקדמון" אין לי מושג למה. יש לו עטיפה מזעזעת (בספר בעברית), תרגום מזעזע עוד יותר. באנגלית זה כמו שצריך. אבל התוכן עובר בכל מקרה.
ספר שעודד אותי ועשה לי הרגשה כזו בבטן ובלב שאני לא אוכל ללדת בבית חולים, איך שהוא הבהיר לי שאני לא פוחדת להיות אמא אלא הלידה עצמה מהווה אצלי מכשול להורות, משהו שלא חשבתי עליו וזו גם לא מטרה של הספר.
מקסים בעיניי.

לגבי שיתוף המשפחה אני ממש מבינה אותך.
אני ניסיתי לומר לאמא שלי בהתחלה על לידת בית והיא הייתה בהסטרייה איזה שלושה שבועות ואפילו ביקרתי בבית חולים. כשהבנתי שהיא ממש היסטרית אמרתי לה שהחלטתי ללדת בבית חולים. בסוף ילדנו בארץ ועדיין היא לא ידעה עד אחרי הלידה. סיפרתי לשתי חברות קרובות. אחת ממש התנגדה אבל קיבלה את ההחלטה והשנייה מאוד תמכה.

המיילדת שלי בטורונטו אמרה שהיא עושה מסג'. את בטוחה ששלך לא? אולי התלמידה תוכל לעזור בזה? את רוצה שהתלמידה תהייה איתך? אני בזמנו חשבתי שככל שירבו העוזרות יותר טוב.
יש חנות ספרים על הריון לידה וילדים ו... על harboard ו bathurst קצת מערבה מול CTS- הבית ספר. יקרה אבל יש המון המון ספרים. תוכלי לשאול שם על ספרים ולהשאיל ב TPL.

ולבסוף, אם תרשי לי, שני דברים שעזרו לי להעביר את הצירים איך שהוא. 1. לנשוף לאט ועד הסוף מישום שבשבריר שנייה שאין אוויר לא הרגשתי שום כאב.

1. תיקני באונסט אד או בחנות מולו מושב לאסלה מרופד (לא יותר מ15$), מזל שהיה למיילדת שלי כזה. ממש ישבתי בשירותים ואיך שהוא האוורור עוזר במשהו.

אני מקוה שזה בסדר שככה כתבתי הרבה, ושזו לא הדחפות. אם כן, את כמובן רשאית לערוך כרצונך.
שלך
סירופ

[סלט_פירות*]

מה פתאום הדחפות? אני אוספת עצות והמלצות וככל שאני יכולה לשים את ידי על עוד אינפורמציה - מה טוב.
שכחתי היום להסתכל בקליניקה של המיילדות, יש להן ספריה. אני בטוחה שחלק מהספרים שהזכרת יהיו שם. ארשום לי לפעם הבאה. בינתיים אני רוצה לגמור לקרוא את active birth המעולה. ואם זה יקרה לפני הביקור הבא - אקפוץ לשם לקחת ספרים אחרים ולהמשיך להתכונן.

לגבי המסג' - בפעם הבאה אשאל שוב. לא זכורה לי התשובה המדוייקת מהפגישה הראשונה אבל כנראה שזה מה שזכרתי. נברר את זה....
הסטונדטית לא אמורה לעשות עלי שומדבר hands on, כך שהנוכחות שלה לא תפריע לי. אני כבר מכירה אותה ולכן היא לא עוד דמות זרה. היא חלק מהמעקב.
הדולה - חברה של חברה - עוד לא דיברתי איתה. נדמה לי שהיא סיימה את הלימודים שלה, כך שהיא לא תלמידה. אם תהיה ביננו כימיה אז אולי אחליט שהיא גם תהיה. תכף נהיית פה מסיבה מכל הלידה הזאת...
יכול להיות שלא אקח אותה, רק בגלל שאני מתכננת להקים בריכה ובונה על המים. אבל אני לא יודעת איך ומה יהיה, ואם המים יספיקו לי ואם בכלל יהיה לי נוח להשאר בהם. הרי הכל משתנה ודינמי בלידה.

