לקראת גליון 40 על מורשת והיסטוריה

[אנונימי]

דף זה מתוייג כ- דף עלון

לקראת גליון מס' 40 (יצא לאור באפריל 2002), אשר יעסוק ב"מורשת והיסטוריה", אתם מוזמנים להעלות כאן (וגם אל המערכת ישירות) את מחשבותיכם בנושא.
האם כולנו שומרי מסורת? האם אנו ממשיכים את מסורת הורינו (בעניינים הקשורים בגידול ילדים, במקצוע שבחרנו, בטקסים שאנו מקיימים) או שמא אנו פורצי גבולות ופורקי עול?
עד כמה ההיסטוריה האישית/משפחתית/קהילתית/לאומית משפיעה על אורח חשיבתנו, חיינו ומעשינו?
האם אנו עושים היסטוריה? האם אנו נכנעים להיסטוריה? מתעלמים ממנה?
איך היינו רוצים לראות את ילדנו? האם נשמח אם ימשיכו את המסורת שאנו מנחילים להם, או שמא נשמח אם ימצאו את דרכם החדשה?
אם אנו בוחרים באורח חיים טבעי, האם אנו חוזרים אחורה, או אולי מקדימים את זמננו?


הנה מגיע פסח.
מה אנחנו מספרים לילדים שלנו?
למה משה היה בתיבה?
למה פרעה רצה להרוג את כל התינוקות שנולדו לעברים?

מי מספר לילדים את ההסטוריה, אנחנו, הגננת, המורה בבית הספר?

מה עושים בערב החג?
קוראים את ההגדה?
איזה הגדה?

ולמה?
בשביל מה כל זה?
למה להלאות את ילדינו שוב בסיפור שבו "העולם כולו נגדנו"?

אלה שאלות שנשמח לקבל עליהם את התשובות שלכם - אם יש כאלה.
וגם אם אין תשובות ויש רק שאלות, הרי השאלות של כולנו מענינות לא פחות מהתשובות.

כל השאלות הכבדות הללו על הסטוריה ומורשת נראות לא ממש חשובות כמו שאלות של הנקה, לינה משותפת או חינוך ביתי, אבל מתחת לכל השאלות היומיומיות שאנחנו שואלים נמות להם בשלווה אותן שאלות "כבדות" ומטרידות את מנוחתנו. לא פחות מהשאלות הבוערות.

אנא,
שתפו אותנו בעיונים שלכם בסוגיות הללו.

[אורנה_שפרון*]

אנשים יקרים,
אנא שתפו אותנו במחשבות שלכם על הנושאים הללו.
בעוד מספר שבועות צריך לצאת גליון......

[עין_הסערה*]

אין לי משהו קוהרנטי לכתוב, לכן אעלה רק מספר נקודות, שאולי יעוררו תגובה, (ואולי לא)

קשה לכתוב על הנושא, לדעתי משום שהוא נוגע בלב קיומנו ובמשמעותם. חלק מן הזהות שלנו כפרטים קשורה להשתייכותנו לקולקטיב(ים) - למדינת ישראל ולעם היהודי בפרט, ומכאן קצרה הדרך לתקופה הקשה שאנו עוברים כקולקטיבים האלו.

למה פרעה רצה להרוג את כל התינוקות שנולדו לעברים?
ואיך מתמודדים עם החלקים במסורת היהודית שמכילים אלימות?
פרעה הורג תינוקות ומשעבד עם.
המצרים טובעים בים - הרעים צריכים למות!
יש לי חברה יקרה, שהחליטה לפרש את כל סיפורי המלחמה בתנ"ך כמטפורה למלחמת האדם בעצמו - זו הדרך שהיא היתה מוכנה להתמודד עם הטקסט התנכ"י - שמגדיר אותנו - בלי "לזרוק אותו לפח"

למה להלאות את ילדינו שוב בסיפור שבו "העולם כולו נגדנו"?
עצם העובדה שאנחנו יכולים לשאול את השאלה הזו מעיד על ההשפעה המדהימה שיש לחיים במדינה משלנו, מדינת העם היהודי.
מאות שנים, יהודים שחיו בגלות חיו בתחושה של איום מתמיד ושל חוסר שליטה. גם בתקופות הטובות. אנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין את התחושה.
אמא שלי, שעלתה לארץ בגיל 14, לא מסוגלת לחשוב על כניסה לכנסיה, או להאזנה למזמור נוצרי - אפילו כחוויה תרבותית (והיא עלתה מארץ מוסלמית!) יש לה את תחושת "הם יכולים לפגוע בנו" של אדם שאין לו בית.
אני, שנולדתי בארץ פשוט לא מרגישה מאויימת, למרות שיש מיליארד נוצרים (נגיד) ורק 12 מליון יהודים.

