לידתו של תבור לידה שניה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אירית*]

שלום.
כתבתי כאן בעבר את סיפור לידתה של תבל (http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq ... :[po]לידתה של תבל[/po]), ועכשיו באתי לספר את סיפור הלידה של אחיה, שהיום הוא כבר בן שנה.

תבור נולד ב- 15 למרץ 2009, בבית חולים קפלן. ההריון של תבור לא מיהר לבוא ואף נזקקנו לכמה טיפולי פוריות "קלים" - הזרעות כדי שהוא יווצר..

לאורך כל ההריון הפחידו אותי בכך ש"העובר גדול מדיי". תמיד באחוזון 90 ואפילו למעלה מזה. ובגלל שבבדיקת הסוכר המלאה (המגעילה, ששותים בה 100 גר' של סוכר ענבים) היה לי ערך פתולוגי אחד, אז חלק מהרופאים גם נטו להתייחס אליי כאל סכרתית.
שללתי את חשש לסכרת בכך שכל יום הייתי דוקרת את עצמי 4 פעמים ומודדת לי סוכר לפני ואחרי ארוחה ותמיד הכל היה בסדר...

בשבוע 38 הרופא שלי התחיל לרמוז לי שכדאי לי לשקול קיסרי, לאור גודלו של התינוקי. נתן לי מכתב הפניה למיון "שקילת אופן ומועד ילוד".
הגעתי לאסף הרופא, כי אחרי שילדתי את תבל בסורוקה, נורא רציתי להתפנק בבית חולים עם תנאים שווים (אנחנו גרים כבר בשפלה ולא בב"ש).
שם קיבלו אותנו בצורה די מגעילה. ישר פתחו יומן והתחילו לקבוע לנו קיסרי, מבלי שאני בכלל הסכמתי לניתוח. ואחרי שסירבתי אמרו לי שאני אמא לא אחראית ושאני מסכנת את התינוק שלי.
למה? הרי כבר ילדתי לידה טבעית ראשונה ללא אפידוראל תינוקת ששקלה 4.2? ככה, הם אומרו לי, אצלינו יש סטטיסטיקה - אם יש עובר מעל 4 קילו, אנחנו ממליצים על קיסרי ואצלך הערכות משקל מדברות על 4100.

התקשרתי לדולה מקסימה שהכרתי שקוראים לה אהובה חן ושאלתי לעצתה. היא המליצה לי להגיע לבדיקה אצל מנהל חדר לידה של קפלן, ד"ר רוני לוי ולקבל את הכרעתו בעיניין.

הגענו לד"ר האמור ביום ראשון, 8 למרץ. הוא היה ממש נחמד ונעים הליכות, בדק אותי גם ידנית וגם עם אולטרסאונד. אמר "הערכת משקל מעל 4 קילו, אין סיבה אחת בעולם לשים אותך על שולחן הניתוים, תבואי כשיהיו לך צירים".
וזהו. לא קיסרי, לא זירוז ולא בלבולי מוח.

מוקדם בבוקר יום ראשון לאחר מכן, בשעה 5:30 התעוררתי מכאב גב חד. ממש כואב! בעלי בדיוק עמד לקום לעבודה והודעתי לו שכנראה שהיום לעבודה לא ילך.
מזכרוני על הלידה הראשונה חשבתי שיש לי כמה זמן של חסד של צירים רחוקים שעוד אוכל לנמנם. אבל איזה! הצירים באו כל 4 דקות והיו ממש ממש חזקים! הילד הזה היה החלטי לצאת!
סימסתי לחברתי שתכננו שהיא תבוא להיות הדולה שלי, היא מיד ענתה שהיא שמה את הילדה בגן ומתייצבת בחדר לידה בקפלן.

ואז כבר הערתי את כל הבית - היה צריך לארגן את תבלי לגן (אני ביד אחת עושה לה קוקיות וביד השניה תופסת את הגב התחתון). "מה, אמא, כואב לך? זה התינוקי שרוצה לצאת?"
לשתות איזה קפה, לאכול משהו, להתאפר קצת...טל התרוצץ הנה והנה בתוך הבית ומילא את הורואותיי..

ואז שמנו את הילדה בגן (השעה 7:30) באשדוד ויצאנו לכוון קפלן. כמובן שנתקענו בכל הפקקים. ואני עם צירים כואאאבים כל 3 דקות, יושבת לי מקדימה באוטו עם כרית חימומית (כן, אותה אחת מהלידה הראשונה) וסופרת בקול.
מגיעים לקפלן, די ריק. האחות בקבלה בחדר לידה רואה אותי ואני באמצע ציר. היא מודדת לי לחץ דם, מנסה לשאול אותי מתי וסת אחרונה וכו', אני לא מסוגלת לדבר. היא לוקחת אותי לבדיקה. פתיחה 5, מחיקה מלאה. צירים ארוכים כל 3 דקות.
ממלאים פרטים.
חברתי המקסימהמגיעה ומעסה לי את הגב ומנשקת לי את הראש תץוך כדי "הכל בסדר, הכל נהדר, את מדהימה". הבעל שלי מחבק אותי והמגע שלו עושה את כל ההבדל.

