- דימוי עצמי
מתוך: באופן טבעי מס' 41 (באופן 41) - יולי-אוגוסט 2002
דף זה מתוייג כ- דף עלון
תגובות למאמר, וכן לגליון כולו, ניתן לכתוב בדף תגובות לגליון 41.
אנא, אל תוסיפו לדף זה!
"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם...." (בראשית ג' - ו' ז')
תינוק חי. הוא אינו יודע שהוא הוא. הוא אוכל. הוא נושם. הוא חי. הוא אינו מופרד מהעולם. הוא הוא העולם. אין הפרדה. אין גבול. הכל אחד. אין דימוי, אין לו דמות.
בחלוף החודשים מתחיל להתרקם גבול דק ושברירי המפריד את התינוק הגדל מהעולם. נוצרת מסגרת המכילה את כול כולו, אשר מאפשרת לו משא ומתן עם העולם בתור יצור נפרד. כעת יש כבר שניים. התינוק והאם. התינוק והאב. התינוק, או אולי נכון יותר לומר, הפעוט והעולם. ובעניין זה אמר בובר: "אין לך אני לפי עצמו, אלא האני של אב-הדיבר אני-אתה והאני של אב-הדיבר אני-לז בלבד." ("בסוד שיח" עמ' 4) כלומר, מרגע שנולד האני המוגדר, המופרד, המובדל, נולד גם האתה או הלז (ההוא). ובהכרח בחומרים המרכיבים את האני קיימות גם נקודות המבט של האחר. ומכאן, הדימוי העצמי של כל אחד מאתנו הינו תערובת של תחושות, רגשות ומראות העולים אלינו מבפנים - מתוכנו, ואל אלה נוסף המראה שלנו הנשקף מעיניו של הזולת.
נחזור לפעוט. המידע הזורם אליו מתוכו באשר לעצמו הוא תמיד מדויק ונכון. הוא מרגיש, הוא חש. הכל אמת. הכל קיים. כפשוטו. המידע המגיע מבחוץ - מאתנו, מהוריו, עבר מסננות רבות - של חיינו, של התרבות בתוכה אנו חיים, של החברה מסביב, והוא - המידע - כבר מכיל בתוכו את כל אותם ערכים שנספגו בנו. כלומר, אנו מביטים על הפעוט דרך "משקפיים" שגידלנו משך השנים, "עדשות" הטבועות בתוך עינינו, בתוך המבט, ולפיכך אנו לא רואים את הפעוט במבט טהור, נקי מכל שיפוט, ערך וזכרון, אלא מתוך מבט סובייקטיבי-אישי-ייחודי לנו ולתולדותינו. על פי בובר: לא מתקיימים בין ההורה לילד יחסי "אני-אתה", אלא עולה ומתקיים חיץ בין העולם לבין הפעוט. לשיטתו של בובר מתקיימים אז יחסי "אני-הלז" (אני-הוא). אותה חציצה המתקיימת בינינו לבין הילד שלנו מונצחת-מוטבעת בקרום הדק של הדימוי, קרום העוטף אותו, ומתוך כך נוצר חיץ בינו לבין הדימוי העצמי שלו עצמו.
משלב זה בהכרח על הילד, כמו על כולנו, לחיות חיים כפולים. קיימת הפרדה הולכת ומתעצמת בין המידע המגיע אליו מתוכו, לבין המידע המגיע אליו מחוץ לו. נקודות המבט החיצוניות הנשקפות לו מעיני הוריו מקבלות משנה תוקף משום התלות שלו בהוריו, וכך הולכים חלקים מהמציאות הפנימית ונדחקים מפני מה שבא מבחוץ. התמימות, והשלמות שחש התינוק בחייו מתנפצות אל המציאות המפוצלת והמפולגת של הקיום הבוגר.
ככל שהפער בין שתי זוויות המבט מעמיק, המידע העולה מבפנים, אשר סותר לכאורה את המידע המתקבל מבחוץ, לעתים קרובות נמצא מאיים, מטריד ומפחיד. כך קורה שחלקים רחבים של העצמי מוכחשים ומודחקים, אלה יבואו לידי ביטוי בעתיד כרגשות "שליליים" כגון אשמה, בושה, כעס, חוסר אונים וכיוצא באלה. לעתים תכופות אנו נתקלים באמירות כמו: "אני לא יודע/ת מי אני", "אינני מכיר/ה את עצמי", משפטים אלה מבטאים את הפער בין המידע העולה מבפנים למידע המתקבל מבחוץ. למעשה אומר האדם: לא מגיע אלי מידע מתוכי, איני יודע מה מתרחש בתוכי. מצב כזה מתקיים כאשר העיניים החיצוניות לנו אינן מאשרות את המידע העולה מבפנים.
הפער בין שתי נקודות המבט מעמיק כאשר קיים מרחק גדול בין האידאלים התרבותיים-חברתיים לבין הביטויים האנושיים הייחודיים הרב-גוניים הקיימים בכל אחד ואחד. בחברה בה קיים רק אידאל אחד למימוש עצמי - יעילות והצלחה כלכלית למשל, מגזרים רחבים באוכלוסייה אינם יכולים לחוש בנוח עם עצמם, עם אופן חייהם. הדימוי העצמי שלהם רחוק מרחק רב מהתחושות שלהם. בתרבות המערבית עשויים לחוש כך נשים, ילדים וזקנים שהינם חלק אינטגרלי של החברה לכל הדעות, אך מהותם לא תואמת את האידאלים התרבותיים השולטים. סבל רב נגרם בשל כך לאותם יחידים, אך גם החברה כולה הניזוקה מכך שאינה מאפשרת קיום שווה ערך לכל בניה.