[בשמת_א*]

אני ממש לא סיפרתי את זה כ"העולם כולו נגדנו".
בתי שמעה את הסיפור גם ממני וגם מהגננת בגן. שמתי לב שהגננת, כמוני, מבליטה את החלקים היפים, ופוסחת בשיא השטחיות על הדברים הקשים.
היו לי הרבה דיונים עם בתי על חציית ים סוף ועל המצרים שטבעו בים. היה לי מאוד חשוב לספר (שוב, כי כבר סיפרתי לה לפני שנה ויותר) לבתי את המדרש על עניין זה, שבו המלאכים מאוד שמחים על הצלת בני ישראל וטביעת המצרים, ואלוהים כועס עליהם ונוזף בהם "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה???" . חשוב לי, שלא יהיה אצלה שחור ולבן. שיכאב לה גם על המצרים המסכנים שטבעו בים, שכולם בנים של אלוהים (כן, אני לא מאמינה באלוהים, אבל זו התשתית להומניזם).

בתי גם מאוד אוהבת את בת פרעה, מפני שהצילה את משה בתיבה. סיפרתי בהרחבה איך אחותו של משה, בשליחות האם, הצליחה לסדר שמשה יחזור מייד לגדול אצל אמא שלו והיא תניק אותו בשביל בת פרעה, ורק כשגדל שלחה אותו משפחתו האמיתית לארמון פרעה.
חשוב לי שהיא לא תקבל גירסה שוביניסטית חד-צדדית של "הטובים" נגד "הרעים", שבה סוף הרעים מוות ומגיע להם.
יש בת פרעה, שהיא טובה ונחמדה (היא ידעה שהילד "מילדי העברים" ובכל זאת הצילה את חייו, בניגוד לפקודות אביה). יש אלוהים, שמצטער על החיילים המצרים שטבעו בים מפני שלא היתה לו דרך אחרת להציל את בני ישראל. "בנפול אויבך אל תשמח".

אבא שלי שונא ומחרים את ליל הסדר כבר עשרות שנים, למעט מקרים בודדים ש"אילצו" אותו להשתתף מסיבות שונות. הוא מתנגד מוסרית לסיפור בהגדה, לקטעים כמו "שפוך חמתך על הגויים", לזה שמוכרים לילדים סיפורי מעשיות והבלים שנגועים בדיוק ב"העולם כולו נגדנו" ובעוד דברים, שלטענתו הם גלותיים וזרים לנו. הוא מתרגז על "אחד אלוהינו" - מה זו הרליגיוזיות הזאת, מה מלמדים את הנכדים שלו להאמין באלוהים, וכן הלאה.

במובן זה אחותי ואני לא ממשיכות את "מסורת בית אבא"....
ואמא שלנו, שכל זה בכלל לא מטריד אותה, ואוהבת כל אירוע משפחתי, מתעייפת מלשיר את כל השירים ואוהבת את "מקצרי הסדר". גם את המסורת שלה אנחנו לא ממשיכות...
אנחנו אוהבות בליל הסדר איך שכל אחד לפי הסבב קורא קטע מההגדה, ובעיקר - לשיר את כל השירים. אחרת מה זה שווה? וזה כמובן כולל (בגלל קשרינו הקיבוציים המגוונים) את שירי האביב שכלולים בהגדות של הקיבוצים כחלק בלתי נפרד מליל הסדר. אולי זה בגלל שבין מעט לילות הסדר שחגגנו בילדותנו (רוב שנות ילדותנו לא היינו בשום ליל סדר) היו רק כאלה שהשירה היתה מרכזית בהם: סבי מצד אמי ז"ל בא ממשפחה מוסיקלית, ולא זו בלבד ששר נפלא, אלא שמנגינות השירים שלו היו יפהפיות, וגם בליל הסדר בקיבוץ הקריאה המשולבת בשירה רבה היתה העניין המרכזי (וחוץ מזה אוכל מעולם לא היה עניין מהותי אצלי ואצל אחותי... בקיבוץ הורכבה אצלי ארוחת הסדר בעיקר ממרק עם קנידלך, מצה עם חזרת, ותפוחים חיים... ויונת יכולה לנחש למה...)

בעיני ההגדה היא סיפור אגדה יפה. אני רוצה שהילדה שלי תגדל על סיפורי התנ"ך - כמובן יחד עם ההערות והשאלות והביקורת והזוויות השונות שאמא שלה מכניסה (כמו שעשה כבר אבי לי בילדותי), ובעוד עשר שנים בערך היא תשמע דברים אחרים - עדויות ארכיאולוגיות סותרות, תיאוריות אחרות, ביקורת המקרא המודרנית.

אבל זה לא משנה את העובדה שמבחינתי, לפני הביקורת חייבת להיות היכרות עמוקה ובסיסית עם המורשת שלנו, ואין כמו גירסא דינקותא. זה צריך להיות חלק ממנה. יחד עם הנטייה לשים לב, לשאול שאלות ולהטיל ספק.

[אלה_נוננה*]

אני אנסה לענות את זה מנקודת מבט שלי- כשהייתי ילדה.
אחד הדברים שראיתי כילדה בתנך הוא את המסתוריות והיופי שבסיפוריו.
גם בבית שסיפרו לי את סיפורי התנך לא ראיתי את הדברים בצורה 'מזעזעת' כמו שהיום אני מבינה את המשמעות שלהם (לדוגמא מוות לבכורים).
אני לא זוכרת כילדה את האיפיון 'כל העולם נגדנו' מהתנך- אבל כן זוכרת מהתקשורת באותם הימים.
אמא שלי קנתה לי את הסידרה של 'סיפורי תנך לילדים' ואלו היו הספרים האהובים עלי בתוך ילדה (חוץ מיהונתן גפן- 'שירים שענת אוהבת במיוחד').