אני מבקשת חדר לידה טבעית ומקבלת (היחיד בקפלן עם מקלחת ושירותים צמודים).
נכנסת מיילדת מקסימה - צעירה בשם טלי, שואלת אותי קצת על ההריון. נכנסת רופאה אנטיפטית ומתפלאה "ךמה את לא רוצה אפידוראל? את רוצה לסבול?". "כן, אני עונה לה, אני משתוקקת לסבול!". היא מבינה את הציניות ועפה מהחדר.
ואז אני יושבת בקורסא עם המוניטור וטל מביא לי שוקו וקוראסון טרי ואני זוללת בשקיקה. ואז הם (טל, חברתי והמיילדת) יושבים סביבי ומספרים דאחקות ובדיחות, הכאב נסבל בהחלט ואני מחייכת.
אני רוצה ללכת למקלחת ומיישמת. יושבת מתחת לזרם המים החמימים איזה 40 דקות (כנרת, סליחה!) על הכסא. המים מכוונים לגב התחתון ולוקחים איזה 2 שליש מהכאב.
אני מתקשה לקום כי מסתובב לי הראש מהמים החמים.
חברתי נכנסת ועוזרת לי לשים כותנת של בית החולים.
אני מבקשת מטלי המיילדת לשים לי אינפוזיה כדי לעלות את לחץ הדם. בודקים פתיחה . 7 מלא.
ואז היו להם שעתיים ארוכות שהפתיחה פשוט לא זזה. הזמן עצר מלכת. רציתי כבר להזמין את הדוד עם המזרק....
ישבתי על כדור פיזיו, ראשי טמון בחיקה של חברתי וטל מעסה לי את הגב התחתון.
נכנס לבקר אתי ד"ר רוני לוי המקסים. "נו, אני רואה שקיבלת את מה שנלחמת בשבילו הוא אומר לי ואני שומעת חיוך בקולו מבלי להרים את הראש". אין לי כוח לנימוסים.
ואז אני נשכבת על המיטה של הלידה, לא על הגב, אלא על הצד ומתכנסת בתוכי. הכאב פשוט בלתי נסבל וחד, הצירים תקופים מאד ויש לי רצון לדחוף. טלי אומרת לי "אם את רוצה לדחוף - את יכולה" ואני מתפלאה איך זה מבלי לבדוק אותי. היא מסתכלת על השעון ואומרת "אם עד השעה 12:30 לא תהיה התקדמות משמעותית, נפתח את המים, מה את אומרת?" ואני מסכימה. בשעה היעודה אני בין ציר לציר מרגישה משהו מוזר בין רגליי ואני אומרת לה "יש לי משהו בין הרגליים". היא מסתכלת ואנחנו מגלים בלון של שק מלא מי שפיק מבצבץ כמו מסטיק לעיסה מנופח היא צובטת אותו קלות ומשתחררים המים.
השעה 12:40 ויש לי ציר לחץ.
מהרגע הזה הכל היה מהיר להחריד. חברתי ליד הראש שלי, מחבקת ומעודדת אותי, טל כאילו נצמא בכל מקום - גם לידי וגם מסתכל איך מתקדם וטלי מעודדת אותי במרץ "תלחצי עכשיו, כן עכשיו!". ואני מחליטה שאני עוטשה את זה מהר, כי כבר אין לי כוחות לסבול את הכאב הנוראי הזה ואני נותנת את כול כולי. 7 צירים. אני שומעת את טלי צועקת "את נהדרת! את מדהימה! יש לו שיער שחור!" 7 צירים. כל ישותי, כל כאביי. 10 דקות ארוכות וקצרות להחריד גם יחד. 7 צירים כמעט בלי הפסקה ביניהם. העיניים שלי עצומות ואני מרגישה באיזה חלק רחוק של המודע דמעה חמה זולגת לי על הלחי - שלי? של חברתי? אני מרגישה שריפה, שריפה.. המחשבה "הוא קורע אותי" חולפת לי בראש.
אני שומעת את טלי אומרת (וקולה רגוע מאד) עוד לחיצה קטנה בשביל הסנטר שלנו בבקשה!".
משהו ענק וחם משתחרר ממני ופתאום והכרתי צונחת, אחרי שאני צורחת "אפידוראל!!!!!" בשניה שהוא יוצא.
פרץ צחוק של הנוכחים. "אפידוראל? עכשיו? למה לא דיברת קודם". כי קודם לא יכולתי לדבר, וגם...לא באמת רציתי הרי..
. אני עם עיניים סגורות, יודעת שאני אמרוה לרצות להסתכל בו, אבל העפעפים שלי כבדים.. רק בפרוץ הבכי הרם והדורשני שלו אניפותחת את העיניים. חברתי בוכה וצוחקת "ואו הוא מדהים, הוא ענק!".
אני שומעת את טל חותך את חבל הטבור וכעבור דקותיים טלי מכריזה - ציון אפגר 9/10. משקל 4740 גרם."
כמה???
כמה?????
ואני רואה אותו, ענק, יפה ומדהים - צורח לו על המשקל, מובא אליי. אוי, כמה שהוא כבד!
הוא נראה כמו לוחם סומו - כולו קמטוטים. כמו גור שרפיי. שמנדוז.