ואיפה סיפור הלידה שלך? אשמח לקרוא גם אותו. אני בולעת אותם עכשיו בקצב מסחרר... וכל סיפור משאיר עלי רושם, זכרון של מה כדאי לקחת איתי הלאה ולחלקם אני חוזרת לקראת סוף ההריון.
תודה על העצות והטיפים. @}

[סירופ_מייפל*]

אני צריכה למצא תירוץ על צמצום תאי המח הפעילים שלי. אני כבר מזמן לא מניקה...
כנראה לא שמתי לב איך ואיפה אני כותבת...

יש ספר בעברית על סיפורי הריון ולידה שכתבה נועה ברקת, מבטן ולידה.
קראתי אותו בזעזוע גדול בזמן ההריון. לא יודעת למה קראתי אותו.
כמובן שיהיו שיחלקו עלי ויאהבו את הספר.
יש שם תיאורים של שתי לידות בית שבשתיהן המיילדת או נוסעת לחופש בזמן שלאישה יש צירים ואומרת לאישה "תסתדרי". או, בסיפור השני, באמצע הלידה מחליטה שלא מתאים לה להיות שם. זה כמובן מה שאני זוכרת אחרי כ3 שנים.
היה שם רק סיפור אחד שאהבתי אבל לא קשור להריון ולידה אלא שבריר מיפור חיים של אישה אתיופית שבמסעה לארץ איבדה את ילדיה הגדולים.

נשיקות

[סלט_פירות*]

שוב תודה יקירתי.

אני צריכה למצא תירוץ על צמצום תאי המח הפעילים שלי צחקתי וזה מוכר. בלי קשר להריון והנקה...

לגבי סיפורי לידה - המאגר כל כך גדול באינטרנט, יש שפע סיפורים שעוד לא קראתי ועוד המון שאני רוצה לחזור אליהם לקראת סוף ההריון. מדהים. לא חושבת שאני צריכה עוד ספר בנושא הזה. אבל ספרים אחרים על לידות בית מהספריה של המיילדות אני אקח. בהחלט רעיון טוב.

מה שיותר חשוב לי מבחינת ההתכוננות הוא ההכנה להתמודדות עם הצירים. גם אם אקח דולה בסופו של דבר, וגם אם לא... בגלל זה אני קוראת את לידה פעילה ולוקחת משם כמה שיותר טיפים וטכניקות, ומבררת גם פה ובאתרים אחרים.
כמובן שהכל מגיע מהעובדה שכאב לי נורא בשלב כ"כ מוקדם בלידה הראשונה. אני רוצה לדעת איך שלא יכאב נורא, לדעת להביא את עצמי לזרום עם הצירים, להשתמש במים או מסג' או כל דבר אחר שיכול לעזור במצב כזה ולהביא להתקדמות בפתיחה.
ברור לי שבבית הסביבה יותר נעימה ומובילה להתפתחות הלידה ולא לעצירתה, והרבה תלוי גם בי ובריכוז שלי, כשהמטרה היא לא להלחם עם הכאבים אלא לקבל אותם בתור משהו שמוביל ללידה טובה ומעצימה.
לכן אני מתכוננת .

<ובכל זאת קובעת תור לסיור בבית החולים. זה לא אותו בי"ח בו ילדתי את הבכורה, וכל חדרי הלידה והמחלקה משופצים ויפים. לפחות שתהיה הרגשה טובה אם במקרה נצטרך בסוף להגיע לשם. ושנדע לאן ללכת אם המיילדות תגענה אחרינו>

[תבשיל_קדרה*]

ההכנה להתמודדות עם הצירים
אני? התמודדות עם הצירים?
אני סתם בת מזל שזה לא נמשך אצלי יותר מדי...
צר לי, אבל בנושא זה אני אשמח ללמוד ממך בעתיד

בהצלחה

[אם_פי_3*]

מה שהיא אמרה, אבל גם ארגז כלים ללידה.

[סלט_פירות*]

בית מלון אצלי בבית בחודש תשיעי....