אני היום משוחחת עם הילדה שלי על סיפורי החגים, והיא שואלת שאלות שלא תמיד נוח לי לענות אבל אני עונה לה בכנות מלאה.
(כמו- אמא מה זה מוות לבכורים?).
אני מאמינה שלי זה נשמע מזעזע יותר משזה נשמע לה, אבל לי גם שלגיה נשמע רע והילדה שלי אוהבת מאד את הסיפור.
אני חושבת שהניסיון שלנו למנע את ילדינו בלהחשף לאלימות, הוא לא נכון, התמונה שילד תופס לסיפורים שונה לגמרי מהתמונה שאנחנו תופסים.
(כמו פטר והזאב).
אני לא מקריאה לילדים שלי בכוונה תחילה סיפורי אלימות, אבל אם היא קשורה למסורת שלנו ולחגים שלנו אני מספרת לה.
אני בתור ילדה מאד אהבתי את החגים, את המשפחתיות, משום שאצלנו במשפחה הכל סבב סביב זה שבועות לפני החג,
ועכשיו לפסח- ההכנות לחג, הניקיון, החדשנות השיחות עם בני המשפחה, אבל בעיקר זכור לי היום לפני ערב החג והחג עצמו והנה הוא:
יום שלפני החג- אמא שלי במטבח מזמזמת שירי החג ומבשלת תבשילים נפלאים שעד עכשיו אני מריחה אותם, בעלה (הורי גרושים) מביא הביתה את המצרכים האחרונים, והם מתכננים איך ומי ישב איפה בשולחן.
אמא שלי מגהצת לנו את הבגדים החדשים, ולא מרשה לנו לגעת בהם (ואני כבר כל כך רציתי ללבוש אותם).
מגיע הלילה וקשה לישון ההתרגשות גדולה אבל נרדמים ובבוקר קמים ליום חדש.
ערב החג- הורי מסדרים ומארגנים את הדברים האחרונים ואנחנו הבנות (אני ואחיותי) עוזרות להם, הורי ביחד הולכים למטבח לחמם ולבדוק שוב אם לא חסר משהו וכך שוב עולה באפי ריח החג.
אחרי שנת צהריים טובה שהבית שקט אך רגוע במיוחד אנחנו מתעוררים מתקלחים ומתלבשים לחג.
לקראת הערב מגיעים האורחים והשמחה גדולה, כולם מתישבים וומשוחחים והביית מלא בריחות טובים ובאושר גדול, כל אחד בתורו מקריא את ההגדה ולי תמיד נתנו לשיר את 'מה נשתנה' כי הייתי האחות הקטנה.
ואחרי זמן שנראה לי לנצח כולם אוכלים ושקט, נשמעות רק לעיסות של הנאה מכולם ואחרי מס" דקות הבית שוב מלא ברעש של שיחות וצחוקים.
אחרי האוכל, יש שממשיכים לקרא את ההגדה והשאר שרים בהנאה את שירי החג.
אבל- אני אף פעם לא זוכרת את סוף הערב משום שלרוב בשלב מסוים הייתי הולכת לישון וקמה רק בבוקר שלמחרת.
אני מספרת את הסיפור ומתרגשת מחדש.

משום כך נכון- אני מאד אוהבת את החגים ואת חג הפסח במיוחד עד היום הוא נותן לי הרגשה של התחדשות, אני גם כילדה אהבתי מאד את משה ואת מה שעשה למען העם שלנו, החשבתי אותו לגיבור של ממש, והיתה תקופה בילדותי שרציתי לפגוש אותו.
את האהבה הזו אני רוצה להעביר לילדי.
נעה שלי ראתה איתי את הסרט 'עשרת הדיברות' שהוא לדעתי סרט נפלא, למרות שהוא היה באנגלית נעה היתה מרותקת למרקע ושוחחנו עליו במשך שבוע שלם.

אני לא דתיה, ויש שיאמרו שאפילו אני כופרת, אבל אם יש משהו שאני חושבת שעל כולנו לשמור זה על המסורת שלנו, למה שמיחד אותנו כעם,
על האהבה לעם שלנו , על האידאולוגיה שלנו למדינה ולאדמה שאנו חיים בה, וסיפורי התנך הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו.

אני רק רוצה להוסיף שבגלל זה אנחנו צריכים לקבל את האחר ולדעת שגם הוא כמונו רוצה לשמור על האדמה שלו ועל המסורת שלו.
ואת זה אני מנסה להעביר לילדיי.

חג שמח
שתהיה לנו שנת התחדשות
אלה

נ.ב- היום הילדים חשופים לאלימות, ולאמירות כמו כל העולם נגדנו ללא שום קשר לסיפורי התנך.