בהקשר הזה ניתן להבין את תחושת חוסר הנחת של נשים לאורך היסטוריה. בחברה בה האידאל למימוש העצמי נוצר בדמותו של "הגבר" או בדמותן של התכונות שנחשבו גבריות, נקודת המבט החיצונית לאשה תמיד היתה גברית גם כאשר נשקפה מעיניה של אשה - האֵם למשל. נשים, כאמהות הפנימו את נקודת המבט החברתית, משום שעולמם הפנימי מעולם לא זכה לאישור חיצוני, וברוח ערכים אלה חינכו את בנותיהן. מצב זה חייב הכחשה של חומרים הבאים מבפנים, והיכנעות לנקודת ההשקפה הגברית שהיתה תמיד תלויה מנגד. כך התפתח היחס המזלזל לכל צורות ההתנהגות או התכונות שנחשבו נשיות כמו התמסרות, חולשה, שיתוף פעולה, דאגה לזולת, טיפול, שיחות על רגשות, שיחות על בני אדם (מה שנקרא רכילות) וכו'....
את ההפנמה המוצלחת כל כך של נקודת המבט הגברית ניתן לראות במעשיהן של קבוצת פמיניסטיות (שנות השבעים, בארה"ב) שהקימו מרפאות לבריאות האשה, שנתנו שירותים המותאמים במיוחד לנשים ולבעיותיהן. אחת הקבוצות תעדה מפגש בו עלתה אחת מהנשים על כסא הגינקולוג ואפשרה לכל שאר הנשים להסתכל על אברי המין שלה ועל צואר הרחם - כל זאת במטרה לראות מה שנסתר תמיד מעיני הנשים ונמצא גלוי לעיני הרופאים. אבל למעשה, אשה בעצמה, לעולם אינה יכולה "לראות" את צואר הרחם שלה. הדרך שלה להכיר את האיבר הזה היא בעזרת חוש המישוש - בעזרת הידים. מתוך ההפנמה של נקודת המבט הגברית לא עלה בדעתן של הנשים ללמוד להכיר את צואר הרחם שלהן באופן בלתי אמצעי, באמצעות המישוש - הדרך הנשית להתוודע אל צואר הרחם, אלא רק באמצעות העינים - נקודת המבט החיצונית - הגברית.
פרקים נרחבים בפסיכולוגיה האנושית נכתבו מתוך תחושת חוסר הנחת שבין שתי נקודות המבט שכל אדם נושא בתוכו - החיצונית והפנימית. אדלר למשל, בונה את התיאוריה שלו על תחושת הנחיתות שחש התינוק חסר האונים אל מול המבוגר הכל יכול. התיאוריה הזו נכונה רק כאשר תחושת חוסר האונים מקבלת ערך שלילי בעיני המתבונן בתינוק. תינוק לעצמו אינו חש שמשהו לא בסדר בחוסר האונים שלו כל עוד צרכיו נענים על ידי המטפל שלו. רק כאשר הוא מפנים את הערך השלילי שנותן המטפל שלו למצבו - רק אז נוצר קונפליקט פנימי בתוכו. נכון הדבר גם לגבי הרעיון של מרד גיל הנעורים. רק כאשר אין יכולת קבלה של הילד או הנער בשלבי ההתפתחות השונים, ונכפים עליו מעשים שונים מתוך חוסר היכולת של המבוגר לראות את הנער כפי שהוא, בהווה, ללא שיפוט, ללא רצון לחנך ולהתוות את דרכו - רק אז יחושו הנער או הנערה לא בנוח עם עצמם ועם גופם או עם העתיד הצפוי להם, ויצאו "למרוד" בדור הקודם.
ההבחנה שמציע בובר בין שני המצבים "אני-אתה" ו"אני-הלז" מציעה לנו אפשרות חדשה בקשר שלנו עם העולם, עם בני האדם בכלל, ועם היקרים לנו בפרט. מתוך המודעות של "אני-אתה" נוכל לאפשר לילדינו חיבור יותר נכון לעצמי שלהם, תוך שיקוף מדויק ככל האפשר של מה שעולה מתוכם. בכך נוכל לאפשר להם להיות מי שהם ולא מי שהיינו רוצים שיהיו.
***
"עולם-הלזים קשר לו בחלל ובזמן.
עולם-האתה אין לו קשר לא בזה ולא בזה." (בסוד שיח עמ' 27)
לא ניתן לוותר על "עולם-הלזים", זאת העמדה המחברת אותנו לזמן, למרחב, ומאפשרת לחיות חיים רציפים, כסדרם. לעומת זאת, "רגעי-האתה" טומנים בחובם התרגשות גדולה ותחושות עזות אך הם גם מערערים את היציבות, פורצים גבולות ומתוך כך מטילים פחד. היכולת לחוות את אותם רגעים, ללמוד את עצמנו, את פנימיותנו, מאפשרת לנו לזכות בריבונות עצמית אשר מתקיימת בהרמוניה עם העולם כולו, עם הריבונות הכללית, הקולקטיבית.
אין קיום לאדם ללא האחר, אין קיום לאני ללא אתה וללא לז.
"בלי הלז אין האדם יכול להתקיים. אולם מי שחי רק עמו בלבד, הוא אינו האדם" (בובר, בסוד-שיח עמ' 27).
משתמשת