ללמוד ללמוד

טוב, אז כבר מלא זמן ממש בא לי לפתוח כאן דף בנושא למידה, וקצת פחדתי. גם כי מפחיד לי לפתוח כאן דף, וגם כי קשה לי לנסח בדיוק את מה שאני רוצה לומר.

אז מה אני באה לספר כאן? את הסיפור שלי ואת התובנות שלי על למידה. את הקשיים שמלווים אותי עכשיו בלמידה. ואת התמיהה שמלווה אותי - מה קרה לי ומתי, שללמוד משהו חדש מכניס אותי לסטרס, וקשה לי כל כך?

אני חושבת מאיפה להתחיל וההתחלה נראית לי כמו בסיס טוב. אז הייתי כמו כולם ילדה סקרנית מאוד וביישנית מאוד. במיוחד נמשכתי למילים. ואז לספרים. היום זה נראה לי שנמשכתי לכל מקור ידע שלא ייאלץ אותי להתמודד רגשית עם אנשים אחרים. העדפתי לקרוא הסבר מאשר לשמוע אותו ממישהו ולהיות בדיאלוג. העדפתי להצליח על הפעם הראשונה ולזכות בתואר "וטובה" מאשר לנסות בנחת, להיכשל ולקבל פידבק. נלחמתי ממש לא לקבל אף פידבק חוץ מ"נכון, הצלחת". כל השאר נראו לי מעליבים. לא הבנתי איך אנשים יכולים לסבול אם מתקנים אותם.

אז הייתי תלמידה מצוינת באפס השקעה, זה היה לי קל. אבל אז שמתי לב לכל מיני דברים קטנים. חברה שלי, שהייתה תלמידה גרועה למדי והייתה צריכה להתאמץ כל הזמן, ולכן זכתה ממני לאין סוף רחמים, הייתה הרבה יותר טובה ממני בלמידת שפות. כשניסיתי להבין מה קורה שם, שמתי לב שלא מעניין אותי בכלל ללמוד עוד שפה. זה היה לי קצת מוזר, הרי אני אדם של מילים, אבל מה אפשר לעשות?

אחר כך גם שמתי לב שהיא יודעת לתקן כל מיני מכשירים אלקטרונים, ולהשתמש בהם בדרכים מתוחכמות פי כמה ממני. שמתי לב שהיא מאוד מתעניינת בפעולה של כל מכשיר. "טוב, זה לא מעניין אותי כל כך" חשבתי לעצמי. זה באמת לא עניין אותי. היו כמה מקצועות בבית הספר שהתעניינתי בהם כמו פיזיקה ומתמטיקה. התעניינתי בזמן השיעור, ולפעמים חשבתי על זה קצת אחר כך. אבל לא ברמה שאני אשב להכין שיעורי בית. למדתי לפני מבחנים קצת, והצלחתי יפה. הייתי מרוצה מעצמי. במבחנים הפסיכוטכניים קיבלתי את אחד הציונים הגבוהים בשכבה. הייתה לי הקב"א הגבוהה ביותר. השגתי ציון ממש גבוה בפסיכומטרי בהשקעה קטנה. לא התעניינתי במיוחד בתחום הטכני, והתחלתי להתעניין בתחומים אחרים. שמתי לב שיש לי גם תפיסה תנועתית טובה. כשהייתי הולכת לשיעור ראשון בסוג כלשהו של תנועה או מחול, הייתי מקבלת מבטי הערכה מהמורות. הייתי מרוצה מעצמי.

אבל משהו קרה. אף פעם לא נשארתי בשיעורים מספיק זמן כדי ללמוד סוג כלשהו של אמנות תנועה מספיק זמן. הייתי מפסיקה להגיע לשיעורים. שהגעתי למשהו שלוקח הרבה זמן להתקדם בו, היה נמאס לי בבת אחת מהכל. עזבתי ועזבתי ועזבתי. בתחום המקצועי - החלטתי ללכת על הכיוון המדעי. זה היה נראה כמו אופציה טובה. עשיתי תואר ראשון לא בקלות ולא בקושי. זה היה תואר קשה ובעיות הלמידה שלי התחילו לצוץ - אני לא יכולה כמעט להתרכז בשיעורי בית. כשאני כן מביאה את עצמי לשבת על החומר הראש שלי מבולבל מעשרות כיווני מחשבה, מה שהופך את הלמידה שלי לאפקטיבית פי אלף שיש מישהו לידי שיכול קצת לסדר לי את המוח ולנהל את תהליך הלמידה בעצמו, לרסן את הקפיצות שלי. התחילו התקפי חרדה מול סיטואציות שאני צריכה ללמוד. והכי חשוד היה - פתאום הבנתי שאני לא מסוגלת ללמד אף אחד גם את החומר שאני יודעת. שגם אם יש משהו שאני ממש מכירה ואוהבת לא קל לי בכלל לשלוף אותו ולהסביר עליו לאדם אחר (אדם שמסוגל להבין). התחלתי להבין שרמת ההבנה שלי היא לא מספיק טובה. שאני לא מספיק מעכלת את החומר. שהמרחק בין מי שאני לבין מי שתפסתי את עצמי הוא ממש גדול. התחלתי להבין את מסלול חיי, בו ניסיתי המון כיוונים, אבל אף פעם לא ממש התמדתי באף אחד בצורה אחרת. לא בלימוד ולא בעשייה. יש בי משהו שחושש: ללמוד, לעשות, להפוך למומחה.

ההבנה הזאת נחתה עליי בצורות כאלה ואחרות לפני 4 שנים. מאז אני לא מוצאת נחת וסיפוק בהיבט המקצועי בחיי.

כתבתי כאן דברים אישיים על הבעיה שלי, אבל אינני רוצה שזה יהיה דף תמיכה אלא דף על למידה. תובנות לגבי איך בני אדם לומדים. איך לשקם את תהליך הלמידה. החוויה הרגשית הלא נעימה של לעמוד מול חומר לא ידוע. להסכים לא לדעת. להסכים להיות גרוע. איך מתנהלים פנימית בהרמוניה ונחת כך שהמחשבות לא יתקפו בבת אחת ויבלבלו.

אחד הדברים שאני עושה היום כדי ללמוד ללמוד, הוא ללמד ילדי תיכון לבגרויות במתמטיקה. אני עושה את זה בהתנדבות בין היתר כי אני ממש לא מחזיקה מעצמי כמורה. אבל גיליתי שאת החומר הפשוט שהם לומדים אני כן יכולה להעביר באופן סביר. כלומר, ג'ון הולט כנראה לא היה מאשר אותי (אני מתקנת אותם לעיתים קרובות מדי, וגם החמאתי למישהי מהן שהיא טובה במתמטיקה למרבה הזוועה) ומהתבוננות בהתמודדות שלהם עם החומר (תלמידים ממשפחות פחות פריבילגיות שמרבים להכריז על עצמם כטיפשים) למדתי דברים שאמח לשתף. אבל פרה פרה:)

מאוד מעניין מה שכתבת. אני מזדהה עם חלק גדול מהדברים (מלבד העובדה שהדברים שאת טובה בהם הם בדיוק אלה שאני גרועה בהם ולהיפך:) אבל העיקרון די דומה). אני חושבת שאולי יעניין אותך לקרוא את הספר הזה:

http://www.amazon.co.uk/Mindset-How-Ful ... ref=[po]sr 1 1[/po]?ie=UTF8&qid=1429717167&sr=8-1&keywords=mindset

אני לא יודעת אם תורגם לעברית, אם קשה לך עם האנגלית אני יכולה לתמצת כאן את הרעיון הכללי. ממש פתח לי את העיניים לגבי מה קורה בראש שלי באופן לא לגמרי מודע בכל מה שקשור ללמידה, הצלחה וכישלון, התמחות וכו'.