איך אשמור על שפיות?
ואיך אתכונן כמו שצריך ללידה?... נהיה לי רע רק מלחשוב על זה, ועוד יש לי זמן.
אז זה הולך ככה, חודש ושבוע (הסופש השני של ינואר) לפני התלמ אבא שלי מגיע לכאן, אנחנו משתתפים בתערוכה כאן בעיר ונעבוד מאוד קשה במשך סופ"ש שלם. כמה ימים אחר כך הוא יסע.
לקראת סופהחודש תתחיל רכבת אוירית מישראל לכאן. שבועיים לפני התלמ בן דוד של בעלי עולה לתורה וכנראה שתהיה גם איזו מסיבה. אצלינו יתארחו שני אחים של בעלי וחברה של אחד מהם.
6 ימים לפני התלמ אמא שלי ואחותי ינחתו, הן מגיעות ללידה. אז תהיה תחלופה של אנשים (האחים של בעלי יעברו לבית של דוד שלו <שבתקופה שלפני כן הבית שלו גם יהיה מלא באורחים כמובן>, ויתחלפו במשפחה שלי)...

אני צריכה לקחת בחשבון שהלידה יכולה לקרות גם לפני התלמ ולפני שאמא מגיעה, ובזמן שישנים לי פה 3 אנשים זרים שממש לא תכננתי אותם ללידה עצמה...
יש לי סחרחורת רק מלחשוב על זה. אין דרך להמנע מזה (בר מצווה זה בר מצווה), ובית המלון יפתח כאן בכל מקרה.
אני חושבת על לארח, להיות נחמדה ולהשתתף בארועים האלה, ובו זמנית לשמור על רוגע ומוכנות ללידה המעצימה שאני מתכננת לי, על ההסתגלות של הבכורה לכל העניינים האלה ובעיקר לארוע הגדול של הולדת אחותה הקטנה... וואו. זה יותר מדי.

עוד משהו שחשבתי עליו (לא קשור למלון, אלא ללידה עצמה), הוא אמא ואחותי. המטרה היא שהן תהיינה בלידה. עוד לא החלטתי האם אני רוצה אותן ממש שם או רק בסביבה. נראה שבעצם יהיה פה פסטיבל לידה.
אני גם לוקחת בחשבון שיש לי 3 מיילדות ולא אחת, ונהיה לי צפוף.
רק מקווה שאוכל להסביר כמו שצריך ובלי להעליב אף אחד שאני לא צריכה את כולם איתי, ואיכשהוא להכין את הבית ואת האוירה ללא הפרעה לתהליך הלידה.

בלגן ללדת בחו"ל אה?

[נועה_ברוך*]

וואו. זה יותר מדי.
באמת אולי? אין "בית מלון" אלטרנטיבי במקרה ו... ?

לוקחת בחשבון שיש לי 3 מיילדות ולא אחת, ונהיה לי צפוף.
כל הקטע האחרון שלך מלא באנשים סביבך את אוהבת להיות מוקפת באקשן?

בכל מקרה, מאחלת לך את הלידה הכי מדהימה בדיוק כפי שהיית מדמיינת לעצמך @}
בהצלחה.

[סלט_פירות*]

את אוהבת להיות מוקפת באקשן?
ממש לא בטוחה שזה מה שאני רוצה בבית, אבל עם 3 מיילדות אי אפשר להתווכח... זה השרות פה וזה דבר טוב. הן לא תהיינה איתי בחדר כל הזמן, מן הסתם זה תלוי בי.
לגבי אמא ואחותי, אני עוד צריכה לדבר איתן לגבי העניין הזה ואיכשהוא להסביר שלא כולם יהיו יחד בחדר ומי שיהיה איתי תמיד זה האיש. אולי שיתחלפו מדי פעם אבל העיקר שיכבדו את רצוני בזמן שהדברים קורים.
אני מניחה שאם זה יקרה כשהבכורה לא בגן (שעות מחוץ לפעילות או סופ"ש) - הן ישמרו עליה. הבית גדול, הן יכולות להיות במרתף במרחק 2 קומות מאיזור ההתרחשות.

