לעזור למצוקות חברתיות של ילד

חשבתי שאולי כאן אמצא (כתמיד) אוזן קשבת ותובנות.
יש לי ילדה בת ארבע וחצי, שהגיעה כנראה לגיל בו ההתמודדויות החברתיות מתחילות, ואני מוצאת את עצמי לא יודעת כיצד להגיב ומה לאמר.
לדוגמא: השבוע באה אלי ואמרה לי שהיא עצובה כי שיחקה עם רעות וכאשר הצטרפה ילדה נוספת- נגה למשחק עברו שתיהן לשחק בלעדיה.
עמדתי מולה, כאבתי את כאבה, ולא ידעתי מה לאמר!
הרי אני יודעת שזה טבעו של עולם, פעם ברוגז ופעם שולם, אבל אני גם מבינה את הכאב, את העלבון.
חיבקתי אותה, שיחקנו מעט ביחד ואח"כ היא הלכה לשתי הבנות ולאט לאט התקרבה אליהן והן התחילו לשחק שלושתן ביחד.
אהבתי את הדרך בה היא פתרה את העניין, וגם היא שמחה על כך, אבל חשתי שהיה שם עצב, וחלקו נשאר גם בערב כשחזרנו הביתה .

ואני רואה את חוסר הבטחון החברתי שלה ויודעת שאין לי הרבה תובנות להציע לה בעניין זה מאחר וגם לי וגם לאיש שלי יש חוסר בטחון חברתי, ושנינו חווינו בעיות חברתיות בילדות.
לא יודעת מה להגיד כשילדים רבים, לא יודעת מה להגיד כשהיא מרגישה דחויה, כשפוגעים בה, כשדוחים את התמימות היפה שלה (היא ילדה חכמה מאוד ובוגרת בהרבה מובנים, אבל יש בה תמימות וטוב שפשוט מזמינים ש'ידרכו' עליה).
ואני לא יודעת איך לעזור , והאם בכלל אפשר לעזור וזה מתסכל.

אוסיף ואומר (מאחר ואני בטוחה שזה יעלה): כול הסיטואציה הזאת מחזירה אותי לילדות , ולכאב שלי כילדה. אבל שאלתי את עצמי ובכנות, האם אני מכניסה פה דברים לא פתורים אצלי?
ותשובתי לעצמי היתה שאני יודעת שאת הבעיות שלי פתרתי בגיל הצבא בערך ואני בסדר עם זה- אבל קשה לי עם זה שאין לי תובנות של ילדה קטנה להתמודדות עם מצבים חברתיים. אין לי את זה בזכרון, וזה קשה כרגע.

אז אולי אפשר להשתמש בדף הזה להתייעץ - למשל מה הייתם אתם אומרים לילדה שלכם בסיטואציה כזאת.
אולי נוכל להשתמש אחד בתובנות של השני.

ובנוסף, אולי יש איזה ספר תובנות חברתיות כזה, שיתן לי את החסר?

תודה

כן זה ישמע אולי מוזר. גם אני מוצאת את עצמי בסיטואציות כאלה לעתים, ואז בערב אני מוצאת את עצמי כמו ילדה קטנה, מתקשרת לאמא ושואלת את עצתה

אני משתדלת להסביר לילדים שלי שכל יום הוא יום חדש. מסבירה שככה זה אצל ילדים, כמו שכתבת, פעם ברוגז ופעם שולם. אני מלמדת אותם לסלוח. בתחילה לימדתי אותם לעמוד על שלהם. כנראה שלא כולם יודעים את זה באופן טבעי.

מזדהה מאוד.
הלב שלי תמיד נשבר אם יש איזו קואליציה נגד הילדה שלי...
בד"כ אם היא פונה אלי, אני אמליץ לה להתרחק ולחפש לה משהו אחר לעשות...(למרות שבטבע שלה זה להמשיך ולנסות ולהמשיך ולנסות להתקבל).

רוני - איך מלמדים לסלוח?

הכוסמת - אבל גם אם היא מחפשת משהו אחר לעשות, הרי העצב נשאר - אז מה עושים עם העצב הזה?

הכוסמת - אבל גם אם היא מחפשת משהו אחר לעשות, הרי העצב נשאר - אז מה עושים עם העצב הזה?
תראי, ילדים בד"כ נמצאים בהווה הרבה יותר מאיתנו, ולפעמים אנחנו נשארים עם המשקעים בעוד הם כבר
במקום אחר...
ולפעמים אני פשוט מציעה לה לעשות איתי משהו כייפי כמו אמבטיה משותפת, סיפור שהיא אוהבת, מספרת לה על משהו כייפי שנעשה עוד כמה ימים, מכינה איתה עוגה,
ולפעמים אני פשוט מחבקת אותה וזהו.
עצב הוא חלק מהחיים אם כי אני מבינה מאוד ומסכימה עם הרצון לשמור עליהם, בעודם קטנים מלחוות אכזבות.

רוני - איך מלמדים לסלוח?
קשה לומר במילה אחת. תמיד אפשר לתת קודם דוגמה אישית. לספר לילדים שלנו איך גם אנחנו סולחים לאחרים.
ללמד את הילדים שכל יום הוא יום חדש. ילדים לא תמיד זוכרים משהו שאמרו ולפעמים הם פשוט ממשיכים הלאה (הפוגעים וגם הנפגעים). למרות הקושי תמיד להסתכל גם מהצד השני ("אני יודעת שנפגת מרותי. תראי אולי רותי לא התווכנה, אולי היה לרותי יום לא כל כך טוב וזה עובר. אני יודעת כמה נפגעת אבל מחר יום חדש. יום הרבה יותר טוב, לפעמים הזמן עושה את שלו").
כמובן להתאים זאת לפי גיל הילדה. עם הילדים שלי זה עבד. למרות שזו לא גלולת פלא. אני עדיין משננת את זה מחדש. ברור שהאינסטינקט הראשוני שלי זה לגונן עליהם ולהרחיק אותם מהפוגע.

וגם אפשר לעשות איזה שהיא פעולה משתפת ולצרף לפעילות את פוגע לאט לאט. נו... לעשות מן סולחה.