הי

אני מכירה את קרול דוואק מהספר "כוחה של נחישות" ספר שלימד אותי הרבה, ופתח לי את העיניים. אשמח לשמוע במה עוסק הספר הזה.

זה בדיוק הספר הזה:) לא ידעתי שתורגם לעברית.
האם את מרגישה שמה שהיא מתארת לגבי תבניות חשיבה מקובעות תופס לגבייך במידה מסויימת? שהפנמת בגיל צעיר את המחשבה שהכל בא לך בקלות או שאת מוצלחת, מחוננת וכו' במידה כזאת שאת כבר לא מפרידה בינך לבין הלמידה/עשייה שלך? מה שתיארת נשמע לי קצת כאילו שהפחד מללמוד משהו חדש קשור לפחד מהמשמעות של כישלון או של לא להיות הכי טובה בעינייך. אני מכירה את זה מקרוב ולכן זה מה שישר קפץ לי לראש.

כן. קראתי את הספר לפני מספר שנים, וגם קראתי את ג'ון הולט, והבנתי המון דברים. וגם ניסיתי לשקם את האפשרות שלי ללמוד ולהתפתח מתוך מקום שרואה באי הצלחה הזדמנות ולא משערך את עצמי ואחרים לפי מידת אינטליגנציה.

אבל אני מרגישה תקועה בתהליך הזה. אני לא חשה סיפוק. לא חשה שהיכולת שלי להתעניין חזרה אליי. אני מרגישה עניין אבל זה חמקמק, בא והולך. אין שום תחום שהעניין שלי בו מצליח להחזיק מספיק מעמד כדי שאעשה שם משהו משמעותי, בין אם זה למידה או אפילו סתם עשייה. מעניין אותי לדעת מה דוחף אנשים להתפתח.

שמתי לב שאצל הרבה אנשים יש להם פשוט אנרגיה שזורמת בהם, ואז הם פשוט מכוונים אותה כרצונם. אני צריכה להתלהב ממש כדי להזיז את עצמי.

מתי בפעם האחרונה כן הרגשת עניין ורצון ללמוד או לעשות משהו? ומה בדיוק קרה שם עד שהפסקת?

אני לא יודעת אם זה קשור או עוזר, ובעצם אני סתם חושבת כאן בקול רם, אבל אני לדוגמה לא בהכרח אוהבת להרגיש שאני לומדת. אני אוהבת להרגיש שאני עושה, שאני כבר יודעת. גם אם ברור לי שאני בעצם לומדת תוך כדי. ואולי זה בא מתוך סוג של גאווה עדיין, שקשה לאגו שלי לקבל את זה שאני בתהליך למידה כי אני מצפה מעצמי לתוצאות מהירות.

ועוד מחשבה: אולי מה שיכול לעזור לך זה להתאמן על היכולת להרגיש סיפוק ונחת בהווה, במקום שאת בו עכשיו. לפרגן לעצמך כבר על זה שהגעת לאן שהגעת ולראות את הטוב במה שאת עושה כרגע, אני בטוחה שזה כבר כשלעצמו לא רע כמו שאת חושבת. יעזור אם תפרטי קצת יותר לגבי מה את עושה ומה היית רוצה לעשות.

אחת מהשאלות המרתקות לגבי למידה או אי למידה היא כיצד מגדירים למידה?
מערכת החינוך והחברה מאפיינים למידה לפי התוצר שלה (כמו תעודת בגרות). תוצר שבא לידי ביטוי בהשגת הישג אוביקטיבי.

אני רואה בלמידה משהו אחר לחלוטין. בעיני למידה היא תהליך. לדעתי, התוצר של התלמידה אינו חשוב ואינו קיים למעשה כי התהליך הלמידה הוא אין סופי.
מכאן, כל תוצר של תהליך למידה הוא זמני - רק תחנה בזמן של הלומד.

מאפיין נוסף חשוב מאד של למידה הוא שהיא לא יכולה להתקיים ללא משוב מן הסביבה. שיטת החברותא למשל הנהוגה בלימודי הקודש מבוססת כולה על דיונים ואינטראקציה בין אישית
נושא הלמידה הוא חשוב אבל המטרה שלו היא תהליך פיתוח חשיבה, דיון, הסקת מסקנות, ניתוח ועוד ועוד. ממילא, את מה שלמדנו אנחנו שוכחים. את החוויה אנחנו זוכרים.

להבנתי, מקריאה של דבריך הלמידה שלך הוגדרה עד כה בתוצר של הלמידה. פחות בתהליך ועוד פחות באינטראקציה. מכאן להבנתי כנראה שרכשת השכלה אבל לא למדת.

כתבתי כאן דברים אישיים על הבעיה שלי, אבל אינני רוצה שזה יהיה דף תמיכה אלא דף על למידה. תובנות לגבי איך בני אדם לומדים. איך לשקם את תהליך הלמידה. החוויה הרגשית הלא נעימה של לעמוד מול חומר לא ידוע. להסכים לא לדעת. להסכים להיות גרוע. איך מתנהלים פנימית בהרמוניה ונחת כך שהמחשבות לא יתקפו בבת אחת ויבלבלו.

כאדם שלומד כל חייו ומאמין מאד בחינוך ובלמידה, אני חושב שאת נמצאת בנקודת מפנה בחייך.
אני חושב מקריאת דבריך שאת מבינה שמה שחשבת שזו למידה, לא עובדת עבורך ואת מחפשת משהו אחר.
זה הזמן לתת למונח למידה פירוש אחד של חוויה נעימה מפתחת ומענגת.
משהו שיש בו תשוקה, צמיחה סיפוק והנאה. משהו שרוצים בו כי הוא גורם שמחה.

אני מציע לך לראות בדיאלוג עם האנשים בדף הזה למידה.

בהצלחה

ביישניתית, התיאור שלך הולם אותי אחד לאחד עד גיל 16. אז החלטתי לצאת מהמסגרת הקונבנציונאלית שנקראת "לימודים" ולמעשה אין לה שום קשר למה שאני מתכוונת.
בשבילי, לימוד זה דבר מלהיב, מרתק ומרגש. בית-ספר (כולל אוניברסיטה) לא נותן לי שום דבר מזה. זה לא אומר שאי אפשר במקרה שגם שם יהיו כמה רגעים של תחושת למידה, אלא (כמו שאומר גבר מזדמן) זו לא ממש כוונת המשורר. במסגרות הקיימת היום, את אמורה ללמוד את מה שהוחלט בשבילך ולהיבחן על כך. הלימוד הוא לינארי, מדרגה אחרי מדרגה, והוא גם די מניפולטיבי.
אם תסתכלי על ילד קטן שטרם קולקל ע"י השיטה, תראי שהלימוד נעשה בכל מיני דרכים. צעד קדימה, שניים אחורה, אחד לצדדים ואז קפיצת הבנה וחוזר חלילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוהבת להרגיש שאני עושה, שאני כבר יודעת.

זה משהו שראיתי אצל אחת התלמידות שלי מאוד חזק. היא באה ׳לעשות שיעורי בית׳. יש לי נטייה לזלזל בשיעורי בית כי הם לכאורה רק תוצר חסר חשיבות של תהליך הלמידה, אבל הבחנתי שהעשיה אוספת את האנרגיה שלה להתמודד עם העובדה שהיא לא יודעת

בעיני למידה היא תהליך
מסכימה עם זה.