[סלט_פירות*]

על קנאה לפני לידה וקבלת ההריון...

הבובה שלי משנה את התנהגותה כל כמה שבועות ככל שההריון מתקדם.
לפני כמה שבועות הייתי אובדת עצות, חשבתי שהקנאה הגיעה למחוזותינו הרבה לפני הצפוי ובטח אחרי הלידה יהיה הרבה יותר גרוע ואיך אפשר לטפל עכשיו.
היא היתה אומרת לי "אמא, הוצאתי לך את התינוקת מהבטן וזרקתי אותה לפח. עכשיו אין לך כלום בבטן!" בפרצוף זועף, לא מוכנה לשמוע על התינוקת בבטן. עזבתי את הנושא אבל המשכנו לקרוא ספרים (בבטן של אמא), ולנסות להתעלם מהתקופה הזאת.
למזלי זה עבר לה.
לפני שבוע וחצי הלכנו לבקר חברה שילדה. הילדות הגדולות באותו גיל, והפיצית היתה אז בת שבוע וחצי. בזמן שהילדות שיחקו, החזקתי קצת את הקטנטונת החדשה. אז הבת שלי ניגשה אלי בחצי-בכי וזעפה "תחזירי את זה לה!" (מצביעה על אמא שלה).
זה. ככה התייחסה לתינוקת כזאת קטנה.
שוב חשבתי לעצמי מה יהיה...

ואתמול, הפתעה גמורה שהראתה לי כמה שהילדונת שלי עוברת עכשיו תהליך של קבלה וההתקדמות גדולה.
ניגשה אלי, רצתה להרגיש את התינוקת בבטן. (לא קורה בדר"כ. מדי פעם אני מציעה אבל אין לה סבלנות ורצון לרוב).
שמה את היד וחיכתה קצת. לא חושבת שהיא הרגישה משהו, אבל אז החליטה שהיא רוצה להוציא אותה מהבטן. הרימה לי את החולצה, קימצה אגרוף ו"הוציאה" אותה מהבטן.
היא אמרה שהיא גדולה, ועכשיו היא צריכה לעשות קקי בשרותים. היא לא לקחה אותה לשרותים, אלא לפינת המשחקים שלה. "הושיבה" אותה. ואז אמרה "לא יוצא לה. אבל יוצא פיפי". ניגבה לה...
ואז חזרה עם האגרוף הקמוץ להחזיר אותה לבטן.

כל כך התרגשתי, בעיקר מהחזרה לבטן, ובעיקר לעובדה שמתחיל להיות יחס למשהו אמיתי ולא התכחשות או עצבנות מהנושא כמו קודם.
אמנם יש לי עוד זמן, אבל עכשיו מרגישה שיש לי איך ומה להכין אותה לבאות, ומשוכנעת שלמרות הקנאה שבטח לא תפסח עלינו, היא תהיה בסדר. ילדה מתוקה שלי.

[תבשיל_קדרה*]

אזת (בעצם - היא) מתכננת בלי חיתולים?

[סלט_פירות*]

הווווו בלי חיתולים גדול עלי.
חושבת ברצינות על רב פעמיים. קל להשיג אותם פה ויש פה גם חברות שלוקחות מלוכלכים ומחזירות נקיים (עולה יותר, בערך כמו חד"פ אבל כנראה שבעצם לפחות זמן נטו אם בגלל זה הגמילה תהיה מוקדמת יותר).
אם היא תהיה כמו הבכורה ותישן כמוה בלילה (הלואי הלואי), אז בטוח אנסה להוריד חיתול בלילה. הבכורה היתה קמה יבשה ומתחילה להרטיב רק אחרי הנקת הבוקר.

[סלט_פירות*]

חיתולים רב פעמיים.

חושבת על זה ברצינות, ומתכוונת להשתמש בשרות חיתולים שקיים פה בטורונטו, כדי לא להתחייב לעצמי בענייני כביסות והטיפול בכל העניין. אם זה ימצא חן בעיני, אולי בהדרגה אגמל מהשרות ואקנה ואטפל בחיתולים בעצמי. בינתיים אני אתפנק, בכל מקרה זה אותו מחיר כמו חד"פ בערך.