אני מחזיקה אותו קרוב אלי, שמים לנו צמידים תואמים. הוא יונק ועושה קולות מצחיקים.
בקלות נולדת השיליה ואני מתיישבת ישיבה מזרחית כדי לבחון אותה מקרוב. בזה גר הבן שלי 9 חודשים!.

לוקחים את תבורי ממני ונכנסת רופאה לבדוק. "ואו, אין ולו קרע אחד" היא מכריזה.
אין מאושרת ממני. לא יעכבו אותי עכשיו עם תפירות מטופשות ויתנו לי את הבן שלי...
אבל נכנסת רופאת ילדים ומסבירה שהם רוצים לקחת אותו לתינוקיה, כי לתינוקות גדולים יש נפילת סוכר אחרי הלידה. אני מסכימה.

והחינגה שלנו עוברת להתאוששות.
טל הולך עם תבור לתינוקיה ואני מביטה עם חברתי על המוניטור המדהים - 7 צירים ב - 10 דקות, כל ציר דקה ו-10 שניות. 10 דקות של ציר לחץ ארוך...ופתאום הקו נעלם מהנייר - תבור יצא לאויר העולם.

חברתי מנגבת דמעותיה ואומרת שזו לידה הכי מדהימה שיכלה להיות ושעשיתי לה חשק לנסות ללדת בלי אפידוראל את ילדה השני!

זהו, תבורי בא לעולם, ובהמשך אכנס לספר איך קיבלה אותו אחותו המדהימה תבל.

ואגב, למי שרוצה עוד סיפור בקרוב - אני בשבוע 21...))) ולא יודעת אם זה בן או בת - מבחירה.

[אינדי_אנית*]

וואו איזה סיפור!! ואיזה משקל, מזל שהערכות משקל הן כל כך לא מדוייקות
מחכה להמשך @}

[אירית*]

הי. תודה.
האמת אין הרבה מה להוסיף.
במשך 4 ימים שהיינו מאושפזים (בגלל צהבת) באו אלי "עולים לרגל" - כל מיני אחיות ומיילדות שלא האמינו איך נולד תינוק של "כמעט 5 קילו" בלי קרע ובלי חתך ובלי אפידורל. הדבר האחרון הימם את כולם. כאילו מה, יש הבדל ברמת הכאב של הצירים בין תינוק במשקל של 4 ומשקל של 2.5? לא נראה לי...

תבור רצה לאכול כל הזמן. ארוחתו הראשונה הסתכמה בבכי דורשני אחרי שניסה למצוץ דבר מה מהציצי כמובן ש-6 שעות מהלידה עוד אין כלום. ביקשתי מהאחות תמ"ל והיא אמרה שאין סיכוי שהוא רעב, תינוקות "לא רעבים ביממה אחרי הלידה". ואללה? שלי אכל 60 גרם , עשה גרעאפס של בארט סימפסון (ובכך הכניס אותי להלם חזק אפילו מזה שהוא אכל כל כך הרבה) ונרדם ל - 3 שעות. ואחרי זה - אותו דבר. מי אמר שהם לא רעבים? הילד הזה אכל וחירבן ביומים הראשונים שלו כמויות שמאפיינות תינוק בן חודש.

והוא לא רק ידע להחזיק את הראש, אלא בעודו שוכב על הבטן ידע להפוך את הראש מצד לצד, מה שהיה מאד מצחיק.

הדבר המפחיד היחיד שהיה זה הצבע של הפנים שלו - כל הגוף שלו היה לבנבן ורוד, ופנים - סגול-חציל. ולא, לא בגלל הלידה. הרופא הסביר לנו שזה בגלל שב"שבועיים האחרונים הוא היה לחוץ לך למטה אי שם". מה זה "אי שם"? אני יודעת בדיוק איפה הוא היה לחוץ! בשלפוחית השתן שלי האומללה שלי שבגללו ביקשה ללכת לשירותים כל 4 דקות בערך.

תבל באה בערב של אותו היום בו נולד עם כל המשפחה לבית החולים ופשוט הייתה המומה מאחיה. "ואי, אמא, הוא כזה חמוד! אנחנו ניקח אותו הבייתה? יתנו לנו לקחת אותו?" היא הייתה מאד עצובה שהוא נשאר איתי באותו הערב כשהיא ושאר האורחים הלכו...
ויש ביניהם אהבת אחים ענקית. היא פשוט משוגעת עליו והוא, הוא...יש לו חיוך מיוחד ששמור רק בשבילה - כזה מאוזן לאוזן, זורח ומאיר לו את כל הפנים. הם נורא דומים זה לזה, הילדים שלי - אותו שיער שטני ועיניים כחולות מדהימות, והבעה שובבה. אבל..הם איכשהו גם מאד שונים...

מעניין איך יהיה השלישי/ת...

[מרב*]

מרגש!!