מאפיין נוסף חשוב מאד של למידה הוא שהיא לא יכולה להתקיים ללא משוב מן הסביבה
אני מבינה את המשמעות והעוצמה של משוב מן הסביבה. אבל להגיד שבלעדי המשוב, ובלעדי סביבה - אין למידה, זה לא מובן או מוסכם בעיני.

אבל להגיד שבלעדי המשוב, ובלעדי סביבה - אין למידה, זה לא מובן או מוסכם בעיני.

זה משהו שראיתי אצל אחת התלמידות שלי מאוד חזק. היא באה ׳לעשות שיעורי בית׳. יש לי נטייה לזלזל בשיעורי בית כי הם לכאורה רק תוצר חסר חשיבות של תהליך הלמידה, אבל הבחנתי שהעשיה אוספת את האנרגיה שלה להתמודד עם העובדה שהיא לא יודעת

יכול להיות שזה עובד טוב עבורה ולא עובד לך. הפתרונות המקובלים מתאימים לרוב האנשים (בהתפלגות נורמלית לכ 70%). אין רע במערכת הלמידה והבחינות הקיימת למעט זה שהיא לא מתאימה לכולם.

לגבי המשוב. אני עושה הבחנה משמעותית בין משוב ביקורתי ומשוב שיפוטי. המשוב השיפוטי שקובע אם התוצר או אפילו התהליך הם טובים או לא, לא מקדם למידה.
מה שמקדם למידה זה משוב ביקורתי. משוב שלא אומר שמה שעשית טוב או רע אלא שזה מה שעשית.
לשם דוגמה, אם אני רוצה לאפות עוגה אז אני מערבב חומרים, מכניס לתנור ומוציא משהו.
משוב שיפוטי קלאסי קובע האם העוגה שלי טובה. זה יעשה ביחס למה שחשוב למעריך ולמה שמקובל בחברה.
משוב ביקורתי הוא משוב שיקשור בין פעולות שנקטתי בתהליך ובין התוצאות שלהם. למשל, הקשר בין זמן השהייה בתנור, כמות הסוכר בבלילה והטמפרטורה ובין מידת ההשחמה של העוגה.
המטרה של המשוב הבקורתי היא לאפשר לי לעצב את התהליך שלי כך שהתוצר יהיה קרוב יותר למה שאני רוצה. זה תהליך למידה. אם העוגה הזאת טובה לך, אז לא משנה מה אומרים אחרים. לדוגמה אם חשוב לך שהעוגה תהייה פרווה, אז לא תשמעי להצעות להוסיף לה חמאה למרות שלדעת המציע זה שדרוג משמעותי בטעם.

החיים הם בעיני תהליך למידה אין סופי. כל הזמן אנחנו פועלים על העולם והעולם מחזיר לנו תגובות על הפעולות שלנו. כך אנחנו לומדים על עצמנו ועל העולם האישי שאנחנו בוראים לעצמנו.
משוב הוא לא משהו שקובע אם אני טוב או רע.

זה מזכיר לי שלפני כמה זמן נרשמתי למועדון קשתות כי תמיד רציתי ללמוד לירות בחץ וקשת. הפריע לי מאוד שדי מהר הלימוד נעשה מאוד ממוקד תוצאות, היו בקבוצה אנשים שמאוד דחפו לכיוון הזה והתוצאה הייתה שכבר לא נהניתי להיות שם. הפעם שבה נהניתי במיוחד הייתה כשערב אחד נשארתי כמעט לבד שם והתאמנתי בעצמי בלי המבט הבוחן והשופט של האחרים. הרגשתי שאפילו שהטכניקה שלי אולי לא טובה וזקוקה לשיפור, מה שבאמת רציתי והצטרכתי היה זמן לבד לגמרי לעשות טעויות מבלי שיסתכלו עלי.
יש משהו בספורט הזה ספציפית שמצריך הרבה שלווה נפשית וחוזק לא להתערער ממשוב מסביב, חיובי או שלילי, וממש הרגשתי שההנאה שלי מזה אפשרית רק כשאני לגמרי לבד. זה גרם לי להבין הרבה דברים לגבי עצמי, החולשות שלי והרגישות הגבוהה מדי שלי לתגובות מהסביבה.

זה מדויק תרתי משמע.
כשיורים בחץ וקשת יש אפשרות להתמקד בשאלה איפה פגע החץ בלי שום קשר לתהליך שעובר היורה ולגבי מסלול מעופו של החץ.
היורה הטוב יותר בשיטה הזאת הוא זה שמקבל יותר נקודות מכולם.
אחרי שנתנו לכולם נקודות, אפשר להכניס את כל הנתונים לגיליון אלקטרוני ולמיין אותם מהטוב ביותר עד החלש ביותר.
אפשר למיין בעזרת הגיליון גם את זה שיורה הכי רחוק למרות שמספר הטלפון שלו מורכב מהכי הרבה מספרים ראשוניים.... מה שבא לך.

משוב ביקורתי בעיני הוא שאחרי שאת יורה, את רואה שהחץ שלך עף במסלול מסוים ופגע בצורה מסוימת בנקודה מסוימת.
אין בזה רע או טוב אלא משוב ישיר על הפעולה שלך. לא משווים אותך עם אחרים.
פשוט מאד, עשית משהו ואלו התוצאות שלו.

ודבר נוסף, הרגישות שלנו לתגובות שיפוטיות קשורה בדרך כלל לילדות. ילדים, ובמיוחד מוכשרים רגישים מאד לביקורת.

נכון מאוד, תודה על ההבנה.
תמיד הרגשתי שם שדי מהר "מחקו" אותי והיו נבוכים בשבילי כשיריתי כי התוצאות שלי לא היו טובות. ממש הרגשתי את זה סביבי וזה הפריע לי להגיע לאיזון ולריכוז הדרושים כדי לירות וליהנות מזה.
אני עדיין מבואסת מזה ומקווה שיום אחד אני אוכל לירות כמה שאני רוצה במקום שקט, לגמרי לבד.
מצד שני יש לי גם דפוס כזה של בושה בעצמי כשאני עדיין בתהליך למידה, אני תמיד רוצה להתבודד ולנסות לבד, כי קשה לי עם המחשבה שצופים בי כשאני בתהליך. כלומר זה פחות מפריע לי בהתחלה כשכולם באותה רמה מול משהו חדש, אבל ברגע שמתקדמים קצת ונעשה ברור שיש כאלה שכבר השתלטו על החומר וכאלה שלא, אני נעשית יותר מדי מודעת למבט החיצוני ולמקום שלי בתוך הקבוצה וזה לגמרי משתק אותי לפעמים.

משוב ביקורתי הוא משוב שיקשור בין פעולות שנקטתי בתהליך ובין התוצאות שלהם
כן, אוקי. אבל למה זה הכרחי שהמשוב הזה יגיע מהסביבה, מבחוץ? למה התהליך לא יכול להיות פנימי ואוטונומי?

אני לא ממעיטה בערך משוב מהסביבה, אבל לא מבינה את הקביעה החד משמעית שהוא הכרחי ללמידה.
לא בדוגמה של העוגה, ובוודאי לא בתהליכי למידה יותר אישיים ופנימיים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יכול להיות שזה עובד טוב עבורה ולא עובד לך.

אממ.. אני לא מחפשת נוסחא שתעבוד בשבילי. אני מתעניינת בתהליכי למידה של בני אדם בכלל.

תמיד הרגשתי שם שדי מהר "מחקו" אותי והיו נבוכים בשבילי כשיריתי כי התוצאות שלי לא היו טובות.