מה הבעיה? - בעלי. הוא החליט שהוא לא מוכן לשמוע על זה. יותר מזה - בתור מחליף חיתולים מדופלם, הוא החליט שהוא לא יחתל ברב פעמי.
שאלתי למה, מה הבעיה. איפה הקושי.
הוא אמר שזה מגעיל.
יותר מגעיל מחד פעמיים? מסתבר שכן.
לא שהוא ניסה, לא שאני ניסיתי (אבל אני רוצה). נתתי לו רשימה של יתרונות לחיתולי הכותנה וזה לא משפיע עליו. הוא החליט שלבובונת לא היה אדום בטוסיק (בטח, שמנו לה משחה כל הזמן. ובטח שמדי פעם היה אדום ואפילו אדום מאוד), והוא מאוד נגד.
אני רק מקווה ש-6 שבועות יספיקו לרעיון להכנס למודעות שלו. בעצם ארבעה ולא ששה, צריך לעשות את ההזמנה מהם לפחות שבועיים לפני התלמ, שיהיה בבית...

[סלט_פירות*]

חייבת לתקן משהו שכתבתי פה קודם לגבי חברות שלי

גם חברות שיודעות שאני מתלבטת בנושא - אף אחת לא תמכה. ממש אף אחת (יש אחת או שתיים שלא שוללות, אבל מעדיפות בברור את בית החולים). אבל אין להן שום ידע בנושא.
עכשיו, אחרי תקופה שההחלטה גמולה בליבי ואני מדברת על זה בחופשיות. עונה בכנות לכל מי ששואל איפה אני מתכוונת ללדת (באיזה בית חולים...), וגיליתי שיש לי הרבה חברות שתומכות.
אם לא תומכות ממש, אז לא שוללות. ובעיקר - כולן חושבות שאני נורא אמיצה וחזקה. לכולם אני עונה שאני כבר אספר להם אחרי הלידה. אני לא מרגישה אמיצה.
אז מה שכתבתי קודם - לא מדוייק. אמנם באמת חסר ידע בנושא, אבל אין התנגדות גורפת. בכלל לא. אני מרגישה טוב עם זה.

אני בעצם לא יודעת בכלל מה יהיה. מקווה שכל מה שקראתי והעבודה הנפשית (ופחות פיזית... מחוסר זמן ועודף עצלנות) שאני עושה עם עצמי לגבי הלידה - יעשו את התהליך קל יותר להתמודדות. נורא קשה להתחייב אפילו לעצמי - שאני יכולה להתמודד עם זה. ככל שאני קוראת על זה יותר ומתקרבת לזה יותר , האמונה שלי בעצמי מתחזקת ואני מרגישה שאני יכולה להתמודד, לעבור את זה, להפוך את הלידה לחוויה מעצימה כמו נשים אחרות ורבות שאת סיפורי הלידה שלהן הייתי מאחלת לעצמי. כל סיפור כזה מקרב אותי למטרה. וגם הזמן שלא מפסיק מלכת.

אני מאוד מאוד סומכת על הבריכה ועל השפעת המים כמשכך כאבים, וכל כך כל כך מקווה שאכן כך יהיה - המים יעזרו, הלידה תתרחש מהר ובתוך המים. קשה להתחייב שזה יהיה התסריט, אני מנסה להתכונן לכל סנריו אפשרי ובעיקר עובדת על עצמי להתחבר לתהליך ולא להפריע לעצמי ללדת.

[סלט_פירות*]

אחחחח איזו הקלה. עברתי שלב אחד גדול בחודש העסוק הזה, ועכשיו אפשר להתרכז בסוף ההריון...
בסופ"ש האחרון השתתפנו בתערוכה גדולה כאן בטורונטו. תערוכה שהתכוננו אליה במשך החודש וחצי (ויותר) האחרון, במיוחד בשבועיים האחרונים.
אבא שלי הגיע במיוחד ועבדנו קשה שישי-שבת-ראשון. וואו זה היה מתיש.
אמנם היינו 4 אנשים בדוכן, לקחנו הפסקות ולא עמדנו כל היום מהבוקר עד הערב, אבל במשמרת - לעצור אנשים, לדבר אליהם יפה ולהראות, להדגים, לשכנע.... וכמובן לחזור על הדברים 900 פעם ביום - זה מתיש.

