לידת השבת 2

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה ללא ליווי}

[ימים יגידו*]

לפני שנה ו5 חודשים ילדתי את בני בכורי בשבת לפנות בוקר
ולפני חודש ילדתי את בני השני בשבת לפנות בוקר..

קצת מתלבטת אם לכתוב כאן את סיפור הלידה
אך מכיוון שסיפורי לידה שקראתי כאן נתנו לי הרבה מרגישה שאם למישהי הסיפור שלי יתן משהו אז שווה ההשקעה.

את הלידה הראשונה ילדתי בבית עם הקב"ה האיש שלי ומיילד והיה נהדר.
ובהריון הזה הרגשתי שאני רוצה ללדת לבד. במשך כל ההריון כשהייתי מדמיינת את הלידה רק אני הייתי שם.
לקראת סוף ההריון כשזה נהיה יותר ממשי הבנתי שאני לא אוכל לעבור את זה בלי האיש שלי.
התלבטנו עם לבקש מהמיילד לבוא ללידה או שיבוא אחרי כדי לבדוק אותנו.
בסוף אמרנו לו שאנחנו רוצים שיבוא (אין לי פנאי לכתוב כרגע את ההתלבטיות והסיבות)
בכל מקרה הוא גר שעתיים וקצת נסיעה ממנו. ומכיוון שהלידה הראשונה שלי ארכה פחות משעתיים וחצי לקחנו בחשבון שיש הרבה סיכויים שהוא יגיע אחרי והתכוננו לזה נפשית וגשמית.. (בסוף הוא דווקא היה באזורנו אך בלידה אחרת..)
בתוך תוכי ידעתי שנהיה רק אנחנו

טוב, כבר יותר מדי הקדמות

שבת. שבוע וחצי לפני התאריך המשואר
הבית נקי ומסודר ונעים
אני ישנה ומתחילה להרגיש צירים(בערך ב2 בלילה). לא כואבים אבל משהו עקבי. מנסה לישון אבל לא מצליחה בגלל החום ובגלל עיקצוצים מהאויר היבש.
אחרי כמה זמן נמאס לי להיות ערה לבד. מעירה את האיש ואומרת לו שנראה לי שיש לי צירים. מחליטים לבדוק כמה זמן יש בין ציר לציר. אני מסתכלת בשעון והוא ממשיך לישון.
כל שש דקות בדיוק ציר. מחליטים לעדכן את המיילד אפילו שחושבים שאולי זה סתם
קמנו ויצאנו לסיבוב באויר הנעים והקריר בחוץ. מתרגשים. לא בטוחים שזה זה אבל מי יודע..
אחרי שעה מחליטים להמשיך לישון.
ברבע ל5 אני מתעוררת עם צירים יותר כואבים וכבר לא נעים לי לשכב. מעירה אותו שוב.
מתפללים, מארגנים את הבית ללידה- סדין שאטום לנוזליםבצד אחד, (שנשאר מהלידה הקודמת אחרי שהאמהות שלנו ציחצחו אותו..) שמן שקדים לצירי הלחץ, תחבושות רחבות לרצפה, ארניקה למקרה הצורך, ערכה לחיתוך חבל הטבור

[ימים יגידו*]