וואו, מאוד מוכר ומבאס. וגם נטייה גברית מובהקת בעיניי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן, אוקי. אבל למה זה הכרחי שהמשוב הזה יגיע מהסביבה, מבחוץ? למה התהליך לא יכול להיות פנימי ואוטונומי?

אם אתייחס רגע לדוגמא של חברה שלי, לא זכור לי שום משוב חיצוני מהסביבה בתהליכים הראשוניים של הלמידה שלה. זה הגיע יותר מאוחר כשנניח התקבלה לדוברי אנגלית, או מעולם לא, כשנניח היא הצליחה לתקן וידאו שהתקלקל ולכן המשוב היה ברור, ולא מהסביבה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתי בפעם האחרונה כן הרגשת עניין ורצון ללמוד או לעשות משהו? ומה בדיוק קרה שם עד שהפסקת?

האמת שלא מעט. זה מגיע בפרצים ונעלם. כמו שמתחילים לסדר חדר ושופכים את הארון לריצפה ואז נמאס באמצע (קרה לי המון שהייתי קטנה) יש נתק בתקשורת ביו העצמי מהעבר לעצמי של ההווה

אז אולי הבעיה היא שאת מציבה לעצמך מטרות גדולות מדי או קשות מדי להשגה? אולי הנמאס הזה הוא כי את לא רואה את הסוף ולא נותנת לעצמך להרגיש סיפוק ממטרות קטנות יותר או מהדרך עצמה?

ביישניתית, האם מפריע לך שהעניין, הרצון (והיכולת?) ללמוד באים והולכים בגלל שאת רוצה להגיע לאן שהוא, יש איזו מטרה שמשתבשת בגלל זה?
או שעצם התופעה, התהליך, מפריע לך או מוזר לך?
אם זה לא עניין תפקודי - אז אולי אפשר פשוט לקבל את זה שכזה הוא התהליך הלימודי שלך, לסירוגין. להנות ממנו כשהוא בא, ולשחרר כשהוא הולך, עד הפעם הבאה?

לדעתי משוב מהסביבה ממש לא הכרחי ללמידה. ואת זה אני אומרת בתור מי שבוחרת מרצון להקטין את האינטראקציה עם אחרים למינימום. אני לומדת כרגע באוניברסיטה הפתוחה, מה שאומר שיש לי ספרים, וכמה מטלות הגשה, ומבחן. ופורומים. אני אוהבת פורומים!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פורומים הם סוג של אינטרקציה...

כן, אבל למידה מתמטית אמיתית בערך אף פעם לא קוראת בפורומים. תנסי להקליד את הביטוי המתמטי שמסמל את האינטגראל הלא מסויים של סינוס של איקס ועוד פעמיים קוסינוס איקס בריבוע חלקי שני איקס בחזקת שליש. כתבתי את זה במילים כי זה סיוט להקליד את זה...

בדרך כלל השאלות המתמטיות בפורום הן די מוגבלות. דווקא במדעי המחשב יש הרבה תוכן בפורום. במתמטיקה יש יותר - האם אני יכולה להשתמש בטענה הזו שהאי בעצם הרחבה של משפט X באמצעות אינדוקציה או שצריך להוכיח את זה.

ובעיקרון אפשר ללמוד גם בלי זה. בקורס הראשון שלי הייתי בצבא אז לא הייתה לי גישה לפורומים רוב הזמן.

בכלל - מתמטיקה זה נושא שאפשר וכדאי ללמוד לבד ובהנאה, לדעתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ביישניתית, האם מפריע לך שהעניין, הרצון (והיכולת?) ללמוד באים והולכים בגלל שאת רוצה להגיע לאן שהוא, יש איזו מטרה שמשתבשת בגלל זה?
נוודית, כיף לראות אותך כאן

מה שמפריע לי זה משהו שאולי לא הזכרתי - כשאני מתחילה ללמוד או להתאמן על משהו קשה יש לי התקף חרדה קטן, שגורם לי סבל פיזי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי הפורומים - לא הייתי ממהרת לקבוע שהחישוב הוא מה שמצריך למידה, וההבנה באיזה משפט ניתן להשתמש לא. אולי אפילו להיפך

זה לא ההבנה באיזה משפט להשתמש, אלא נטו השאלה אם המשפט שייך לרשימת המשפטים המותרים לשימוש, או לא. לפעמים יש בקשות לרמזים לממ"נים, ויש באתר הקורס גם העלאה של הרצאות שהיו ופתרונות של ממנים קודמים ושל בחינות קודמות ושל שאלות לדוגמא.

תכלס, לי אין מטרה של ממש להימנע מאינטראקציה אנושית, אלא רק להימנע מאינטראקציה שאני לא אוהבת. למשל, מסוג הרצאות. בקורס הראשון שעשיתי בכייף השוותי פתרונות ודיברתי עם הנושא עם סטודנט אחר.

לדעתי מה שמצריך למידה זו ההבנה המתמטית, רק שלדעתי זה לא משהו שאפשר ללמד, אך ורק ללמוד, וכל אחת לעצמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלות שעולות לי:

מה בין עשיה ללמידה? הרי בכל דבר שאנחנו עושים ניתן להגיע לרמה גבוהה יותר וכל דבר שאנחנו לומדים אז אנחנו עושים אותו ברמה מסוימת. האם ההבדל הוא הפוקוס שלנו?

האם ניתן ללמד? כלומר ברור שמוטיבציית הלימוד היא של התלמיד. אבל בהינתן המוטיבציה, ובהינתן שרוב הלימוד נעשה מתוך התמודדות חוזרת ונשנית של התלמיד עם הקושי, האם הוא יכול בכלל להיתרם ממומחה כלשהו?
אחד המורים שלי הגדיר את תהליך הלמידה הראשוני ככזה שבו התלמיד ניזון מהאור של המורה, עד שלתלמיד יש אור משל עצמו והוא יכול לכוון את תהליך הלמידה. ג׳ון הולט אומר שלכל תינוק יש את הרצון ללמוד, שהלמידה היא אורגנית. נובעת בספונטניות מהמפגש של התלמיד עם המכשיר.

אבל מה קורה שהתהליך האורגני נפגע? האם המורה במקרה כזה הוא סוג של מטפל?

כשאני מתחילה ללמוד או להתאמן על משהו קשה יש לי התקף חרדה קטן, שגורם לי סבל פיזי
זה נשמע באמת קשה, ושווה להתבונן ולנסות לפוגג את הקשר הגורדי הזה. אולי הצעד הראשון הוא לוותר או לשחרר את ההנחה שזה אכן קשר גורדי, במובן שהוא סבוך, וקשה או בלתי אפשרי להתרה

אני חושבת שיש המון, אבל ממש המון סוגי לימוד. לא רק בין בני אדם שונים, אלא לכל אדם בפני עצמו.
זה באמת נושא מאד מעניין ורחב יריעה עד מאד. אבל אני מרגישה שאולי, (עם דגש על אולי) זה שפתחת דף כללי כזה, על למידה בכלל, לא בהכרח יסייע לך בבעיה המסוימת הזו. בעיקר כי זה מתרחב ומתרחק ממך. זה אולי פחות מלחיץ שזה ככה

אבל אני מרגישה שכן כדאי לך להתבונן ממש מקרוב, לאט לאט ובזמנך, אם זה קשה, אבל ללכת ולהתקרב יותר ויותר לשאלה של הקשר הזה אצלך בין למידה לחרדה.