לפחות יצאתי משם עם מתנה קטנה בשבילי - כדור פיזיו. סוף סוף בשבוע 35 כדאי שיהיה לי אחד. אמנם היה לי משהו בבית (שהצלחתי ליפול כשניסיתי לעבור מעליו כשהייתי בשבוע התשיעי...) אבל הוא קטן ועקום. החדש - קודם כל חדש , איכותי יותר וגם מנופח בדיוק במידה.
קניתי אותו מדוכן בתערוכה שעסק בכושר, ובכלל לא היה אמור למכור את הדברים שהוא מציג. אבל ניגשתי שעה לפני שנגמר הארוע וקניתי מהם בזול. יצאתי מאושרת.

אז מה הלאה? - בינתיים עוד עסוקה למדי. אבא שלי עוד פה ואנחנו בעיצומה של העבודה-של-אחרי-התערוכה, הסקת מסקנות ויצירת קשר עם לקוחות וספקים אחרים שהציגו שם. אבל מבחינתי - הלחץ הגדול ירד. הפרוייקט הבא הוא האורחים שיגיעו בתחילת פברואר....

[סלט_פירות*]

אני לא מאמינה. מתחילה מחר חודש תשיעי ופתאום אחרי כל כך הרבה זמן שהיה נדמה לי שההריון הזה זוחל - אני רואה את הסוף. באמת יכול להיות שאני כל כך קרובה?

שומדבר עוד לא מוכן. יש לי דברים לקנות לקראת לידת הבית, אני עוד מתלבטת מה לעשות עם הבריכה - האם לנפח חלקית? ואם כן אז איך לנקות אותה ואיך אולי להסתיר אותה מהילדונת שבטוח תרצה לשחק בה (ואז היא כבר לא תהיה נקיה). אני עוד צריכה לחשוב על זה.
צריכה לקנות עלי פטל לחליטה, לנסות להמשיך בעיסויים (בינתיים היה רק אחד, ידני. בפעם הבאה אפי-נו ונראה כמה נצליח להספיק עד הלידה... כמו שאני מכירה אותנו - לא הרבה).

ביום שני המיילדת מגיעה אלי לביקור בית + בדיקת מעקב רגילה. נתכנן אסטרטגיה ומיקום ואז אולי הכל כבר יהיה מוכן ומתי שזה יתחיל - שיתחיל.
מצד שני אני מעדיפה לחכות לאמא ואחותי, שאמורות לנחות 6 ימים לפני התאריך. כל יום אחרי זה - שיבוא. וולנטיין, ט"ו בשבט... או סתם יום של חול. קפוא בחוץ אבל נעים בפנים.

והיום עשיתי עוד צעד - הזמנתי את שרות החיתולים הרב פעמיים. האיש שלי עושה לי פרצופים, אבל אני בטוחה שבסופו של דבר הוא לא יסרב לחתל. אחרי 4 שבועות אפשר להפסיק ולקבל את שארית הכסף חזרה (הזמנתי 13 שבועות במחיר של 12 וגם 5 כיסויים במחיר של ארבעה). אז לדעתי שווה לנסות.
אחרי הלידה הראשונה ממש לא הייתי בעניין של חיתולי בד. התעניינתי בזה אבל ירדתי מזה די מהר. הפעם - אני רוצה לפחות לנסות. ואם כבר לנסות אז בדרך נוחה ומפנקת - שרות חיתולים. ללא כביסות מצידי והתעסקות יתרה. אולי בהמשך, אם נחליט שזה מתאים, נקנה חיתולים ונכבס בעצמינו. להתחלת ההחתלה אני מעדיפה להתפנק.

[סלט_פירות*]

משהו שכתבתי בפורום הריון לאחר אובדן אופטימי.