אנחנו מתפללים מהסליחות של חודש אלול עוברים בי גלי התרגשות ודמעות.
עוברות בי תחושות של ראש השנה ויום הכיפורים
בציר אני נשענת על הקיר או על האיש וונעה בעיגולים עם האגן
הצירים כואבים. אני נושמת בציר, כואבת אותו מבפנים, מרגישה אותו מגיע ממעמקי גופי ומתחזק.
מבחוץ לא רואים את הכאב (בלידה הקודמת הוצאתי קולות רמים בצירים ולכן האיש שלי חושב שהצירים לא כואבים ואני מסבירה לו שהם כואבים מאד..)
לא הרגשתי צורך לצעוק או לגנוח.
החוויה היתה פנימית עמוקה וכואבת.
חווית הכאב בציר היתה מאד עוצמתית ממקום שקשה לי להסביר,
ההימצאות שלי בתוך הכאב נתנה לי את היכולת להרפות לגמרי את גופי ולנשום פנימה.
הצירים מתחזקים. אני מרגישה אותם כבר מאד נמוכים.
ופתאום בין הצירים הילד המוק שלנו מגיח מן החדר אל הסלון ומתבונן בנו, מבין שקורה משהו בבית (השעה היתה שש וקצת)
ואז מגיעה עוד ציר ואני מרגישה שהוא כבר ממש נמוך. אני אומרת לאיש שלי שהוא חייב להעביר את הילד לשכנים כי אני מרגישה שזה קרוב.
תוך כדי שהוא מארגן אותו אני מרגישה פיק ואז רואה את הפקק הרירי יוצא וגם מים מתחילים לזלוג. אני אומרת לאיש שיקח מהר את הילד ויחזור כמה שיותר מהר כי זה קרוב קרוב

[פלוני_אלמונית*]

מדהים. עוקבת בציפיה...
<גם אני ילדתי אנאסיסטד>

[פלוני_אלמונית*]

היי, טוב לשמוע ממך...מזל טוב!!
<ענ בר ממחשב של גיסתה>

[מתחדשת*]

קוראת...

[פלוני_אלמונית*]

איפה ההמשך??? אני במתח!

[ימים יגידו*]

איזו נוסטלגיה..


ואז פשוט ילדתי.
הגיע ציר חזק גדול גדול ולוחץ, כרעתי חצי כריעה (רגל אחת על הברך..) לבנתיים האיש שלי חזר. שוב ציר חזק חזק ולוחץ
והרגשתי את הראש שלו למטה. ובין הצירים השקט הזה ההבדל העצום שבין הכאב העוצמתי לשקט
ואני מרגישה את כיפת ראשו בין רגלי ומחכה לציר הבא שויציא אותו
אני לא לוחצת, לא דוחפת
מחכה לו שיגיח אלי מתוכי
משמנת תוך כדי אותי ואת קודקוד ראשו
ואז הוא מגיח מתוכי עם כל הכאב הכרוך בזה
והוא פשוט ביין ידי.
הוא ממש כאן ואני מחזיקה אותו ואומרת לאישי שיביא מהר מגבת ותוך כדי אני משפשפת לו את הגב
ואז מגיע הבכי המיוחל
אני עוטפת אותו (עוד לא ידעתי שזה אותו..)
והיה לו אף כ"כ גדול שזה פשוט הדבר היחיד שראיתי
מרוב עוצמת גודלו שכחתי להסתכל מה יש לו שם למטה..
ואז האיש שלי אומר לי " זה בן.."
וקצת התפדחתי שזה מה ששמתי לב אליו ראשון..
הכל היה כמו מעולם אחר
ואז חיכינו לשליה שיצאה אחרי עשר דקות
חיכינו שחבל הטבור יפסיק לפעום ואז חתכנו אותו בערכה שהכנו מראש
שטפתי את עצמי ונכנסתי עם תינוקי גדול האף המתוק מדבש אל המיטה
לא היתה מאושרת ממני בעולם.
אני והוא מתחת לשמיכה בבוקר שבת
הפתעה מוקדמת ומשמחת ביותר
אחרי כמה שעות הגיע רופא ובדק אותנו וכ"כ שמחתי שהפעם הוא הגיע שכבר הייתי אחרי לבושה ונקיה עם תינוקי המתוק בידי
שהוא נולד אל ידי שלי ולא אל ידיו שלו.
שהיינו רק אני ואישי ואלוקים שלנו, רק אנחנו ביחד ולבד.
(היום הילד שלי כבר גדול ואם דאגתם אז כבר תוך שבוע האף שלו התאזן והיום יש לו אף קטן ומתוק להפליא..)
והוא הילד הכי מתוק שמח ומקסים שיש בעולם. באמת באמת

[לקראת_לידה*]

וואו.
איזו פשטות.
הייתי רוצה ללדת בפשטות כזו ובבריאות.
תודה על השיתוף
זה נתן לי המון