מה בין עשיה ללמידה?
למידה תוך עשיה היא אחד מסוגי הלמידה החביבים עלי ביותר. אישית כך התפתחתי הכי הרבה, והכי בכיף. פעם היה מאד מקובל ה"מוסד" של שוליה. וכך אנשים, הרבה פעמים צעירים, אבל לא בהכרח, למדו והתמקצעו באיטיות, תוך כדי עשיה, בהתחלה של הדברים הכי פשוטים, או אפילו סתם שירותים מסביב, ולאט התקדמו לכיוון הגרעין המקצועי. זה היה יכול להיות במשפחה (אב לבן, אם לבת וכו') או מחוץ לה. היו לי התנסויות כאלה, של חניכה (לא פורמלית, לא לפי שום תוכנית לימודים, פשוט עבדתי עם בעלות מקצוע) והן היו מאד מוצלחות.

אני גם מאד אוהבת ללמוד לבד תוך כדי עשיה. יש מעט תחומים שבהם באמת רצוי לא לעשות טעויות בזמן הלמידה (רפואה? טיס?) אבל מצד שני, יש המון תחומים שבהם באמת לא קורה כלום אם טועים. אז ניסוי וטעיה הם דרך מעולה ללמידה. בתחום המקצועי שלי (שאני יודעת שאנחנו משיקות בו), אין אפילו בעיה של חומרי גלם מבוזבזים. תמיד אפשר להתחיל מהתחלה ולא קרה כלום. המשאב היחידי שמושקע באמת הוא זמן. אבל מבחינתי, זמן שאני מקדישה לנסיונות וניסויים (ודופקת את הראש במקלדת

, הוא לגמרי זמן שווה (לימוד!) ולא מבוזבז. בנוסף, בתקופתנו יש שפע משאבים זמינים כל כך מסביב, כל כך הרבה מידע, דוגמאות, הסברים ומה לא.

אני לא ממעיטה בערך משוב מהסביבה, אבל לא מבינה את הקביעה החד משמעית שהוא הכרחי ללמידה.
קודם כל, זה המקום בו אני נמצא במסע האישי שלי. אני לא טוען שזה חוק טבע אוניברסלי.

לא בדוגמה של העוגה, ובוודאי לא בתהליכי למידה יותר אישיים ופנימיים.
העוגה היא משוב חיצוני להבנתי. היתרון שלו על פני משוב שמקבלים מאדם הוא שאנחנו בטוחים באוביקטיביות שלו. אנחנו לא נעלבים ממנו.

ואו, מאוד מוכר ומבאס. וגם נטייה גברית מובהקת בעיניי.
הנה עוד משהו שיש לך ללמוד על עצמך....

כשנניח היא הצליחה לתקן וידאו שהתקלקל
זה משוב. משוב הוא כל מה שהסביבה אומרת לך. סביבה היא לא בהכרח בני אדם.

דעתי משוב מהסביבה ממש לא הכרחי ללמידה. ואת זה אני אומרת בתור מי שבוחרת מרצון להקטין את האינטראקציה עם אחרים למינימום. אני לומדת כרגע באוניברסיטה הפתוחה, מה שאומר שיש לי ספרים, וכמה מטלות הגשה, ומבחן. ופורומים. אני אוהבת פורומים!
השאלה היא איך את מגדירה למידה. הרי גם אם את לומדת באוניברסיטה הפתוחה לבד את פותרת תרגילים ובודקת האם התשובות שלך נכונות. האם את חושבת שכאשר את מקבלת תוצאה נכונה זה סימן שלמדת?

זה אולי פחות מלחיץ שזה ככה

אבל אני מרגישה שכן כדאי לך להתבונן ממש מקרוב, לאט לאט ובזמנך, אם זה קשה, אבל ללכת ולהתקרב יותר ויותר לשאלה של הקשר הזה אצלך בין למידה לחרדה.

הסיבה שניסחתי את הדף הזה ככללי, היא שהייתה לי תחושה שמדובר בבעיה שמשותפת לי עם עוד אנשים - והנה רק לפני כמה ימים דיברתי על זה עם חברה שלי והיא הזכירה את הקושי והקיפאון שתוקף אותה כאשר היא במצב שבו עליה לעשות משהו שהיא לא טובה בו, נניח שהיא לומדת לעשות משהו חדש.

(ואולי זו הגדרה מעניינת ללמידה - התקופה שבה עושים דברים בצורה לא טובה או לא מקצועית. ׳למידה׳ היא השם שנתנו בני האדם למצב הזה, כדי לבדל את התקופה הזו ולתת לה מקום לגיטימי)

אבל כדי להגיד דברים משמעותיים עדיף אולי לצלול לפרטים, ולפרטי. אז איך אפשר להתחיל לבחון את הקשר הזה בעצם?

אז איך אפשר להתחיל לבחון את הקשר הזה בעצם?
אני חושבת שהתבוננות וופירוק יכולות להיות התחלה טובה

ואולי זו הגדרה מעניינת ללמידה - התקופה שבה עושים דברים בצורה לא טובה או לא מקצועית. ׳למידה׳ היא השם שנתנו בני האדם למצב הזה, כדי לבדל את התקופה הזו ולתת לה מקום לגיטימי

לדעתי לומדים תמיד, גם כשכבר עושים דברים בצורה טובה ומקצועית, לפי איזה קנה מידה מוסכם כלשהו (או כך לפחות רצוי בעיני שיהיה). אחד ההבדלים שעלו עכשיו בדעתי בין התקופה הזו, כשפי שאת מתארת אותו במשפט הזה, לבין התקופה שבה כבר "יודעים" - בהתחלה הצעדים של הלמידה הם גדולים, או לפחות יש ציפיה (חיצונית או פנימית) שיהיו גדולים.
צעדים גדולים יכולים להיות מפחידים, גם כשהם קורים, וגם כשהם במצב ציפיה, וגם כשהם לא קורים.

גבר מזדמן

משוב הוא כל מה שהסביבה אומרת לך.
זו לא המשמעות של המילה במובן המקובל שלה. מבחינתימשוב הוא דבר שניתן על ידי בני אנוש. אם דף נופל על הרצפה זה לא משוב, הוא פשוט נפל. כנ"ל לגבי הקוד שעובר או לא עובר קומפילציה. קפיילר לא "נותן משוב", לפחות זו המשמעות של המילה כשאנימדברת עם כל מי שהכרתי עד עכשיו, חוץ ממך ואיזה מורה לפיזיקה.

אם זו המשמעות של המילה משוב אז אין דבר שאני יכוהל לעשות מבלי לקבל משוב.

ובנוגע ללמידה - אני לא ממש חושבת על הלמידה שלי בדרך כלל. מה שאמרת הוא לא לא נכון, אבל הוא גם לא נכון. אני יודעת שלמדתי כשאני יודעת איך לפתור את התרגיל. זה פחות משנה לי אם לא פתרתי נכון - שיגות חשיוב זה פשוט לא חשוב.

ביישניתית

תקופה שבה עושים דברים בצורה לא טובה או לא מקצועית.
אני לא מסכימה. כשהלמידה מחולקת לחלקים קטנים מספיק (כמו שקורה לרוב בפתוחה) חלק לא קטן מהדברים נעשים בצורה טובה ומקצועית מההתחלה. ועדיין - זו למידה.
אני הייתי מגדירה את התלמידה המסויימת הזו בתור התהליך בו אני קוראת איך עושים משהו, מתנסה בעשייתו, ובתקווה, מתרגלת עד שעשייתו נהיית קלה כל כך שהיא לוקחת מעט מאוד מאמץ מנטלי.

אבל זה רק סוג אחד של למידה, ויש המון סוגים שונים של למידה, לדעתי.

למשל, אני לא ממש תומכת בצעדים גדולים. אני בעד בייבי סטפס, בסגנון פליי ליידי (או אולי פליי בשמת?)