אני ממש בקושי פה. ככל שהתקדם ההריון - התרחקתי מהגרידה והאובדן. ממש כמו שרציתי. אבל לשכוח - אי אפשר. לא את האובדן, לא את התהליך וגם לא את הפורום הזה שנותן כל כך הרבה כוחות במיוחד בשלבים הראשונים החרדתיים של הריון תקין אחרי אובדן.

3 שבועות פחות יום לתלמ. כן, אני בשבוע 38.
ההריון הזה זחל וכמעט לא זז 8 חודשים. ואז פתאום התברר לי שאני בתשיעי וזה נורא קרוב.
חשבתי למה לא זז לי, איך יכול להיות שכולם אומרים שהריון זה 8 חודשים ושנה, ולי זה מרגיש כמו נצח שהוא שמונה חודשים + שניה.
הבנתי למה - בעצם, אני כבר שנה בהריון. לפני שנה בערך גיליתי את ההריון ההוא של החורף הקודם. זה שלא ממש היה מתוכנן והפתיע. מילא אותי אושר (ושאר תופעות שעדיף לא להזכר בהן) וציפיה. הריון קצר שנמתח כמו מסטיק.
גיליתי אותו מאוד מאוד מוקדם - משהו כמו שבוע 3. כל נסיון להראות דופק לא ממש הצליח בגלל גיל ההריון. וכשהגיע הזמן - הדופק היה איטי ואי אפשר היה לדעת מה יתפתח או לא. עוד שבוע של המתנה. וזה נגמר.
גרידה.
אחרי החור הזה בבטן ובנשמה, הגעגועים והעצב, ההמתנה הבלתי פוסקת להריון חדש ותקין, למשהו אופטימי - הגיע ההריון הזה. המדהים הזה. זה שהיה אמור להיות מההתחלה.
אז שנה שאני בהריון, עם חודשיים וחצי הפסקה. חודשיים וחצי של טלטלות, הרמת ראש באופטימיות ושוב נפילה לגעגועים האלה. ואז אושר גדול אבל מלא חרדות.

וההריון הזה, מדהים. אחרי שהתחלתי להרגיש תנועות - יכולתי להרגע. יכולתי להתחיל לתכנן מה אני רוצה בלידה הזאת. התחלתי להבין שהפעם הילדה המתוקה שלי תהיה אחות גדולה - ועם הזמן היא מבינה את זה בעצמה

כמו שכבר כתבתי פה פעם - כל המעקב הפעם הוא שונה. בקליניקה של מיילדות, ובחרתי ללדת בבית. אני סומכת על עצמי, על גופי ועל הקטנטונת שעוד גדלה ובועטת לי בצלעות - שתהיה לנו לידה מעצימה וטובה. (לא, לא אמרתי קלה אבל מקווה לטוב).

אז עכשיו - זוכרת מה ואיפה הייתי לפני שנה. לפני שידעתי מה יקרה, איך זה יטלטל וישנה אותי. איך הצטרפתי לכל כך הרבה נשים שרק הן יכולות להבין אחת את השניה, את הכאב, את האובדן שמי שלא חוותה לא מסוגלת להזדהות איתו.

מאחלת לכולכן לידות טובות, מעצימות, וקלות ככל הניתן.
אני אתכן למרות שכבר איכשהו בפאזה אחרת.

[נועה_ברוך*]

סיוון את מדהימה אותי, איך רגע לפני הלידה את סוגרת מעגל ומסכמת את האבל והאובדן שהיה, ומפנה את עצמך לעתיד הנפלא שאליו את צועדת בבטחה.
מקסים ומרגש.
המון הצלחה ומזל-טוב @}
שתהיה לנו לידה מעצימה וטובה.
אמן. בטח תהיה!

[מיכל_צמות*]

_סיוון את מדהימה אותי, איך רגע לפני הלידה את סוגרת מעגל ומסכמת את האבל והאובדן שהיה, ומפנה את עצמך לעתיד הנפלא שאליו את צועדת בבטחה.
מקסים ומרגש._ @}. קוראת את דברייך מזה זמן מה. התהליך שאת עוברת עם עצמך, עם בן זוגך ועם בנותייך נוגע לליבי. שתהיה לך לידה קלה. רק טוב. .

[סלט_פירות*]

תודה על התגובות.
בדיוק כשתמהתי האם מישהו בכלל קורא פה, והחלטתי שלא ממש אכפת לי וטוב לי להשתפך פה מדי פעם.
תודה!

[סלט_פירות*]

הגוף מתחיל להתכונן. צירים פה ושם, לחץ לחץ לחץ למטה. הראש נמוך מאוד. והרבה בעיטות ותנועות.
והילדה הגדולה שלי, גדולה-קטנה שלי, קצת מבולבלת וכנראה בלחץ מהארוע המתקרב.
היא גמולה כמעט שנה, ויותר מחצי שנה גם בלילה - והנה - חזרנו לפספוסים. בימים האחרונים זה הלך והחמיר.

הבוקר, אחרי לילה שהעבירה אצלינו במיטה בגלל הרטבה - שוחחנו. המתוקה שלי לא יודעת אם היא גדולה או קטנה. היא רוצה להיות קטנה, אבל יודעת שהיא גדולה יותר ממה שהיתה רוצה.
היא גדולה - יודעת לדבר, כבר לא יונקת, אין לה חיתולים <למרות שאולי היתה רוצה ללבוש אחד עכשיו...>, אוכלת לבד והולכת לגן.
אבל קטנה - פינוקים, ג'יברושים, התיינקות, רוצה להיות עוד קטנה. על הידיים, והרבה מגע.

אחרי שהבנתי עוד יותר את הבלבול שלה - החלטתי שעד הלידה, כל עוד יש לי זמן - אני מרחיבה את הסבלנות שלי.
אני מודה - לאחרונה הסבלנות שלי הצטמצמה. לא רק אליה, אלא בכלל. חודש תשיעי - כבד, לוחץ, אני לפעמים בעולם אחר כשאני חושבת ומתכוננת ללידה ומעדיפה להיות לבד.
אבל הבובה שלי צריכה אותי עכשיו. לא רק עכשיו, גם אחרי הלידה. וגם את זה אנסה לעשות. אבל עכשיו - אני יכולה להתפנות אליה. מקווה שזה לא מאוחר מדי וקרוב מדי ללידה, ויעזור לה להחזיר את הבטחון שהיה לה קודם, למרות השינויים הרבים שהיא עוברת כעת.
הבוקר היה כל כך כיף. אמנם הייתי תשושה מהלילה כי לא ישנתי טוב, ושתינו קמנו קצת מאוחר. נשארנו עוד קצת בבית להתפנק ולאכול ארוחת בוקר והלכנו מאוחר לגן.
אני כל כך מקווה שהיא מרגישה כמוני - שהבוקר הזה עשה את היום הזה טוב יותר מאתמול. נמשיך ככה אחה"צ וכל יום עד הלידה. לא חשוב מתי היא תתרחש.

ילדונת מתוקה שלי - את הקטנטונת שלי, ילדה קטנה-גדולה. מתבגרת. הולכת להפוך לאחות גדולה בקרוב, והעתיד ממש לא ברור, לא לי ולא לך. אז נעבור את זה יחד, כולנו, ואני בטוחה שהאהבה שקיימת אצלינו בבית ביני לבינך לבין אבא וגם לתינוקת הקטנה שעוד לא נולדה - תעזור לנו לעבור את התקופה הקרובה בשפיות מסויימת... עד שנתרגל שוב כולנו למציאות החדשה.

[לוטם_מרווני*]

ילדונת מתוקה שלי - את הקטנטונת שלי, ילדה קטנה-גדולה.
כמה נכון. זולגות לי דמעות.

[אמא_נמרה*]

עכשיו, אחרי הלידה

מזל-טוב

[סלט_פירות*]

סיפור הלידה סוף סוף הושלם סיפור לידת המים של סלט פירות

[סלט_פירות*]

הריון חדש, בלוג חדש - גלגול שלישי בלוג סלט פירות