מאמרים ומצגות: http://methodic.co.il/PublicUI/Knowledg ... icles.aspx מאגר של מאמרים בנושא למידה.

למאמרים יש אוריינטציה כללית ללמידה ארגונית, אבל לא רק.

אותה חברה שיצרה את המאגר הזה, שולחת גם ניוזלטר שבועי בנושאי למידה. הרבה פעמים יש בו כתבות מעניינות מאד. אפשר להרשם לקבל את הניוזלטר במייל, ואפשר גם לבקר בארכיון: http://methodic.co.il/PublicUI/Knowledg ... etter.aspx

אז בימים האחרונים הייתי בטיול ושחררתי כמעט לגמרי את כל הנושא הזה. למרות שזה היה לא הגיוני, למרות שזה היה מפחיד.
כבר הרבה יותר הפחיד אותי להמשיך להחזיק את זה. הרגשתי שאני חוזרת אחורה ונהיית שוב משהו שאני לא אוהבת - לחוצה ומפוחדת.
נתתי לעצמי רשות לא להיות טובה. לא להצליח מיד. הזכרתי לעצמי שאני תלמידה של למידה ותלמידה של עשיה, ורק אני יכולה להעריך את ההתקדמות שלי.
עדיין יש בי פחד - שאני משחררת יותר מדי. הרי כבר עכשיו זה גורם לי להתנהג באופן פחות "מכובד" בעיני עצמי. לבקש הארכות. לחפש פתרונות באינטרנט (!) שמע ישראל.

ואני רואה שהפחד הזה, הפחד מלהיות גרועה או בינונית, ממש לא קשור למציאות שלי. לא קשור ללמידה שלי. לא קשור לאיכות של מה שאני עושה.
זה פחד מאיך שאחרים יתפסו אותי. בושה. אבל 2 דברים עוזרים: 1. אין לי טיפת כוח להרגיש ככה יותר. 2. אני יודעת בוודאות שזה לא מוביל לשום מקום. רק מוציא עוד ועוד אנרגיה ומכניס עוד ועוד מתח. אז גם אם אצליח לעשות כמה דברים בסופו של דבר אהיה במצב כל כך גרוע שלא אוכל לעשות את זה לאורך זמן.

נראה מה יקרה! עוד משהו שעוזר: אני מרגישה צורך עצום להיות אופטימית, כי בן הזוג שלי כזה אופטימי חסר תקנה וכל כך מאמין בי, שזה נראה ממש לא הגיוני להיות מדוכאת ומובסת:)

ולנושא אחר - צריכה עזרה או עצה. סיפרתי כבר שאני מלמדת מתמטיקה לילדים בכיתה י'. אז אחד הילדים שאני מלמדת, רואים שהוא אוהב מתמטיקה, הוא מאוד אוהב לעשות חישובים בראש. הוא יודע לראות נתונים ולגזור באמצעות משפטים וזהויות נתונים חדשים. והוא עושה את כל זה כאילו כפאו שד. בלחץ. בלי טיפת סובלנות למה שלי יש להגיד. והמורה שלי דיברה איתי ואמרה לי שהוא עושה המון טעויות במבחנים ומקבל ציונים נמוכים. לא ציינתי שהוא גם סופר משקיען ועובד בבית ובא ל-2 שיעורי עזר כל שבוע. היא אמרה שצריך ללמד אותו להאיט. לבדוק לאן הוא מנסה להגיע. לעשות דברים מתוך מטרה. עכשיו אני לא אוהבת בתי ספר, מבחנים, או להכריח אנשים ללמוד, אבל נראה שיש כאן הזדמנות לעזור למישהו לעשות שינוי שיעשה לו טוב באופן כללי. איך הייתן ניגשות לאתגר כזה? לי אין מושג...

רק אני יכולה להעריך את ההתקדמות שלי
בדיוק כך. לדעתי מה שחשוב זו תנועה. אפילו זעירה, ואפילו אחורה. לפעמים הצעד הזעיר של היום הוא המפתח לצעד הגדול או לקפיצה של מחרתיים. מי שמסתכל מהצד, לא יכול באמת להבין את התהליך, ובטח לא למדוד אותו. וטוב לזכור שלפעמים כשאנחנו ממש בתוך התהליך, גם לנו יכול להיות קושי להעריך את תנועת הלימוד, ולא ליפול לשיפוט עצמי.

אני מרגישה צורך עצום להיות אופטימית, כי בן הזוג שלי כזה אופטימי חסר תקנה וכל כך מאמין בי.
זה פשוט נהדר. אופטימיות יכולה להיות מאד מדבקת, אם מסכימים לה

ביישניתית

אני לא חושבת שצריך ללמד את התלמיד להאט. אם כבר, צריך ללמד את המורות לא להוריד הרבה נקודות על טעויות חישוב. ובכלל לא בטוח שמהירות שווה ללחץ. בכלל, הוא מזכיר לי את עצמי, וזה למרות שללמוד להוריד לחץ ממבחנים התחלתי עוד בחטיבה.

ללמוד לעשות דברים מתוך מטרה זה ממש לא למידה חיובית בעיניי. למה לא לפתור תרגילים במתמטיקה מתוך ההנאה שבלפתור תרגילים במתמטיקה? כי מתמטיקה זה כייף, כי זה כייף לעשות משהו טוב כי מיומנות זה כייף?

לדעתי להניח שהשינוי יעשה לו טוב באופן כללי זו אמירה די יומרנית. זה להתערב בצורה גסה באוםי של אדם. להגיד לו - מה שאתה עכשיו זה לא טוב, תשתנה. ומגישה כזו לא יצמחו דברים חיוביים בעיניי.

בכלל, אני לרוב נגד להתערב בעינייהם של אנשים שלא ביקשו זאת, אני מעדיפה לכבד את יכולתו ללמוד את שנחות לו בזמן שלו ובדרך שלו, ובעד לבטוח בו שיצליח לעשות זאת. בזמנו.
לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם

וזה בהנחה שהוא באמת צריך להשתנות, ואני לא חושבת כך. לעבור מלעשות דברים בשביל הכייף (לי זה נקרא כך, למרות התיאור השיפוטי שלך) ללעשות משהו לא כייף כי צריך בבית הספר? לדעתי זה ממש מבאס.

הבעיה היא לא טעויות חישוב. ממש לא. זה גם לא מה שכתבתי. הבעיה היא שנראה שגם לו לא ברור מה הוא מחשב, והוא לא פועל כדי לפתור את התרגיל שנתנו לו, אלא פשוט כותב דברים נכונים על דף.

להתערב בעניינו - ממש לא. לא הבנת בכלל את הקונסטלציה. הוא בא אליי כדי ללמוד. הוא מבקש ממני עזרה. הוא מפנה עבור כך זמן ואנרגיה.

לגבי הכיף לא כיף. כאן בדיוק הבעיה שלי. אני יודעת שהוא לא אוהב את זה שבית הספר מעריך אותו בציונים נמוכים. זו לא מוטיבציה בריאה בעיניי. האם הוא נהנה לעשות את החישובים האלה על דף - במידה כלשהי. אני מניחה

אז אחד הילדים שאני מלמדת, רואים שהוא אוהב מתמטיקה, [...] עושה המון טעויות במבחנים ומקבל ציונים נמוכים. לא ציינתי שהוא גם סופר משקיען [...] נראה שיש כאן הזדמנות לעזור למישהו לעשות שינוי שיעשה לו טוב באופן כללי. איך הייתן ניגשות לאתגר כזה?
הייתי מתבוננת בצורת העבודה שלו קודם כל.

נגיד, מבקשת מהמורה מבחנים שקיבל בהם ציונים נמוכים, נותנת לו לפתור את התרגילים האלה, וצופה בו כשהוא עובד. בלי להתערב, רק לצפות. את יכולה גם לבקש ממנו להביא מבחנים שקיבל עליהם ציון (אם הוא שמר), ולתת לו מהם תרגילים שפתר לא נכון במבחן, כדי לצפות בו עושה אותם.

כאשר תצפי, תגלי כל מיני דברים על צורת העבודה שלו.
למשל, תגלי מה מכשיל אותו.
מה הטעויות שהוא עושה.
ואולי אפילו - מה גורם לטעויות שהוא עושה.
רק תתבונני.

מציעה, שאחרי שתצפי בו ואולי אף תרשמי לעצמך בשקט בצד הערות לגבי מה שגילית - תבדקי את התרגיל לנגד עיניו, ותסמני את הטעויות (טריק אפשרי נוסף, שלא בטוחה שניתן לביצוע במקרה שלו אז תבדקי עם עצמך: לתת לו לבדוק את התרגיל בעצמו, כשהוא בתפקיד המורה. אבל את זה אפשר לעשות רק אם הוא ברמה מספקת לבצע את זה).

ואז את יכולה לשאול אותו, מה לדעתו גרם לטעויות האלה.
ותקשיבי לו.
ההתבוננות בצורת העבודה שלו, ומתן האפשרות לו להסביר לך מה הוא עושה ומדוע קרו הטעויות האלה שמצאת עכשיו - תאפשר לו משוב עצמי.
הוא עצמו, מעצם זה שהוא יראה את תהליך הבדיקה ויקבל הזדמנות להסביר לך מה הוא עשה, יבין מה קורה לו.

אני מציעה התבוננות והקשבה, גם מפני שזו הדרך הכי טובה לעזור לו ללמד את עצמו, וגם מפני שכתבת שהוא לא מעוניין להקשיב להסברים שלך...
אין לו סבלנות להקשיב. סימן שהוא זה שצריך לדבר ולהסביר

סימן, שצריך להקשיב לו

אני תוהה אם יש מישהו שמקשיב לו בכלל.
כולם מנסים בטח לתקן אותו, ללמד אותו, לכוון אותו.

עצה מעולה, ואיכשהו לא חשבתי על הכיוון הזה. הייתי כל כך מבוהלת מכך שאני מתרוקנת לגמרי כשאני איתו מתגובות ומילים, שלא העליתי בדעתי שאני מתרוקנת פשוט כדי לתת לו מקום

ביישניתית

אם הוא בא אלייך כדי ללמוד זה אכן משנה את כל הסיטואציה (למרות שלדעתי לא מספיק - הכפייה מובנית בכל הסיטואציה הזו מלכתחילה).

מצד שני, ללמד מישהו לעשות דברים בשביל מטרה זה מסר מפוקפק מאוד.

והקשירה בין האטה להעדר לחץ לדעתי לא נכונה.

בלחץ. בלי טיפת סובלנות למה שלי יש להגיד.

זה לא ממש נשמע שהוא בא אלייך כדי שתעזרי לו. ולמען האמת, לי נקרא שהבעיה היא בלחץ, לא במהירות.

מה שלי עזר לא להילחץ זה להבין שהמחיר של כישלון הוא לא גבוה, לכן הזמן הכי לחוץ שלי במערכת החינוך היה ביסוד.

ואהבתי את הרעיון של בשמת.

"והקשירה בין האטה להעדר לחץ לדעתי לא נכונה."

לא הבנתי. למרות שנכון - האטה זה לא באמת מה שאני רוצה ללמד אותו. אני חווה אותו כמישהו שממהר, יכול להיות שהחוויה הפנימית שלו שונה מאוד.

"זה לא ממש נשמע שהוא בא אלייך כדי שתעזרי לו."

למה? הוא בא אליי ואז הוא לא מקשיב לי כל הזמן. אז מה. אני אמורה לעזור לו רק בהסברים? אני יכולה לעזור לו באינסוף דרכים בלי שהוא יקשיב לי, והוא יכול לבוא אליי לקבל בדיוק בדיוק את העזרה הזאת. בכלל כבר כתבתי שהוא בא אליי כדי לקבל עזרה, אני באמת לא מבינה למה ההערה הזאת תורמת. את לא מאמינה לי?

לא הטלתי ספק בכך שהוא בא אלייך פיזית, אלא ברצון החופשי שלו, או סתם ברצון שלו.

אם הוא בא אלייך כי המורה אמרה או כי ההורים אמרו או כי הוא מרגיש שהוא חייב, אז הוא בא אלייך שלא מרצונו החופשי, ואז אי ההקשבה זו פשוט ההתנגדות שלו לכפייה.

למה ההערה הזו תורמת? כי זו לדעתי האמת (במסגרת הידע הממש דל שלי, לא הייתי שם). וכי לדעתי ההתייחסות למי שבא מרצונו החופשי ולמי שבא בכפייה אמורה להיות שונה.

א הרגשת מותקפת באיזו דרך אז מצטערת.

הוא בא מרצונו החופשי. הוא מאוד היה רוצה לקבל ציונים טובים. אני לא מצדיקה את הרצון הזה או חושבת שהוא בריא. אבל זה המצב. דיברתי איתו על זה, מפריע לו שהוא לא מקבל יותר ציונים טובים. אני חושבת שבמשפחה הוא מוגדר כ"גאון" (לגמרי במקרה העברתי שיעור לאחיו התאום וזה מה שהוא אמר לי)

ובחזרה אליי - אני עושה כזאת התקדמות מדהימה היום, שפשוט רציתי לשתף בזה. אני ממש בהלם מכך שעזיבת כל הלימודים לכמה ימים נתנה כזה אימפקט מטורף.

זה מזכיר לי שלמדתי טבלה בהודו. וכמובן שהמורה הדגיש את חשיבות האימון. ואז יצאתי לטיול, ואחרי כמה ימים חזרתי. המורה היה בטוח שהתאמנתי בכל הזמן הזה, כי הוא טען שהשתפרתי ממש. זה היה משעשע מאוד...

אני עושה כזאת התקדמות מדהימה היום, שפשוט רציתי לשתף בזה
איזה יופי. וטוב שאת כותבת ומשתפת, זה מחזק את הזכרון של החוויה הזו. אני חושבת שטוב שיש חוויות טובות, והרגשות טובות מקושרות חזק לתהליך לימודי

אני ממש בהלם מכך שעזיבת כל הלימודים לכמה ימים נתנה כזה אימפקט מטורף
לפעמים לומדים כל כך הרבה וכל כך מהר (בחוויה ובמשמעות הפנימית, בלי קשר למדידה חיצונית) שהדברים פשוט נאספים בפנים, בהמתנה. כשיש מרחב ושקט (למשל - את בטיול), ולא צריך לעסוק בקבלה של דברים חדשים כל הזמן, כל מה שלמדנו יכול לאט לאט להתיישב במקומו ולהתחבר - פריט לפריט, לתמונה משמעותית.

_{אני מרגישה שאולי יש פה גם רמז קטן לכיוון של התלמיד שלך}

ובכן, טוב שכתבתי אתמול בלילה על התחושות הטובות שלי, כי היום אני מרגישה די... זוועה זוועתית. ולא רק בגלל שאומנם משכתי אתמול אין סוף שעות לתוך הלילה מתוך ריכוז והתלהבות והיום אני מעט פחות נלהבת ומרגישה סמרטוטית אחרי שכמעט לא ישנתי, אלא גם התוצאה, אותה תוצאה חיצונית שאני לא אמורה למדוד את עצמי מולה יצאה זוועה אמיתית לפי ההגדרה שלי ושל העולם, כך נראה.

אבל אולי זה פתח להבין את מחסומי הלמידה שלי, כל הפחדים והתחושות הרעות שעולות עכשיו. הזדמנות לניקוי. וגם להבין באופן כללי תלמידי בית ספר. כך הם מרגישים וודאי כשאינם מצליחים. כמה זה לא מגיע לאף אחד...

בלי טיפת סובלנות למה שלי יש להגיד

אני עדיין מתייחסת ללמידה מתמטית בתור קריאה או הקשבה להסברים, לכן כנראה מבחינתי מי שלא מקשיב להסברים לא רוצה ללמוד. מצד שני, אני בעצמי די לא הקשבתי להסברים, אז כנאה זה אומר רק שהוא לא רוצה ללמוד בהסברים. ומצד שלישי, אין לי מושג איך מלמדים בהקשבה. אף אחד מהמורים שנתקלתי בהם לא עשו זאת. מצד רביעי, אני מבינה לימוד בדיאלוג - אבל במקצועות הומניים, לא במתמטיקה.

האם אפשר ללמד או לפתח חשיבה מופשטת אצל כל אחד? Article]מאמר מעניין 62[/po].html על מחקרים שהוצגו בכנס בנושא למידה, בינה וחינוך, ומסקנות ש (אולי?) עולות מהם.

"מחקרים שהוצגו בכנס מציעים אפשרות מטלטלת, לפיה, היכולת לחשיבה מפותחת מושפע מבקרה גנטית, שברוב המקרים חזקה יותר מהמאמצים שלנו לקדם את הלומד, וכך יכול להיות שאנו מבקשים מלומדים להפעיל מיומנויות שהם אינם יכולים להגיע אליהם, ובכך מכניסים אותם לתסכולים מיותרים."

וגם - Learning]מפה של תיאוריות למידה Theory v6 web[/po]/Learning%20Theory.html

מתוך המאמר:
״התפלגות היכולות הקוגניטיביות באוכלוסייה האנאלפביתית דומה להתפלגות האוכלוסייה הכללית, זאת על אף שמדובר באנשים שמעולם לא הלכו לבית ספר, ובהעדר יכולות קריאה וכתיבה לא עברו את ההתפתחות הקוגניטיבית שמערכות חינוכיות עומלות עליהם.״

כלומר: בי״ס לא משפיע על היכולת הקוגניטיבית. מקבלת.
אבל מכאן להסיק שזה גנטי? נו באמת. בי״ס הוא לא ההשפעה הסביבתית היחידה על יכולת קוגניטיבית.
בלי מחקרי תאומים או לפחות משפחות מאמצות, קשה להסיק משהו על ההשפעה הגנטית לעומת הסביבתית.

_אבל מכאן להסיק שזה גנטי? נו באמת. בי״ס הוא לא ההשפעה הסביבתית היחידה על יכולת קוגניטיבית.
בלי מחקרי תאומים או לפחות משפחות מאמצות, קשה להסיק משהו על ההשפעה הגנטית לעומת הסביבתית._
מסכימה עם הספקנות.
אבל - אני חושבת שאולי יש משהו משותף סביבתית בסביבות שמגדלות אנשים אנלפביתים, ויש משהו משותף סביבתית בסביבות שמגדלות אנשים קוראים וכותבים. ויש שוני בין שני סוגי הסביבות האלה. ואם ההתפלגות של היכולת הקוגנטיבית דומה בשני סוגי הסביבות - אז אולי יש מקום לשאלה (לא לתשובה!) האם יש משהו גנטי מאחורי התמונה הזו.

מה שעניין אותי (מתוך המאמר):
"מחקרים מראים זה ש- 100% מהאוכלוסייה מגיעה לשלב חשיבה קונקרטי (בזכות הסביבה שמלמדת אותם), אך פחות מ- 30% מהאנשים מגיעים לשלבי חשיבה מופשטת המייצגים את היכולות הקוגניטיביות הגבוהות (למרות שהסביבה מנסה ללמד את כולם להגיע ליכולות אלו). מחקר זה נעשה באנגליה על מדגם ענק של 13,000 נחקרים (!) "

אלה מספרים שדי הפתיעו אותי. ואם יש בהם משהו, זה אולי מצדיק חשיבה חדשה ושינוי גישה בסיסית ללמידה, מטרות למידה, שיטות למידה.

החלטתי לעבוד עם המשפט:

הלמידה שלי מושלמת כמו שהיא, ומתפתחת כל הזמן.

ולהרגיש את שני חלקיו: שהיא אכן מושלמת כמו שהיא ואכן מתפתחת כל הזמן.

זה הגיע בעקבות התחושה שמשהו באיך שאני לומדת מרגיש לי "מחוץ" בתוך המסגרת הלימודית שלי. שאני מנסה לעמוד בדרישות, ופחות מנסה ללמוד.
ושזה יוביל אותי יותר ויותר רחוק מיצירה ויותר ויותר קרוב לייצור. (לקחתי מחברה). ושאני לא מוכנה להעביר את הלמידה שלי את המהפכה התעשייתית עדיין

.

וברגע שהרגשתי את התחושה הנמחצת, היה לי ברור שאני צריכה אוויר, וכבוד למקום שלי גם ברצף הלמידה, וגם ככה סתם, בקוסמוס.

אז זהו, עכשיו נותר לי רק להרגיש איך המערכת הקוגניטיבית שלי פועלת ללא דופי, איך הזיכרון שלי זוכר כל מה שצריך, ואיך אני מעבדת היטב היטב מידע חדש והופכת אותו לידע.
ואיך זה הולך ומשתפר:)

הלמידה שלי מושלמת כמו שהיא, ומתפתחת כל הזמן
נהדר!
מה עם לקחת את זה עוד צעד (קדימה? החוצה? למעלה?) - אני מושלמת כמו שאני, ומתפתחת כל הזמן?

איכשהו זה (אני מושלמת כמו שאני, ומתפתחת כל הזמן) ברור לי לגמרי, ודווקא יש יותר על מה לעבוד במשפט שאני בחרתי.
מניחה שהמאקרו והמיקרו נמצאים בכל מיני יחסי סדר האחד עם השני...

אחרי כמה ימים של עבודה עם המשפטים האלה, הולך ומתבהרת לי איזו תחושה פנימית: הייתי מגדירה את זה כאנורקסיית למידה. אי רצון והתנגדות לידע חדש.

משפטים שמתלווים לזה: "עזבו אותי" ו"אני לא פראיירית"

התחושה הפנימית הזאת עכשיו הופכת למילים אחרי שהיא נוכחת ברמות מודעות כאלה ואחרות כבר הרבה שנים. (אגב כמובן שלמדתי דברים שהייתי צריכה, אבל הם הגיעו למקומות שטחיים במערכת שלי)

למידה היא תהליך שיש בו הזנה ועיכול. תהליך מאוד אינטימי. אולי חוסר הרצון מעיד על חוסר אמון.

אי רצון והתנגדות לידע חדש
מה נכלל בהגדרה של ידע חדש?
והאם כל סוג ידע חדש מעורר את אותה תגובה התנגדות?

בהיה בטבע משפרת ביצועים
כך על פי מחקר אוסטרלי שהשווה יכולות ריכוז וקוגניציה של 2 קבוצות, וגילה הבדל גדול בין אלו שצפו ובהו בהפסקה במראות של טבע לעומת אלו שצפו בבנייני בטון.